חיים שאל חלק א לט

דברי הרב ז"ל דבשלמ' אלו היה לנו מקום לתלות כתם זה מזמן קצר לא היינו מטמאין אותה למפרע אבל בנדון זה דע"כ כדי להקל בה ע"כ צריך אתה לומר שכתם זה הוא מימי נדתה א"כ ע"כ שלא בטובתך צריך אתה לומר שהיה כתם זה עליה בתוך ג' ימים ראשונים ומה הועיל שלא מצאתו אלא בז' לספירה והרב ז"ל סותר מדידיה אדידיה שכ' דכיון דלא מצאה הכתם אלא בז' לספירה א"כ פשוט לן דלא ראתה מקודם מגופה אלא השתא הוא דמספקינן ואח"ך שהוא מקודם הרבה דהיינו מימי נדתה הלכך בריר' לי מילת' דאם אנו תופסים לעיקר דעת רמ"א להחמיר בג' ימים ראשונים בשתי שאלות שבאו לפני הרב ז"ל ובנ"ד יש להחמיר ואין להקל כלל ועיקר כנלפק"ד וה' יצילנו משגיאות. והואיל ואתא לידן דברי הרמב"ם פ"ט דא"ב נימא ביה מלתא ז"ל שם הלכה ג' וכן מד"ס שכל הרואה דם שלא בשעת וסתה וכל הרואה כתם טמאה למפרע עד כ"ד שעות ואם בדקה תוך זמן זה ומצאה טהורה טמאה למפרע עד זמן שבדקה וכו' וביאר המ"מ ז"ל הרואה דם במשנה כחכמים ודין הרואה כתם מפורש בש"ס שם עכ"ל ואנא זעיר' מתאבק בעפר רגליהם לא זכיתי להבין דברי קדושים משרתי עליון שהרי בגמ' שם בבריית' משמע בהדיא דהרואה כתם טמאה למפרע עד שעת הכבוס או עד שעה שבדקה החלוק ולא הוזכר דין מעל"ע ברואה כתם כי אם ברואה דם והכי מסתבר דמה שייכות למעל"ע במצאה כתם וכן מבואר במשנה פ"ז דנדה וכן הכתם שנמצ' בחלוק ע"ש במשנה ובגמ' וכן משמע פ"ו הרואה כתם הרי זו מקולקלת וכ' הרמ' דין זה שם בסוף הבבא הנז' ועוד יגדל התימא שהרי הרמב"ם גופיה פ"ג דמו"מ הלכה ז' כתב וז"ל הרואה כתם טמאה למפרע עד עת הפקידה וכן הבגד שנמצ' עליו כתם טמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה בו כתם עכ"ל הרי מבואר מדבריו אלה דאין זכרון מעל"ע בענין כתמים וכ"כ גם מרן בכ"מ דמבואר בדברי הרמב"ם דכתם חמור מראייתה וכתב טעם נכון משם הר"י קורקוס ע"ש (והדבר ברור דהאי עד עת הפקידה המוזכר לענין כתם היינו שבדק חלוקה שנמצ' עליו הכתם או שנמצ' הכתם על בשרה וקאמר דטמאה למפרע עד עת הפקידה דהיינו שבדק' עצמה בבשרה דבדיקת עצמה מה תועיל לענין הכתם הנמצ' על החלוק טמא אעפ"י שבדקה עצמה ומצאה טהורה אתמול היה הכתם על החלוק מימים רבים וק"ל) והנה זה הפך ממ"ש כאן בה' א"ב שהשוה דין רואה כתם לרואה ממש לענין טומאה למפרע ותמהתי ממפרשי הרמ' שלא הרגישו בזה והדבר צריך תלמוד. ונראה דהרמב"ם בה' א"ב לא נחית לדקדק כ"כ בדין זה שהרי דין זה לענין טומאה וטהרה הוא ואין כאן מקומו וסמך עמ"ש בה' מו"מ כי זה מקומו וצ"ע. נאם הצעיר מרדכי בכ"ר אברהם כרמי ס"ט סי' ט"ו תשובתי על תשובה הנז'. תשובה אדמוקדאי יקיד שלהובי רחימות' רח"ם רחמתי"ם. לראש גבר החכם השלם גריס באוריית' תדיר' ערב ובקר וצהרים. חיבת עין כמה"ר מרדכי כרמי יצ"ו לא יכול יוסף להתאפק לבטא בשפתים. בדבר הלכה תשובתו הרמתה תאוה לעינים. בשגם קדמה לך ידיעה דאנא נפשאי החזיק בדרך ורגליו לנחוצתי"ם לרוב אהבתו רמינא אנפשאי אגב דוחק' והיד כותבת דברות שתים. בס"ד: חזה הוית רובי תורתו לאסור איסר אשה שמצאה כתמי' בחגורת' הנשארת עליה מזמן אשר איננה טהורה ואייתי בידיה תשובת הרב פנים מאירות ח"ב סי' ק"ע דרב שרי בנדון כזה ובחזקת היד דחה דבריו ועמד במקומו לאסור ככתוב בקונטריסו. ובאמת רצוני היה להאריך ואהיה שעשועים על כל קוץ וקוץ מדבריו אלא שהנח"ץ השיאני לקצר מאד. ואומר דמאי דדחי כת"ר אעיקר' קושית הש"ך דהו"ל למור"ם להגיה בסי' ק"ץ דין מ"ד אשר מכח זה סבר הש"ך דדעת מור"ם דנדתה כמכה ועל זה סמך הרב פנים מאירות דלק"מ דסמך על מ"ש בסמוך. הדין