חיים שאל חלק א לח

מ"ש הרב אמת ליעקב שם משם ס' שלחן מלכים דהא תלי בפלוגת' דר"ת והרמב"ם אם נשים מברכין כשמקיימים מ"ע שהז"ג ע"ש דיש לחלק דהב' חול גמור לגבי העולה הזה משא"כ נשים דמצד עצם היום אין חילוק ביניהם ובין האנשים. אבל הכא בנדון זה הקורים ס"ת הם חוגגים וי"ט הוא להם מה שאינו העולה דהוא חול גמור לגביה. ובספר שאלת יעבץ סי' קס"ח גם שהפליג לדבר על הרמ"ח נר' דבדיעבד דוקא שרי. ומכל זה נראה דאין לבן א"י להיות חתן תורה לכתחילה ובפרט אם הוא יום שאין קורין בתורה דלדידיה חול גמור. ואפשר דגם הרב בני חיי מודה בנדון זה דלא התיר אלא לעולה לס"ת פשוט אבל לעשות הוא בעל השמחה וחתן תורה ביום שהוא חול אצלו הוי כחוכ' ואטלול'. וגונב לב ישראל המון העם דהוא פשוט בעיניהם שהוא י"ט אצלו ומשו"ה נעשה הוא בעל השמחה. ומה גם דשלוחי ארץ ישראל רבים בתורה כלם מבקשים טצדקי שלא לעלות ובדרך חכמה מגלים דעתם שלא יקראום בי"ט לס"ת כי יש להם איזה סיבה וכיוצ' משום דחיישי לסברת האוסרים. ואם המתירין אמרו בעולה פשוט. לא אמור בחתן תורה שיהיה הוא בעל השמחה ולעשות הטפל עיקר. אחז"ר ראיתי מ"ש הרב שבות יעקב ח"א סי' מ' וממ"ש בעניותי יתבאר דיש להשיב על דבריו שהרב שבות יעקב הביא ראית הרב בני חיי הנז' וכבר כתבנו בעניותנו דיש לדחות ראית הרב בני חיי ומה שהביא ראיה מתשו' מהריק"ו ע"ש באורך אפי' כפי פירושו בדברי מהריק"ו מ"מ אין ראיה אלא ביום שיש בו קריאת התורה ודוק כי קצרתי. (ועיין בשבות יעקב ח"א סי' וממ"ש בעניותי יתבאר דיש להשיב על דבריו): כלל העולה דאין לו לבן א"י להיות חתן תורה בש"ת של ח"ל ככל האמור. וכן נעשה מעשה ונמנע בן א"י להיות חתן תורה אחר שהודה לגזבר שכן ראוי להיות חוזר והנלע"ד כתבתי: סי' י"ד תשובת החכם השלם כמה"ר מרדכי כרמי מק"ק קארפינטראץ יצ"ו: שאלה אשה שהיתה חוגרת בבגד לבן סביב בטנה ובגד זה רפוי באופן שהרבה פעמים היה יורד למטה מן המקור ויום שהפסיקה בטהרה בדקה עצמה כהלכה ולבשה חלוק לבן והציעה לבנים במטתה כדינה רק שכחה בגד לבן שהיתה חוגרת בו והיה בגד זה עליה עד יום ז' לספירתה וביום ז' הרגישה בזה ובדקתו והיה עליו כמה כתמי דם יותר מכגריס ושאלה אשה אם יכולה לתלות שדם זה מימי נדתה או לא ושכמ"ה: תשובה הן אמת דלכאורה היה נראה להקל ממ"ש בש"ע סי' ק"ץ סמ"א ומ"ד והוא ש"ס ערוך פ' האשה דאם השאילה חלוקה לנדה תולה בה וכן תולה היא בעצמה בימי נדתה. ברם כד עיינינן שפיר במילת' נראה לפק"ד דאינה יכולה לתלות שהרי כבר כתב מור"ם סי' קצ"ו דבג' ימים ראשונים של ספירה אין תולין בכתמים בכל הדברים וכו' ולא מצינו למרן שיחלוק על דין זה בפי' עיין בש"ך סי' קצ"ו וכך הגיה בסי' ק"ץ סמ"א עמ"ש הש"ע דאם השאילה חלוקה לנדה דתולה בה דהיינו דוקא מג' ימים ואילך מעתה אשה זו ששכחה עליה בגד זה מימי נדתה ועד ז' לספירה הו"ל ג' ימים ראשונים של ספיר' מתוך ספק שהרי אם תולין שמימי נדתה הוא אף אתה אומר שהיה עליו דם מימים ראשונים וכאלו מצאתו אז ונקיטינן דאין תולין וכך השבתי לשואלי דבר וכן נעשה על פי. והנה אחר איזה ימים בא לידי ס' פנים מאירות וראיתי שם בסי' ק"ע שנשאל שתי שאלות הא' דומה בדומה לנ"ד שפירסה סדין שהיתה שוכבת שמה בימי נדתה והב' שביום ראשון לספירתה לבשה חלוק בעלה שפשט יום שבת קדש והיה החלוק הזה בתוך כלים המוכנים לכביסה ובז' לספירתה מצאה עליו דם והרב ז"ל שם מסיק להקל ולא להחמיר ונשארתי משתומם על המראה כשעה חדא שמא ח"ו טעיתי בדין ומנעתי אשה מבעלה והנה זאת היתה נחמתי כי אחר העיון בדברי הרב ז"ל ראיתי שאחרי המחילה אין בדבריו ממש ועדיין במקומי אני עומד להחמיר