חיים שאל חלק א נב

לקוץ כלו עכ"ל הרב בית יעקב. ודבריו תמוהים אצלי דהנה מה שנתן טעם להטו' והפוסקים שהשמיטו איסו' דין לקוץ אילן דהיינו משום דקי"ל כרב יוסף דפליג אדרב ומשו"ה הרי"ף השמיט דברי רב וכו' כלה מקשה אחת היא דהרי הרי"ף פ' החובל הביא הכל מימרת רב דאסיר למקץ דקלא דטעין קבא ואם הי' מעולה בדמי' וכו' ואיך כתב דהרי"ף השמיט מימר' רב דסבר דאינה הלכה ואלו הרי"ף ימינו תחבקנ' בהלכותיו. ולדידיה הו"ל לאקשויי על הרא"ש שתמה על הרי"ף דהשמיט לדרב יוסף ולא קשיתיה נמי דהשמיט מימרת רב. ואשר ישנו בנותן טעם להטו' והפוסקי' דסברי דלית הלכת' כרב משום דרב יוסף פליג עליה. תימא עליו דמאן נינהו הפוסקים דסברי הכי הרי הרמב"ם פ"ו דמלכים והסמ"ג לאוין רכ"ט וסמ"ק סי' קע"ה והרא"ש ורבינו ירוחם נתיב כ"א סוף ח"ב והתוספות כלם פסקו כרב. ואיך הטור פליג אכלהו ובכללן אביו הוא הרא"ש. ותו דהרי רב ורבינ' דאמר פרק החובל אם הי' מעולה בדמים ופ' בתרא דמכות דף כ"ב דמתקיף ולחשוב נמי הקוצץ אילנות טובים וכו' סבר כותיה. ורב ראשון לאמוראים ורבינ' מאריה דתלמוד' והוא אחרון חברי' דרב אשי וכדמשמע מסוגיית מכות דמייתי הש"ס אתקפתיה בהדי אתקפתי' דרב אשי וא"כ הן לו יהי דרב יוסף פליג הו"ל להטו' לפסוק כרב דהרי קיימי כותיה רבא בר חנן פרק לא יחפו' ורבינא פ' החובל ושילהי מכות. ומה גם דרבינא בתרא. ותו דאיכא סכנה כדאמר רבי חנינא לא שכיב שבחת בריה אלא דקץ תאנתא בלא זימנא והרי מלבד דרבי חנינא סבר כרב וכל קדושים עמו קאמר דאיכא סכנתא. ואיך הטו' פסק כרב יוסף נגד כל הני אמוראי ומקל במקום סכנה: ותו דאמרינן פ' מפנין דף קכ"ט ופ"ק דקדושין ושאר דוכתי והא קעבר על בל תשחית וכיוצא אמרו פ' החובל דף צ"א ומהא מוכח דלא תשחית את עצה אף שלא בשעת המצור דאי אמרת בשלמא דהוי גם שלא בשעת המצור אתו רבנן ואמרי דאיכא בל תשחית בכל דבר כמ"ש הרמב"ם פ"ו דמלכים. אלא אי אמרת דקרא בשעת המצור דוקא וליתא לדרב היכי אמרי רבנן דאיכ' בל תשחית בכל דבר הא אף אילנות שרי לקוץ שלא בשעת המצור. וכמ"ש הרב מהר"י באסן בתשוב' סי' ק"א בתוך דבריו ומילי דסבר' נינהו. ואפי' אי תימא דקרא בשעת המצור ומדרבנן גם בשלא בשעת המצור אסו' לקוץ אילנות והוא הדין שאר מילי א"כ נמצא דקי"ל כרב ואיסורא מדרבנן מיהא איכא לקוץ אילנות מאכל מאחר דסתמא דתלמודא פריך בפשיטות והא קעבר על בל תשחית והן לו יהי דרב יוסף סבר דלא כרב לגמרי וסבר דליכא איסורא אף מדרבנן לא קי"ל כוותיה