עמו. וכ"כ הרב מנחת יעקב והסכים דדעת מור"ם דדוק' במכה ולא תלינן בנדתה. אכן מ"ש מעכ"ת דדין זה דלא תלינן תוך ג' לא מצינו למרן שיחלוק וכו' ונראה קצת שדעתו דגם מרן ס"ל הכי. לבבי לא כן יחשוב והדבר ברור דאי מרן ס"ל הכי כל כי הא הוה צריך לאודועי בש"ע ולא לסתום שנטעה דתמיד תולה בכתם אף תוך ג'. וכבר כתב מור"ם בד"מ דשאר פוסקים מקילין אף תוך ג'. ומה שדחה לזה הרב ש"ך ורצה לומר דכל הפוסקים סברי הכי לא שמיע לן דודאי אי שאר פוסקים מפלגי בהכי דבתוך ג' אין תולין לא הוו נקטי סתמ' וכ"כ הרב פנים מאירות והרב צמח צדק סי' ס"ה והרב מנחת יעקב וכן נראה דעת הרב עבודת הגרשוני סי' ע"ט והיה בהני"ח הנח"ה סובר"ת דפלוגת' דרבוות' היא מוכח ודאי דדעת מרן כשאר הפוסקים וכמדובר: ואנכי חזון הרבתי ל"ך דודי אזרת כגבר חלציך רמי ומקשה חד"ד ותימ"א על ראית הרמב"ם פ"ט מאסורי ביאה שהביא הרב פנים מאירות. ובאמת דלפום ריהט' דברי הרב שגבו ואינו מובן כונת הרב בזה. הגם הלום חזיתיה למעכ"ת תמה על דברי הרמב"ם פ"ט דא"ב הנ"ל דכ' בדין הכתם מעת לעת מידי דלא אתמר בש"ס וגם הוא ז"ל פ"ג דמשכב ומושב לא כתב כן כמו שכ' בקונטריסו ומאי דמסיק דהרמב"ם לא נחית לדקדק כל כך בדין זה שהוא לענין טהרות ואין כאן מקומו וכו'. ידיד נפשי דע דהגם שתראה לאיזה מרבוואת' שכותב על מאי דקשה על הרמב"ם מיניה וביה כיוצ' בזה כמו שתראה להרשב"ץ ח"ג סי' רע"ד שכותב על הרמב"ם דשכח מה שכ' במקום אחר. וכן שם בסי' רע"ה מתרץ דבמקום אחד פסק כך מטעם זה ואח"כ פסק הפך מטעם אחר עיין שם באורך. וכיוצ' בזה תמצא לרבנן קשישאי דמתרצי לקושיות דקשה על הרמב"ם דגירס' אחרת היה לו וכדומה לזה. בהא אין למדין מהם ז"ל ובעניותנו אין לנו לומר כזו וכזה אי בעית אימא דהני שינויי אין לך תלמיד קטן שאינו יכול לאומרם ומה בצע לכתוב דברים כאלו. ועוד שנתפרסם בעולם יקר תפארת גדולת הרמב"ם דכמה מילי מרפסן איגרי והאחרונים מצאו ישוב נכון להרמב"ם ושכל דבריו הדק היטב ולכן אם בקוצר שכלנו לא מצאנו ישוב לדבריו נתלה דוקא החסרון בנו ואם רק הוא ממנו וכל זה משנה שאינה צריכה והכל פשוט וכן קבלתי מרבנן קדישי חלקם בחיים דבזמנינו הס כי לא להזכיר תירוצים כאלו ואין להאריך בזה רק אנכי העירותיהו ואתה קדוש סל"ח לך לדעתך כי רבוואת' קמאי ובתראי הוו מארי דאוריית' שהן רשאין לומר העולה על רוחם לא לנו: ואפשר לו' דמקור דברי הרמב"ם בזה הם מהתוספת' פ"ג דנדה. וכך היא שנויה. כל אשה שיש לה וסת כתמה מטמא למפרע שאם תראה בשעת וסתה מטמ' מעל"ע רבי אומר החמירו בכתם מבראיה שהכתם מטמ' למפרע והראיה אינה מטמאה אלא מעל"ע ומפרש הרמב"ם דפליגי ת"ק ורבי דת"ק קאמר שאם תראה כלומר הכתם מטמ' מעל"ע ודין הכתם כדם ורוח אחד להם דמטמ' למפרע מעל"ע. ורבי החמיר בכתם יותר מראתה דם. ופסק כת"ק דכתם שוה לרואה דם וכי היכי דקי"ל בדם מעל"ע ומפקידה וכו' ה"נ הוא דין הכתם דהלכה כת"ק דהוו רבים ואין הלכה כרבי מחבריו וזהו שהשוה כתם ודם פ"ט דא"ב ועל זה סמך בה' משכב ומושב ולא הוצרך לבאר דמסתמ' לא יהא חמור כתם מדם. ומ"ש שם הרמב"ם וכן הבגד וכו' לא השוה אותם אלא בדין טמא למפרע אבל מעל"ע שייך בכתם שהיא לא הרגישה כלל שיצא דם מגופה ולא הרגישה בכתם משא"כ בבגד וסמך הרמב"ם עמ"ש פ"ט דאיסורי ביאה. ותימ' על מרן ומהר"י קורקוס דפשיט' להו דרואה כתם חמור מרואה דם ולא זכרו דבריו פ"ט דא"ב. וזהו כתבתי במושכל ראשון וצריך להתישב בסוגיות הש"ס ובתוספת' כדחזי. איכו השת' אתאן לנדון שלנו ורואה אני למעכ"ת תקע עצמו לומר דכיון דעל כרחך צריך אתה לומר דאף תוך ג' ימים ראשונים היה