חיים שאל חלק א לו

יונה סי' מ'. ואם הרב מהר"ש יונה סבר כמהר"י אדרבי ודאי מצי למימר קי"ל. הן אמת דהרב כנה"ג מפיק לה בלשון נראה ומוכח דלא כתב כן מהר"ש יונה בפשיטות ואם יש להעמיס בדברי מהר"ש יונה להשוותו לשאר פוסקים הכי שפר' מילת' ומהר"י אדרבי הוא לבדו נשאר ולא מצי למימר קי"ל. ואין שו"ת מהר"ש יונה מצויות פה העירה. עוד ראיתי להרב הפוסק שכתב דדורונות שברשות אם הכלה לית דמירמי מינה ואף את"ל דהוי תפיסה לאחר שנולד הספק כיון דבהא פליגי אי הוי מוחזק אזלינן בתר רוב הפוס' כמ"ש הרב כנה"ג סי' ד' אות ט"ו עכ"ד ואני אומר דאיבר' שכך כתב שם הרב כנה"ג וכ"כ סי' כ"ה בכללי הקי"ל אות מ' אך שם בכללי הקי"ל כתב דמהריב"ל ומהרש"ך שינו טעמם ובהשמטות בסוף הס' כתב משם בנו ז"ל דאין כאן סתירה דהתם מיירי במטלטלין דשייך תפיסה וכן הוא הסכמת האחרונים דמצי למימר קי"ל כמו שכתבתי בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סי' כ"ה אות כ"ג ושם אתה מוצא שנים עשר רבנים אחרונים דהסכימו דמצי לומר קי"ל עש"ב. ובצפייתנו צפינו להרב הפוסק נר"ו חדשות הוא מגיד לחייב לחתן מההיא דא"ה סי' ן' והאריך בזה והביא תשובת הרב החסיד מהר"ם זכות ז"ל בסי' מ"ח ופירש דבריו דמחלק בין אירוסין לשדוכין ותמה עליו מדברי הריטב"א שהביא הרב הנמקי, והאריך ככתוב בקונטריסו. ולי ההדיוט נראה דכונת הרמ"ז ז"ל דמאחר דנהגו שדוכין אלו ליסד וכו' ופשט המנהג דבהפרדם חוזרים הדורונות והסבלונות שהם בעין ואין דורש ואין מבקש שום מין הוצאה מצד אל צד. איכו השת' כך ראוי להורות דאמדן דעת הוא דעל דעת זה נעשין השדוכין וסברי וקבילי להתנהג כך. והרב ז"ל לא נעלם מעיני חכמתו דלפי דברי הפוסקים יש לדון בדבר. רק יצא לידון בדבר חדש מתורת מנהג והדר מנהג' השת' והוי דינא דכיון דהכי נהוג אמדן דעת הוא דאדעת' דהכי גמרי השדוכין ואין להם זה על זה מהוצאות כלום. ומ"מ הדבר ברור דגם לדעת הרמ"ז זצ"ל חייב החתן לשלם במיטב' כל אשר לקח בהלואה לצורכי מזונותיו ולימודו וככל מ"ש מעלת הרב הפוסק נר"ו ודבריו אינם צריכים חיזוק ותורה דיליה יוצאה בהינומ' בכל יום ארוכה. ומוד"ע לבינה כי יותר ממה שקריתי לפניכם צדדתי צדדין וצידי צדדין בתנאי החתן ואחרי העיון נראה בעיני דהעיקר כדברי הרב הפוסק נר"ו וכל ישר הולך הבקיאים בדין לאמיתה של תורה ישר יחזו פנימו תכף לסמיכה. ומאפס פנאי הדיבר אין בי כאשר עם לבבי אשיחה אשר לא משכה. כללא דמילת' שהדורונות שהם תחת רשות אם הכלה מציא לתופסם בעד חובה ותצא דינ"א חלוטה וחתוכה. והיה הנשאר מן החוב שורת הדין דחייב לשלם אך נכון הדבר לפשר ביניהם ולמשרי האי תיגר' לבלתי היות תוחלת ממושכה. את זה כתבתי בעטי"ו של נח"ץ דטרידנ' טובא הולך צדקות ומגיד מצרי"ם בעמק הבכ"ה. על ישראל ועל רבנן יושבי ארץ הצבי דיתבין ועסקי באוריית' מחוסר כל אפי' בכמכ'. ברזל באה נפשם בידי אדונים קשים לא זורו ולא חובשו ולא רוככה. אשכלות מרורות למו עולשין תמכא. אולי יחנן ה' ויד השרים והסגנים לעזר ולהועיל הפיסו זכה מי שזכה. אדמקיפנ' דר"י קרי חדא ופרי גמר מיכ"ה מיכ"ה. חזו דאתאי לאפושי גבר' לדוד בשנות"ו משנה שאינה צריכה. אמר יאמר העבד זוטר ובסיר גבר' חרוכה. קטן שאין בו דעת להשאל כתותי מכתת שאין בו סמיכה. החותם באהבה נאמן בברית אהבת מעלת הרב הפוסק נר"ו הוא האור רב נהורא"י אני הצעיר חיים יוסף דוד אזולאי ס"ט. סימן יב בדין רואה ס"ת שנפל: שאלת ממני ידיד ה' גם בני איש שאירע מקרה למי שהיה נושא ס"ת מן ההיכל להביאו לתיבה והן בעודנו הלוך ונסוע אשתמוטי הוא דקא משתמיט מיניה הס"ת והן בעון נפל לארץ ומעתה שאול ישאלו אם העומדים