חיים שאל חלק א מב

אחד. תו חזינ' להרב הפוסק מאי דאגמרן לשנויי מאי דקשיא מההיא דתני לוי וכו' וטעם זקני"ם יקח מתורתו של הרשב"א בתורת הבית דף ל"ז ע"ב בכתוב בדברי קדשו ולא אכחד מאי דלפום ריהט' יש להעיר על הרשב"א ממ"ש הוא עצמו בתורת הבית דף נ"א ע"א וז"ל ויש מקצת מן הראשונים שאמרו דטרפות זה אינו נוהג אלא בעוף ולא בבהמה ואע"ג דתני לוי כל טרפות שמנו חכמים וכו' התם לא מנה אלא באברים שהעוף והבהמה שוים וכו' ואין דבריהם מחוורים חדא דלוי כללא כייל לכל הטרפות ועוד שגם בזה שוים הם וכו' ע"ש דהרי הוא עצמו בדף ל"ז כתב כדברי מקצת מן הראשונים וכמו שהביא דבריו הרב הפוסק דלוי לא איירי אלא בדברים שישנן בדמיון אחד בזה כמו בזה ואיך הכא בדף נ"א דחה זה ואמר דלא מחוור דלוי כללא כייל לכל הטרפות. ואע"ג דהכ' והתם אית ליה להרשב"א טעמ' אוחרי תניינ' בכחא דהתר' ואיסור' אנן דורשים תחלות חקור דבר דברות הראשונות. שני האותות האלה אגב ריהט' כתבתי לבלתי סור מן המצוה אשר ציוני הרב הפוסק וגם הוא יודע צדיק כי לא אני בן חורין הכביד נחוצת"י ואשימ' עיני צופיה הליכות על אם הדרך על כן עמד קנה במקומו נאם הצעיר וזעיר חיד"א ס"ט: סימן ח"י בדין מסים. לדרישת בעלי כיסים שאלה שתי עיירות תחת ממשלת שר אחד ולכל אחת כפרים הנראים וסמוכים והשר מטיל מס על כל היהודים שתחת ממשלתו בכללות ותובע מס מהעיר הגדולה אשר הוא יושב בה ואנשי העיר הגדולה מחלקים על עירם ובנותיה ועל העיר השנית וכפריה וכן במוספין שלא כהלכתן ככה יעשה השר כל הימים ושתי העיירות בכל עשר שנים מתפשרות ביניהם איזה סך למאה פרוע תפרע העיר הקטנה ובנותיה בכל משא מלך והעיר הגדולה תמיד כבע"ח לשר לפרוע בעד כל העם הנמצאים תחת רשותו מישראל. ועתה נולד נכד לשר והשר שואל לתת לו דורון ומשרתי השר כתבו לבני עיר קטנה שעל זה הטיל השר סך מה על היהודים שתחת רשותו ותגיע לעיר קטנה מהטלה סך פ'. ובני העיר תמהו למה פירט להם הסך בפרטות. ולפי הפשר' שביניהם ובין העיר הגדולה. הסך שפירט עתה לעיר הגדול כסך הכללי הזה הן נגרע מהסך המגיע להם והכבד את משא העיר הקטנה ובנותיה וטענו בני העיר הקטנה שגם בזה יעשו כפשרתם. ובני העיר הגדולה טוענים שמזלם גרם ואין להם כי אם אשר פירט השר דדינ' דמלכות' דינא. ואם נתפשרו היה על מה שמטיל בכללות. ועוד שהסך הזה הוא על אשר בני העיר רגילים להוציא בנרות והוצאות לכבוד שמחת השר והוא נתרצה בזה ואם לאו היו בני עיר קטנה מוציאים יותר בהדלקת נרות ומיני שמחות. והשיבו מנהיגי עיר קטנה שהשר כתב בציוויו וז"ל בכללות הסך שכל קהלות היהודים יושבי מדינה זו יש להם לתת על סיבת לידת וכו' החלק המגיע לעיר פ' הוא סך פ' וא"כ דעת השר לעשות הדבר כללי שאם כונתו להקל מעל העיר הגדולה יאמר בקיצור סך פ' תפרע עיר פ' אבל מורה שהוא ככל המסים רק שחשב שכך מגיע לכל עיר ולא אמרו טעות' דמלכות' דינא. ועוד כי זה שנים במציאות כזה שהוטל על כללות הק"ק סך מה שהוטל עכשיו ומוכח שכונת השר כמאז. ותו לו יהי שבכונה וכו' לאו כל כמיניה וכשם שאחר שהוטל המס על הכלל אין השר יכול לפטור אחד אם לא ינכה חלקו מהקהל ונ"ד דכוותה ועל הטענה אחרת השיבו כי כן דרך השר ואבותיו ליקח סך מה בעבור הוצאה השמחה יורנו המור' הדין עם מי ושכמ"ה: תשובה במתנית' תנא השותפין שמחלו להם המוכסין מה שמחלו מחלו לאמצע ואם אמרו משום פ' מחלנו מה שמחלו מחלו לו וכ' הרא"ש פרק הגוזל בתרא. בינו שמחה הקשה מאי קמ"ל בריש' ופירש שותפין שבקש אחד מהם למחול לו מה שמחלו מחלו לאמצע כאלו היה שלוחם ואם אמרו בשביל פ' מחלנו מחלו