חיים שאל חלק א נח

דקרע שיראי והקעבר על בל תשחית ולהכי הקורע יותר מדאי שאין בו מצוה כלל אסור ואמטול הכין אצטריכ' למהר"ף הנזכר וטעמא טעים דאיכ' מצוה בקריעה. והרא"ש בתוספותיו פ"ק דתמיד סוף דף כ"ז אדתנן שורף כסותו כתב ואין כאן בל תשחית דהפקר ב"ד הפקר. תבנא לדיננא דלפום מאי דאמרן אזדא לה ראיתנו מדברי רש"י כמבואר. ואולם בכל זאת נראה דלקצוץ איזה ענפי אילן ליכא בל תשחית וכמ"ש הרב משנה למלך סוף הלכות איסורי מזבח כמו שהבאתיו בתשובה אחרת (היא תשובת סימן כ"ב לעיל וע"ש) וה"ה קצת משרשיו כיון שזה שעושה הוא לצורך ככתוב בשאלה. ואיכ' למימר דגם רש"י בעושה לצורך אמרה ולא בעינן דיהיה צורך מצוה כמו שצדדנו בסמוך. וההיא דרב הונא וקורע יותר מדאי לא חשיב לצורך דהגם דאיכ' פורתא לא הוי צורך גמור כמבואר. ומה גם שכתב השואל דיותר שוה לו הבית אשר יבנה יותר מכמה אילנות ובכה"ג שרי כמו שמבואר פ' החובל והארכתי בזה בתשובה הנז' בס"ד. וכ"כ הסמ"ג לאוין רכ"ט ואם אדם משחית שום דבר כדי להטיל אימה על בני ביתו וכו' מותר ששכר הטלת יראתו מרובה על השחתתו עכ"ל והרב מהר"ר יחיאל באסן בתשובה סימן ק"א הביא ראיה לדבריו מרב הונא דקרע וכו' ופריך והקעבר וכו' וממ"ש פ' מפנין ע"ש ודבר ה' בפיהו אמת שכן רבינו אליעזר ממיץ בס' יראים מצוה רצ"ז מייתי ההיא דרב הונא וההיא דפרק מפנין ושוב כתב כדברי הסמ"ג ע"ש וגם הסמ"ג גופיה הזכירם שם בסמוך. ועוד יש להתיר בנ"ד שכתב השואל דחייש שמא בעת הנתקו יבא לשחת קצת משרשי האילן ומוכח דהגנן הפועל אמר לו דאינו ודאי דבעת הנתקו יושחתו קצת שרשים רק הוא ספק. ואם כנים הדברים נראה להתיר דדבר שאינו מתכוין ולאו פסיק רישיה הלכה רווחת דשרי אף באיסור שבת והכא אינו מכוין לשחת ואדרב' כל ישעו להוציאו שלם וכל שאינו ודאי שיושחת איזה שרש שרי אף אם אח"ך יושחתו ומשום דלא צריכנא להאי טעמא לא פניתי לעמוד בפרט זה כדתזי. ומאי דשאיל השואל אם יש לחוש לסכנ' מטעמא דאמרו פ' החובל לא שכיב שבחת ברי וכו'. ראיתי להרב שאלת יעבץ ח"א סימן ע"ו דחייש ומריש הוה אמינא מאי דחזיתיה לרב הנזכר בתחלת תשובתו דמייתי ראיה דלצורך מצוה שרי מאותה שאמרו פ"ב דתמיד דהיו בוררין מעצי תאנה שאינם עושים פירות למערכה משום ישוב ארץ ישראל ומאי אריא משום ישוב א"י ת"ל דעבר על בל תשחית אלא דלמצוה שרי עכ"ד וכבר קדמו הרב באר שבע דהקשה ותירץ כן בתוספותיו. ועדיפא מינה פריך הרב באר שבע למ"ד משום דקטירי דלית ליה משום ישוב א"י ודאי דנקטי מעצי תאנה אף מהעושין פירות וק' דאיכ' בל תשחית וכתב ושמא י"ל דלצורך מצוה גדולה כי האי שרי ועין רואה דאפיק לה בלשון שמא שלא כדברי הרב יעבץ דפשיט' ליה טובא ומייתי לה לראיה ונראה דהרב באר שבע טעמו ונימוקו עמו דלאו שינויא הוי הא דהוא לצורך מצוה וכולי האי ואולי דמצית אמרת לה בלשון שמא דהרי לכי מטית לומר דאיכ' בל תשחית תו ליכא למשרי במקום מצוה דהאיכא יערות טובא לקוץ אילני דלא עבדי פירי ואמאי יעלה הכורת על אלו העושים פירות ומאי מצוה איכ' בהני למעבד איסור' כל דאיכ' לקיומי מצוה דמערכה באילני דלא עבדי פירי ומקיים לאו דבל תשחית ומצוה דמערכה במקומה מתקיימת באינך. ומכאן תשובה למה שהשיג הרב יעבץ הנזכר על המפרשים במלכים א' סימן ו' דכתיב שעשה כרובים מעצי שמן ותרגם יונתן אעי דזיתא דהיה מאילני דלא עבדי פירי דלא היו צריכי' לזה אלא משום מצוה וטעו דמה שאמרו בעצי המערכה מאילני דלא עבדי פירי היינו משום בל תשחית וליתא אלא משום ישוב א"י זהו תורף דבריו. ואין כאן השגה דאין להתיר משום מצוה בדאיכא אילני דלא עבדי פירי כדאמרן ומה שאמרו דכן אמרו בעצי המערכה הוא דמיון בעלמא. ותו נעלם ממנו מ"ש בשמות רבה פ' ל"ה למה עצי שיטים למד הקב"ה דרך ארץ לדורות שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות או' לו ומה מלך מלכי המלכים שהכל שלו כשאמר לעשות משכן אמר לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות אתם עאכ"ו עכ"ל וא"כ ודאי העיקר כפי' המפרשים דאעי זיתא הוו מהנך דלא עבדי פירי. וגם ק"ק ממדרש זה על הרב באר שבע כמבואר. אלא דלשון המדרש דנקט למדה דרך ארץ ק' דהאיכא בל תשחית ומאי דרך ארץ דקאמר ויש לישב וס' יפ"ת אין עמדי. והרב משנה למלך סוף ה' אסורי מזבח כתב על קושית הרב ב"ש ולא הבנתי קושיא זו דמאי דאסר משום לא תשחית אינו אלא לקצץ האילן עצמו משרשו אבל לקצץ ענפים וחריות לא ידעתי היכא רמיזא איסור זה והכא לא היו כורתים אלא הענפים ברם שרשוהי בארע' שבוקו עכ"ל ורמזתי דבריו לעיל. ונראה דכונת דבריו דאין דין קציצת האילן גם בענפים לחוד דהיינו שאין לקוץ האילן לשרוף או לבנין (אם לא בתנאים שביארו הפוסקים ובספר הק' ברכי יוסף י"ד סי' רצ"ד אות ט"ו קצרתי ע"ש) אבל הענפים מותר לקוץ לשרוף וכיוצא אבל לקוץ הענפים בחנם נראה דגם הרב מש"ל מודה דאיכ' לתא דאיסור' מיהא מדרבנן. וכיוצא בזה כתבנו בעניותנו לעיל שהוא דעת רש"י פ"ק דחולין שכתב דליכא בל תשחית בעקור שראויות לדישה דכונתו דכשהוא לצורך שרי כמש"ל. והן עתה ראתה עיני להרב תורת חיים בשיטתו לע"ז דף י"א שדחה דברי רש"י דפ"ק דחולין הנזכ' דאין סברא שיהיו ראויות לדישה אחר שנשרו פרסותיהן ועוד האיכ' מיהא [ב"ת] כיון שאין ראויות למלאכה כמו שהיו ומאי דקאמר רבי פנחס צב"ח ברישא היינו משום דהוי דאורית' אבל בל תשחית דוק' באילנות דאורית' אבל בשאר מילי דרבנן כמו שכתב הרמב"ם פ"ח דמלכים זהו תורף דבריו ונראה לישב דעת רש"י שהוא סובר דאיכ' לאו בכל מילי כדמוכח פרק החובל דף צ"א דקאמר ר' אלעזר הקורע על מתו יותר מדאי לוקה אלמ' אף כשאינן אילנות לוקה וכן נראה דעת התוספות במציעא דף ל"ב ריש ע"ב ע"ש ולזה נוטי' קצת דברי הרא"ם בס' יראים סימן רצ"ז והסמ"ג לאוין רכ"ט. וכ"כ הרמב"ם גופיה בס' המצות לאוין נ"ז ומה שפירש הרב מגיל' ספר לאוין רכ"ט דקאי אאילנות אינו במשמע דבריו כאשר יראה הרואה. וכיון שסובר רש"י דגם בשאר מילי איכ' איסור תורה להכי הוכרח לומר דבעקור שראויות לדישה קאמר. ובהא ליכא בל תשחית דאורית' אבל מדרבנן אסור וכשהוא לצורך שרי ובהכי נתישבו דברי רש"י כאשר המעין בלבבו יבין כי לקצר אני צריך. עוד ראיתי להרב יעבץ שם שתמה עמ"ש הרב ט"ז י"ד סימן קי"ו מצינו שחז"ל אסרו לקוץ אילן העושה פירות מפני הסכנה שהרי לאו של תורה ולוקין עליו ולא מפני הסכנה ולישנא דאסור למקצייה אטעייה וחשב שאין איסורו אלא מדבריהם וכו' עכ"ל ולק"מ ותימה עליו איך חשד להרב ט"ז בזה והרי הרב ט"ז שם הזכיר להסמ"ג שהביאו בלאוין רכ"ט וא"כ ודאי ראה שהסמ"ג מנאו בכלל הלאוין. אבל הרב ט"ז קאי בדיני סכנה ומשו"ה מייתי לדין זה שם בסימן קי"ו. והוצרך לומר שרז"ל אסרוהו מפני הסכנה כלומר מלבד איסור תורה ולא הוצרך לפרש רק כתב מפני הסכנה לומר דמשו"ה מייתי ליה התם דאי לא"ה מאי שיאטיה דדין זה התם. כן נראה פשוט אלא שהט"ז קיצר בלשונו וסמך על מה שהזכיר הסמ"ג. תו חזינא להרב הנזכר שכתב על ההיא דאמרינן דא"ר חנינא לא שכיב שבחת ברי דודאי שבחת היה ת"ח וח"ו דעבר על לאו אלא שהיה מעולה בדמיו או צריך למקומו היה ואינה משנת חסידים ונענש ע"ז לפי שחסיד היה ע"ש באורך. ואין דבריו מחוורין ולא דמי לההיא דריב"ל דאמרו בירושלמי פ"ט דתרומות דאליהו לא דיבר עמו לפי שמסר לעולא בר קושב ואמר ליה לאליהו ז"ל ולא משנה עשיתי והשיבו וכי משנת חסידים היא זו. דהכא למות בלא עתו לא מן השם הוא כי יקר בעיני ה' המותה לחסידיו ומשום שלא נהג חסידות ועשה כדין לא נתחייב כרת ח"ו דדוקא יסורין אשכחן פ' הפועלים דאתו על רבינו הקדוש