נגד סתמא דתלמודא ואמבוהא דאמוראי. ותו דהטו' בי"ד סי' שמ"ט הזכיר מדין בל תשחית. ובח"מ סי' שפ"ב כתב הקוצץ נטיעותיו אעפ"י שאינו רשאי ע"ש. ותו דאם רב יוסף סבר הכי דשרי לקוץ אמאי לא אותביה מסתם משנה פ"ד דשביעית דתנן כמה יהא בזית ולא יקוצנו רובע דאלמא אסור לקוץ גם שלא בשעת המצור והרי פ' החובל גם על רב דאמר קב פריך ליה ממתני'. ותו תנן התם פרק החובל הקוצץ נטיעותיו אעפ"י שאינו רשאי ועמ"ש התוס' והרשב"א שם והו"ל לאותוביה עליה דרב יוסף. ותו דדרך האמוראי' והפוסקים להשוות הדעות ואפושי פלוגתא לא מפשינן והכא דהדבר פשוט לאשוויי לרב יוסף עם רב דמעולם לא פליג רב יוסף עם רב אלא דסבר דבהא רב נמי מודה דאיכא הזקא והוא דבר פשוט. ומה ראה על ככה הטור לחלוק את השוין. ועוד דלדידיה דהרי"ף והפוסקים והטו' סברי כר' יוסף דפליג ארב ושרי לקוץ א"כ אמאי דחה דברי הרב ט"ז ואסר לקוץ אילנות אף דצריך למקומו וזה משום דהבין דהתוספות סברי הכי. והלא לפי דבריו סברת התוספות יחידאה היא דהרי"ף והטו' והפוסקים סברי דשרי לקוץ דלא קי"ל כרב ותסגי לאסו' כשאינו צריך למקומו כדעת הרא"ש. אבל בצריך למקום דהרא"ש שרי אית לן למפסק כותיה דכל קדושים עמו לבד מהתוספות: ומה שתמה הרב בית יעקב על מרן במ"ש בב"י ח"מ סי' קנ"ה דמייתי הא דאמר רבה בר רב חנן אנא לא קייצנא וכו' ומשמע דהביאו להלכה והא הרא"ש כתב דלדחויי וכו'. גדולה מזו הו"ל להקשות דמרן בב"י באותו לשון הביא דברי הרי"ף והרב מהר"י הלוי ן' מיגש והרמב"ן ורבינו יונה והרא"ש שכלם פסקו כרב יוסף דצריך להרחיק האילנות מהגפנים מר כדאית ליה ומר כדאית ליה. וכן פסק בש"ע דין כ"ה דיש הפרש בין הרחקת אילנות מאילנות לאילנות מגפנים ופסק כדעת הרי"ף והרמב"ם ע"ש. אמנם ודאי נראה דמרן בב"י לא מייתי לה לפסוק כרבא בר רב חנן נגד רב יוסף וזו אין להסתפק בה דעדיין לחלוחית הדיו קיימת כדאמרן אלא דרך אגב מייתי לה לאשמועינן עיקר דין קציצ' אילנות מאכל דאמר רב דיקלא דטעין קבא וכו' כי לא פורש בשום מקום בטו'. ומיהו לא מייתי לה בש"ע שם דלא שייך. א"נ אפשר דלפי פשט השמועה נראה דהיכ' דבעל הגפנים טוען שיקוץ חבירו האילן בעל האילן מצי לדחויי ולמימר אנא לא קייצנ' זיל קוץ וכ"כ הגהות אשרי בשם מהרי"ח שם פרק לא יחפו' וז"ל ומיהו בעל האילן יכול לו' אנא לא קייצנ' אלא את אי ניחא לך קוץ וכו' ע"ש. ומשמע לכאור' דדעת מהרי"ח דאף אי דינא הוא דליקוץ מצי א"ל אנא לא קייצנ' זיל קוץ ואפש' שזה הי' כונת מרן