לו וכו' ומיהו יש לדחות דריש' מיירי שבקש מהם למחול בסתם אעפ"י שלא היה שם אלא הוא מחלו לאמצע כיון שמחלו בסת' אבל אם פירשו בשביל פ' מחלנו מחלו לו ומיהו מסתבר כקמית' דגם זה אין חידוש אם בקש סתם ומחלו סתם דמחלו לאמצע עכ"ל. ויש להעיר דהו"ל לאוקומ' הכל על ידי בקשתו וריש' איירי שהוא בקש לעצמו והם מחלו סתם וטוב' קמ"ל דאע"ג דהוא בקש לעצמו כל שהשר במחילתו לא מחל לו בפירוש אמרינן דמחל לכל והא עדיפ' דהוי מילת' מציעת' ולא כדעת רבינו שמחה דאפי' בקש לעצמו ומחל לו דהוי לאמצע ונראה דסבר הרא"ש דאי אמרת דדינ' הוא דאם בקש לעצמו הוי לעצמו שלא כדעת רבינו שמחה שורת הדין מחייבת דגם אם בקש לעצמו ומחלו סתם הוי לעצמו דעל דעת שאלתו מחלו ומשום הכי אי אפשר לאוקומה בהכי. ומכאן יש סמך למ"ש הרב משא מלך דף י"ו עמוד ג' לדעת מהר"ם דסבר כדחיית הרא"ש דאם בקש אחד מהם שימחול לו ומחלו סתם הוי לעצמו וכו' וז"ש מהר"ם בסוף דבריו אבל אם אמרו בשביל פ' מחלנו אפי' ע"י בקשתו מה שמחלו מחלו לו עכ"ד, איברא דק"ק במאי דפירש בדברי מהר"ם דהא מהר"ם קאי אסיפ' דאמרו בשביל פ' מחלנו ועלה קאמר אפי' ע"י בקשתו ואיך אפשר לפרש בדבריו שמחלו סתם גם אין לפרש דר"ל שבקש סתם והם מחלו לו דהלשון מורה דלא אתא מהר"ם אלא לאפוקי מרבינו שמחה דאם בקשו לעצמו ומחלו לעצמו הוי לאמצע ואהא קאמר ואפי' על ידי בקשתו. ועוד דאי כדבריו שפיר טפי לאוקומ' כלה בשאל מהם שימחלו סתם וריש' שמחלו סתם אף דלא היה שם אלא הוא לאמצע. וסיפ' שפירשו לעצמו אף שבקש סתם לעצמו ואלו מהר"ם כתב דיש לדחות דריש' איירי שבקש מהם למחול סתם וכו' וכפי האמור כלה איירי בשאל מהם סתם. אמנם נראה דהדין דין אמת כמ"ש הרב ז"ל ולא תידוק ממאי דקאמר מהר"ם דריש' איירי דאם איתא דסבר מהר"ם דאם בקש לעצמו ומחלו סתם הוי לאמצע לוקמא דריש' בהכי איירי דהוי חידוש' טפי וגם הרא"ש דהכריע כרבינו שמחה משום דגם זה אינו חידוש לוקמא בהכי דהוי חידוש אלא מוכרח דכי היכי דאם בקש לעצמו ומחלו לו הוי לעצמו ה"ה בקש לעצמו ומחלו סתם כמדובר: והנה מהר"ם אסיק בתשובתו הרמתה הובאה במרדכי פ' הגוזל בתרא והגמי"י ריש תשו' דס' קנין דאם היחיד בקש לשר קודם שנתפשר ומחל לו הוי לאמצע דמה שהשר פיחת לו הוא מכביד לאחרים וטעמ' טעים הרב תה"ד סימן שמ"א דמה שגורם להכבי' על אחרים בפטור שלו הוי גזלה והוי כמו יכולין להציל וקדם אחד והציל משל אביו דלא הועיל. וראיתי להרב פרח מטה אהרן בראשון סימן נ"ה תהי עלה דלדבריו לא אמרה מהר"ם אלא ביכולין השאר להציל דוקא ומהר"ם לא הטיל שום תנאי ובכולל מיירי. ומורי הרב נחפה בכסף ח"מ סי' כ"ח דף קמ"ב ע"ג כתב דהתה"ד לא כיוון לזה אלא אפי' אין יכולין להציל שאר בני המדינה הם דברי מהר"ם ומ"ש דהוי כמו יכולין להציל כונתו דזה שהכביד עליהם מחמת פיטורו היו יכולין להציל מלתתו הם אם היה פורע חלקו והו"ל קדם והציל משל חבירו וכו' ע"ש והכי מוכח לפק"ד ממ"ש התה"ד לעיל היכא שבקש אחר שנתפשרו וז"ל דכיון דלית לאחריני פסיד' בפיטור שלו כלל דכבר נתפשרו ונתחייב כל אחד בחלקו ולא יתרבה עליהם כלום מפני פטור של זה מאי אית להו גבי דהאיך דמסתמ' לא היה חן לאחד מהם או לכלם בעיני השר כמוהו לענין זה שהיה פוטרו כמו זה וא"כ הרי הן כשותף שאין יכולין להציל וכו' ע"ש הראת לדעת שכ' ז"ל דמסתמ' לא היה לאחד מהם או לכלן חן בעיני השר כמוהו ועלה קאי מהר"ם ואפ"ה יהיב טעמ' התה"ד דלית לאחריני פסיד' בפטור של זה משמע דאי הוה להו פסיד' אף דאיירי כאשר יהיה האופ"ן שאין יכולין להציל לא הציל לעצמו והיינו כמו שסיים מהר"ם דאם בקש קודם