חיים שאל חלק א מח

שאין יכולין להציל וכמ"ש הרב הפוסק והבאתיו בסמוך דלא אפשר דרבינו שמחה ז"ל מיירי ביכולין להציל דמסתמ' וכו' וא"כ איך התה"ד אזיל בתר איפכ' בחלוקת בקש קודם שיתפשרו וכ' דהוי ביכולין להציל בפשיטות והרי מסתמ' הוא לבדו מצא חן במדב"ר לפני שר ואחריו לא הי' ח"ן והוי כאין יכולין להציל כמ"ש הוא עצמו לעיל כמדובר. לכן נראה לישב דברי התה"ד כי הנה ודאי מהר"ם דקפסיק בסכינ' חריפ' דהיכ' דבקש קודם שיתפשרו לא הויא מחילה אף דעל הרוב אין יכולין להציל ה"ט דאע"ג דאמרינן דאם אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו ובפרט כי אין יכולין להציל דהציל לעצמו ואף ביותר מחלקו לשיטת רובא דרבוות' שאני התם דאין שם חיוב מאותה ההצלה אל השאר בשגם הוא בצ"ר כי הנה השוללו"ת באו השולל שולל וטרף ואין מציל מ"מ מאי דהוה הוה והשת' ע"י הצלתו של זה לא מטי פסיד' אל השאר אז אמרינן הציל לעצמו. ואולם הכא כי בקש זאת מידו הצלתו דין גרמ"א כי כבדה מאד על השאר ובזה לא אמרו הציל לעצמו וכ"כ הרב פרח מטה אהרן שם ושוב ראיתי דגם הרב הפוסק כתב כן לקמן רח"ב רח"ב והן הן דברי מהר"ם בתשו' דפוס פראג סי' ק"ג ובתשו' שהביא המרדכי כאשר יראה הרואה ופשיט' שגם הרב תה"ד כך הבין בדברי מהר"ם וז"ש מה שגורם להכביד על אחרים בפטו' שלו הוי גזלה ומ"ש והוי כמו יכולין להציל אין כונתו דהכ' איירינן דיכולים להציל ולא חש דנטע' בזה דכבר כתב לעיל בסמוך כי לא היה לכלן או לאחד מהם חן וכו' אבל כונת התה"ד דדין זה דמי לדין יכולין להציל דאף דאמר לעצמי אני מציל לא מהני לחלק חבירו כן הדבר הזה דאף דאין יכולין להציל כיון דסיבת פיטורו גורם להכביד לאחרים אין פטורו פיטור והוי כדין יכולין להציל והציל חלק אחרים דאף דאמר לא"מ לא אמר כלום: ומעתה נוחים דברי התה"ד שהקשה הרב הפוסק דהן לו יהא דנקט הרב אין יכולין להציל לקושט' דמילת' אבל מהו ז"ש כיון דליכ' פסיד' לאחריני בפטו' שלו הלא כי אין יכולין זכי מאחריני וע"פ האמור לק"מ דעיקר פטורא דאהני פטורא דידיה היינו משום דמאי דפטריה לדידיה לא מטי פסיד' לאחריני משום דאי הוה מטי פסיד' להכביד על אחרים חזר הדין בנדון זה אף כי אין יכולין כדין יכולין להציל בעלמ' דכיון דפטורו גורם להכביד עליהם יכולין ואין יכולים כי הדדי נינהו ואין פטורו פיטור וכמ"ש התה"ד לקמן דהוי כמו יכולין כלו' כדין יכולין ואף דהכא אין יכולין. וחזה הוית לה"ה הפוסק אתא ואייתי מ"ש התה"ד מתשובת רבינו שמחה הטעם כיון דדרים ביחד בצבו' ונושאים תדיר בכל מיני עולים לא שייך לומר שותף חולק של"ח שהרי עדיין השותפות קיימת לענין שאר עולים גם במס זה לא יוכל לחלק. עוד מפרש התם טעם אחר דהא דאמרי' הציל לעצמו זה דוקא אם שם נפשו בכפו להציל אבל בבקשה בעלמ' לא וכ' ה' הפוסק וז"ל קשה לטעם הראשון שכ' דהוי בפרדכ' דבתר' דף נ"ה משמע שפטרוהו מכל מיני עולים כיון שהוא אדם בטל ואפ"ה קאמר עלה רבי' שמחה בתשו' הובאה בשו"ת מהר"ם סי' תתקל"ב דאם הי' הפיטור על ידי בקשתו לא מהני ואולי דהתם נמי עדיין משותף הוי עם בני העיר במס דאקרקפת' דגברי שאינו על בעלי ממון ומיירי דבני העיר נותנים גם זה בשותפות ועי"ל עפ"י מ"ש מהרח"ש בת"ח ח"ג סי' ק"א דף קמ"ג ע"ג בפירוש דברי רבינו שמחה דאיכ' למימר דתרתי בעינן עד דמצי למפלג בלא דעתא דחבריה חדא דלא נשארו שותפים בשאר עולים וגם ששם נפשו בכפו כההיא דהגוזל לא בקשה לבד ועפ"ז נתישב ההיא דפרדכת דאף דלא נשאר שותף עם הצבו' בשאר מיני עולים מ"מ לא שם נפשו בכפו ומשו"ה לא אהני ליה לפוטרו וזה ראיה גמורה דלדברי מהרח"ש אף דאיהו אמרה למילתיה דאיכ' למימר הכי אנן אשכחן סייעת' מדברי רבינו שמחה עצמו בההיא