בב"י בהביאו הא דאמר רבא אנא לא קייצנ' דמפשט' דסוגיין נראה דלא בא לחלוק אלא קבל דברי רב יוסף ומיהו לא רצה לקוץ הוא עצמו. ולא כתבו בש"ע משום דלפי מ"ש הרא"ש ושאר מפרשים יש לדון בזה: ואיברא דגם בהגה' מהרי"ח יש להתישב במה שסיים שם מיהו אם מפסידין יותר הרבה וכו' מותר ויתבאר לקמן בס"ד. ומעתה הבה נא אבא למה שהוכיח הרב בית יעקב דסברי התוספות דלא כהרא"ש כי הנה בריש תשובתו כתב דהא דכ' הרא"ש נראה דבצריך למקומו מותר נפקא ליה להרא"ש מדתנן סוף פרק לא יחפו' אילן שהוא נוטה לר"ה קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ורכבו וכו' והשת' קאמר דהתוספות הקשו אמאי דא"ר בר חנן אנא לא קייצנ' מדתנן קוצץ ונותן דמים ואוקמוה באילן סרק א"כ לדידהו ק' מדתנן אילן שהוא נוטה לר"ה וכו' ומוכרח דמחלקי דקוצץ מקצתו שרי והיינו ההיא דאילן הנוטה לר"ה וכו' וא"כ דוקא משום דקוץ ענפיה אבל לקוץ האילן מפני צורך מקומו אסו' דלא כהרא"ש זהו עיקר כונתו. ובאמת דבריו תמוהים חדא דיהיב טעמ' דמ"ש הרא"ש דבצריך למקומו מותר הוא מדתנן אילן שהוא נוטה וכו' ואם דברי הרא"ש היו סוף פ' לא יחפו' כמ"ש בריש תשובתו. לא היה כל כך רחוק לו' דסמך על מתניתין דתנן התם סמוך ונראה. אמנם הוא אגב שטפיה דלא כתב כן הרא"ש סוף פ' לא יחפו' כי אם פ' החובל כאשר הרואה יראה וא"כ השת' ודאי מבואר נגלה דרחוק לו' שיכתוב הרא"ש דין פ' החובל ומקורו מפ' לא יחפו' ולא יפרש דבריו. ותו אעיקר' דדינא מה צורך לבקש מקור לדברי הרא"ש והלא מכיפיה מבריך דהתם פ' החובל אמרו דאם מעולה בדמי' שרי לקוץ וכן שמואל אמר אייתי לי מקוריהו וכן רב חסד' אמר זיל עקרינהו אלמא כשיותר מרויח בקציצ' האילן שרי לקוצו כיון דקוצצו לצור' הנאתו וא"כ יפה דן הרא"ש דאם היה צריך למקומו מותר לקוצצו דיש לו הנאה במקום יותר מהאילן. וכן הרא"ש שם בהחובל אחר שהביא כל הסוגי' ולדשמואל ורב חסדא כתב וכן אם הי' צריך למקומו נראה דמותר והוא דבר הלמד מענינו. וזה פשוט ומבוא' בדברי הרא"ש דאההיא סוגי' ועובדי דמייתי כתב עלה וכן אם הי' צריך למקומו נראה דמות' ומוכח דסבר דהוי מעין דוגמ' של מעלה והכין קושט' דמילת' דלא אסרה תורה אלא דרך השחתה כמו שכ' הרמב"ם פ"ו דמלכים וכשאינו דרך השחתה רק מפני צרכו והנאתו שרי. ובהכי נסתלק מ"ש הרב הנז' דף ק"ב ריש ע"ג בנותן טעם להטו' דרב יוסף לא ס"ל כרב משום דמתניתין תני אם האילן קדם קוצץ ואי איכא איסור' בשום ענין הי' קשה וכי בשביל הפסד ממון יש להתי'