שם ועיניהם הרואות שנפל הס"ת חייבים הם להתענות ושכמ"ה: תשובה עד שאתה שואלני אם הרואה חייב להתענו' אעיקר' דדינ' הא דפשיט' לך ולכל המון ישראל שמי שהיה בידו הס"ת ונפל חייב להתענות אינו מפורש בתלמוד ופסקי רבוואת' קמאי. אמנם מנהג ישראל שגם אשר יפלו מידו התפילין מתענה. וכ"ש מי שיפול מידו הס"ת. ובשגם סבר' הוא דצריך כפרה שבא זלזול לס"ת על ידו. לא נתבאר בדברי הש"ס והפוסקים ראשונים. רק הרב משפטי שמואל סי' י"ב ישנו בנותן טעם למנהג התפילין וכתב כשנופלים התפילין מידו שייך בהם זלזול ואמרו ז"ל שהתפילין שנשרפו בזרוע צריך לקרוע וכו' כמו ס"ת וכו' ואחרי שהם כס"ת וכי יסתפק אדם שמי שנפל ס"ת מידו לא יתענה עכ"ל עיניך הרואות דמסבר' קאמר שהנופל לו ס"ת יתענה ופשיט' ליה. והרב מהר"ם ן' חביב בס' כפות תמרים על דף מ"א ע"ב כתב סמך לתפילין ויליף מהש"ס דכשנופלים התפילין הוא זלזול וא"כ נהגו להתענות לכפר העון ע"ש. ודבריו בכלל דברי הרב משפטי שמואל שהזכירו שם דגם הוא כתב דכשנופלים שייך זלזול וזה אין צריך ראיה שהוא זלזול: איברא דבאגרות הרמ"ז ז"ל הנדפסות עתה כתב בסי' ל"ו שיתענה אשר יפול מידו הס"ת ג' הפסקות של שני ימים שעולים לפ"א תעניות ועשה לו מטעמים וכונות לזה ע"ש וכל כי הני מילי דמר הם מילי דחסידות'. דודאי הרוצה להחמיר על עצמו אשר צ"ם לו בדרך שכתב הנה שכרו אתו וחש"ב עם קונה"ו. והא אשכחן דרב הונא התענה מ' תעניות על דאתהפיכ' ליה רצועה דתפילי. אך להורות לרבים ודאי לא אמרה הרב ז"ל. ומה שנסתפקת אם כל הרואים העומדים שם בעת נפילת הס"ת חייבים להתענות. אתה הראת לדעת דמי שנפל מידו הס"ת יש סבר' דנתגלגל עון זה של זלזול ס"ת על ידו ומה גם אם בא הדבר מצד שלא נזהר כהוגן. אבל לרואים נראה דאין לחייבם בתענית שהרי גבי הרואה ס"ת שנשרף לא אמרו אלא בזרוע וכמעשה שהיה וכמו שהוכיחו ומסקי הרב מהר"ר צבי אשכנזי בתשובותיו סי' טו"ב והרב שבות יעקב ח"א סי' פ"ד ומה שכתב הרב בית לחם יהודה סי' ש"ס דבחנם טרח הרב שבות יעקב דהוא מפורש בבית חדש ע"ש. תימא עליו דמאי דאצטריכ' ליה להרב שבות יעקב הוא משום מאי דאמרו בש"ס דהעומד בשעת יציאת נשמה יקרע כרואה ס"ת שנשרף ומשום מאי דפירש רש"י בזרוע שאינו יכול להצילו דהוה משמע לקרוע אף אם נשרף בדליקה כמבואר באורך בתשובתו. ולזה אצטריך לברר מדברי הראשונים הדין ולהשוות דברי רש"י. ולזה לא היה מספיק בדברי הרב ב"ח שכתב דהכל תלוי כשרואה בחילול ה' בזרוע. דמ"מ הוה אפשר לומר דרש"י פליג והש"ס דעומד בשעת יציאת נשמה אתיא כוותיה ואימ' דניחוש לה. והלא תראה דהרב מהר"ץ בתשובתו הזכיר שם הרב ב"ח לענין גוי ועם כל זה הוצרך להאריך מטעמ' דאמרן. ושם אתה מוצא שהביאו מדברי הרמב"ן דהא דאמרו בעומד ביציאת נשמה כרואה ס"ת שנשרף משל הוא. וכן ראיתי להריטב"א בחידושי מ"ק שכתב בדף כ"ה מהש"ס על פירש"י שפירש וזה הי"ל ללמוד וה"ל ס"ת וז"ל פירוש לפירושו כעין ס"ת ולאו כס"ת ממש דבעינן בזרוע ומ"מ קשה הדבר שיהא אדם חשוב כס"ת וכו' והנכון כמו שפירש ר"י דמקיימי מצות וכו' עכ"ל. ורש"י פ' האורג כתב כפירוש ר"י ע"ש. עלה בידינו מיסודן של ראשונים ואחרונים דהרואה ס"ת שנשרף באונס אינו חייב לקרוע דבעינן דוקא בזרוע לאפוקי נשרף פתאום כמבואר בתשובות הרבנים הנ"ל וא"כ נראה דה"ה הרואה ס"ת שנפל אינו חייב להתענות כיון דנפל מיד הנושא באונס ושלא מדעת. ונהי דמי שנפל מידו אף שלא נזכר בש"ס ופוסקים ראשונים טוב שיתענה ומה גם דהמנהג להתענות אפי' נפלו תפילין מידו. אבל הרואה ס"ת שנפל אין לחייבו תענית. וכל זה אני אומר מן הדין אבל ודאי המחמיר ומצטער על כבוד התורה תע"ב. ועוד אני