ולא להקל ואשיב על דברי הרב ז"ל על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון הנה הרב ז"ל בתחילה בנה בנינו על מ"ש מור"ם ז"ל סי' קצ"ו דאם יש לה מכה בגופה שידוע בודאי שמוציאה דם תולה בה אפי' בג' ימים ראשונים כמו שהאריך בד"מ ע"ש וכבר כתב בש"ך סי' קצ"ו סי"א דמדלא הגיה הרמ"א בסמ"ד על הא דאמרינן דתולה בעצמה אם לבשה חלוק זה בימי נדתה ולא כתב שם דהיינו דוקא מג' ימים ואילך נראה דהרב אזיל לטעמיה בסי' קצ"ו דס"ל דבמכה שבודאי מוציאה דם תולה והרי ימי נדתה לגבי דידה כמכה דגופה דודאי מוציאה דם אבל הש"ך כבר סתר דברי הרמ"א בסי' ק"ץ דס"ל דאינה תולה כלל אפי' בודאי היא. מוציאה דם ולמד הרב פנים מאירות דלדעת הש"ך בהבנת דברי רמ"א תלינן להקל בשאלה ראשונה דסדין והאריך הרב ז"ל לקיים דברי הרמ"א שבסי' קצ"ו ע"ש ולא אאריך להשיב בזה על דבריו אעפ"י שיש להשיב על קצתם מפני דנפק"ד אף אם נודה לסברת הרמ"א ז"ל לא הוצרך להגיה בדין מ"ד מאחר שהגיה בדין מ"א בסמוך ונראה. ועוד דשני הדינים דין מ"א ומ"ד נובעים ממקום אחד שהרי דין דתולה בעצמה שהוא דין מ"ד נלמד מההיא דדין מ"א וא"כ פשיט' דנאמר בזה דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ועוד אני תמיה על הבנת הש"ך שהרי המעיין בד"מ סי' קצ"ו יראה ברור דע"כ לא הקל רמ"א במכה שבגופ' שידוע שמוציא' דם אלא מטעם דא"א לה להזהר ואם היתה מכה עוברת בימים מועטים יש להזהר דהוי כמו אפשר להזהר וכך מסיק הט"ז שם וכך כתב הפ"ח ע"ש ומעתה אין מקום לדברי הרב ש"ך דאין לדמות חלוק שלבש' בימי נדתה למכה שבגופ' שמוציאה דם שהרי שפיר אי אפשר לה להזהר והרי ע"כ צריך אתה לומר דבממ"נ אם מקלין במכה שבגופה שמוציאה דם מטעם דקרוב לודאי שבא מן המכה והרי אתה דן ימי נדתה כמכה שמוציאה דם א"כ גם בהשאלתו לנדה יש לנו לתלו' כיון דהוי מכה שבודאי מוציאה דם ואם אתה או' דדוק' במכה שבגופה תלינן משום דא"א לה להזהר אם כן אי אתה יכול לתלות בחלוק שלבשה בימי נדתה וזה ברור אלא ודאי הדבר פשוט דלדעת רמ"א נמי בדין מ"ד אין תולין בג' ימים ראשונים ולא הוצרך לחזור ולהגיה שם מטעמים שאמרנו ואני תמיה על הרב פנים מאירות שדחה דברי הש"ך דסי' קצ"ו ותקע עצמו להלכה ולמעשה להקל כמ"ש מתוך קושיא שאין בה ממש אחרי המחילה. נחזור על הראשונות הנה הרב ז"ל ראה שאין לו מקום להקל מטעם זה רק בשאלה ראשונה אבל בשניה אף לדברי הש"ך בהבנת דברי הרמ"א היה נראה להחמיר ונטה עצמו מן הדרך לבקש טעם א' כולל לשתי השאלות וזה דמאחר שלא ראתה הכתם אלא בז' לספירתה א"כ פשוט לן דלא ראתה מקודם בגופה אלא השת' הוא דמספקינן אם הוא מגופה אם לאו ותלינן בימי נדתה או בחלוק שלבשה בעלה מקודם כיון שלקחה ממקום שלא היה בחזקת המשתמר ותקע עצמו על מ"ש הרמב"ם פ"ט מה' איסורי ביאה הרואה כתם אעפ"י שטמאה למפרע כ"ד שעות מ"מ אינה מטמאה את בועלה למפרע ואינה מונה לנדתה אלא משעה שראתה דם או הכתם ע"כ הרי להדיא דמונה מעת שראתה הכתם ומותר' לטבול ביום ז' למציאת הכתם ש"מ דלא מחזקי' שיצא דם ממקור קודם מציאתה א"כ ה"נ כיון שמצאה כתם ביום ז' לספירתה פשוט וכו' עכ"ד ואחרי שאלת הסליחה רבה מכבוד הרב ז"ל לא ידענ' מאי קאמר וזו קשה מן הראשונה דהרב ז"ל הבין דמ"ש הרמב"ם ז"ל דמונה מעת מציאת הכתם היא קולא ולכך כתב בלשון היתר ומותרת לטבול וכו' ונהפוך הוא שאינו אלא חומר' דקאמר שאעפ"י שאנו מטמאין אותה למפרע צריכה למנות ו' ימים ממציאת הכתם ואינה יכולה לטבול עד יום ז' למציאתה והכי דייק לישניה דהרמב"ם ז"ל וכן מבואר במשנה ובריית' ריש נדה דר"ל דלחומר' מחזקינן ברואה למפרע אבל לא לקול' ועוד אני תמיה על