דפרדכת עכ"ל ומ"ש דזה ראיה גמורה וכו' אין כאן ראיה שהרי יש לדחות כמ"ש הוא עצמו ברישא דפרדכת אכתי אגיד עם בני העיר באיזה מס ומשו"ה לא אהניא ליה לחלוק של"ח וכטעם א' דרבינו שמחה אבל אה"נ דלטעם ראשון אפי' לא שם נפשו בכפו כל שלא יש לו שותפות עם בני העיר מצי לחלוק שלא לדעת חבירו. וצופה הייתי להרב משא מלך דף י"ז ע"ג שכ' וז"ל לדעת רבינו שמחה אם השותף תבע מהמלך ומחל המלך ע"פ בקשתו הוי לאמצע וטעם הדבר דכיון שהם שותפים בכל מיני עולים מה שבקש מהשר שימחול מסתמ' ע"ד כל השותפין בקש וכיוצ' בזה אמרינן דאין שותף חולק של"ח ולדעתו אפי' אמר שמציל לעצמו הוי לאמצע וטעם הדבר הביאו התה"ד דהא דאמרי' וכו' זהו דוקא אם שם נפשו בכפו וכו' ע"ש ומשמע מדבריו דהני תרי טעמי הם טעמים חלוקים לשני ענינים דלמאי דאמרינן דמסתמ' ע"ד כל השותפין בקש ה"ט משום שהם שותפים לכל מיני עולים אך טעם זה אינו מספיק לאמר בפירוש לעצמי אני מציל וצריך טעם אחר לחלוקת אמר לעצמי אני מציל דלא שם נפשו בכפו דההיא דאמרינן דכי אמר לעצמי אני מציל הציל לעצמו אינו אלא היכא דבנפשו דיבר באשר הוא ש"ם נפשו בכפו. וק"ק דהדבר פשוט דגם טעם א' שהם שותפין בכל מיני עולי' אהני לאמר לעצמי אני מציל דהגם דאתמר בהגזול דאם אמר לעצמי אני מציל כגון זה שותף חולק של"ח ה"ד כי התם דיוצא בשייר' אין לו שותפו' כי אם זה בההיא אמרי' שותף חולק של"ח לא כן בהא דאכתי הם שותפין בכל מיני עולים לא מצי מפלג והרב עצמו סיים בטעם הראשון דאין שותף חולק של"ח וכי אמרת דאין שותף חולק של"ח גם אמ' לעצמי אני מציל לא מצי פליג ומדברי הרב הנזכר נראה דלחלוקת אם אמר לא"מ צריך טעם דשם נפשו בכפו ואין הדבר כן דהני תרי טעמי כל חד מינייהו מהני דאפי' אמר לעצמי אני מציל הציל לאמצע (ע"כ נמצא): סימן כ זו חתימה לחיי"ם בדין מסים. מעשה חר"ז לקראת נכסי"ם: תשובה כהגלות נגלות הא גופאי ויחן את פני העיר האי קהלא קדישא מחנה אלהים הדריה זיויה ויקריה. היתה עלי יד השרים והסגנים אנשי לבב חכמה שרי אלפים ושרי המה היושרי"ם עושי רצון קונם בהונם ואונם ואינהו משפירי שפירי. לחזות בנועם הכר"ך הנורא. פסקי תשובות מלוגא דשטרי. צדיק הראשון ר"ב המקום ביניהם יורה יורה. ודישרן סמיכין שרפים עומדים ממעל הדר"א ארעא והדר"א פירי. והדת נתנה מב"ד של כהנים דפקיע שמייהו כי כתבור בהרים איעק"ר מפרקייהו ויתפוצצו הררי. ועד אחרן פי שנים רח"ם רחמתי"ם צרו"ף יצרפ"ו בשב"ט מישור רח"ב רח"ב מיד נקר"י. על אודות הכהני"ם הנגשים שרי עם קדש המשלשים שרי צבאות יושבי כסאות בק"ק לבוב מאירים לארץ תליסר נהר"י. בסדר העריכה מעיקר' משכה מהועד הכללי בנכסי חוץ מה חובתם משפט הכהני"ם הני נטורי. נענו כלם ואמרו הללו מזכין שלומי אמוני ודינא קמשתעו אשר כח בהם רב גובריה. איכו השתא נשאל נשאל דוד וחכמים אומרים פוק עיין זיל קרי. וכשאני לעצמי ידע בנפשיה תקיף חולשיה אין קטא קטא שיחור כתותי מכתת שיעוריה. ונוסף עוד צר לי המקום במקום שבעלי תשוב"ה עומדין השרידים אשר ה' קורא. מי שם פה לגדל ולחזק דברים המצודקים כראי מוצק חזקי' אשורי"ם ולטושי"ם כמראה הבזק הנשכח בדין אם כה יאמר איכ"ו לימטו כשור"י. על אחת כמה וכמה כי נח"ץ ינח"ץ איש אשר כמוני ויקרא לו נחוצת"ן מכי רמו צער"י. צרורו"ת מנתזין אל קרית מועדינו העיר קברות התאוה אבותנו הקדושים אשר בארץ המה ואדירי. קרית ארבע אבות נזיקין תקלי"ן חדתין ועתיקין השור הבר נמר חברבר איבד ושיבר עבדא דמריד והאביד שריד עאלי באר שחת עקר טורי. והבור ניפול הנמצא לשמצה מעשה הור"ג סליק אבקא לבלע ולהשחית הא לאגמור"י. והמבעה זה השן נפישי נפיחי כפן חרפת רעב של מהומה קלנהו לכלהו אמברי