חיים שאל חלק א לה

דשכיח מהני אומדנ' אבל בעלמ' גם מהריב"ל מודה דאונס' דשכיח בכל גוונ' אינו אונס דהו"ל לאתנויי וזה מדוקדק הרבה בנועם שיח מהריב"ל שכתב וז"ל שאני התם דליכ' אמדנ' דאונס' דשכיח הוא ולא אתני איכ' למימר דדילמ' לא קפיד דליהוי גיטא אבל בנ"ד דאיכ' אמדנ' ועיקר' דמילת' תליא באמדנ' אמדינן דעתיה דלכך נתכוון ולא אצטריך ליה לאתנויי ולא אמרינן דאיהו אפסיד אנפשיה דסמיך דכ"ע ידעי דלכך הוא מתכוין שילך לפניו צדקתו אל מקום אשר יהיה חפץ ללכת עכ"ל בחון לשון הזהב דקאמר בנ"ד דאיכ' אמדנ' ועיקר' דמילת' תליא באומדנ' וכו' כונתו דאע"ג דלרווח' דמילת' קאמר דההיא דמבר' ליכ' אמדנ' לא סמיך בנדונו אלא דעיקר הדבר תלוי באמדנ' כמ"ש הפוסקים וכמבואר מתשובת הרב ז"ל וזהו מסקנתו דוקא בנ"ד דעיקרו של הקדש תלוי באמדנ'. ומשו"ה בתשובתו דח"ב בנעילת השער קפיד טובא דלא שכיח וקרי בחיל דלא ילדה שכיח ואינו אונס ובהכי נוחים דברי הרב ול"ק עליה שום קושי'. ולכל הדברות ולכל האמירות לא תברא בנ"ד חדא דהכ' חשיב קצת כאלו התנתה בפירוש דגלתה דעתה חמותו דרוצה אשה שיהיה כלי מחזיק ברכה ומשו"ה עשתה מעשה אקדומי פורענות"א דנדוניא כדי שיזכה לתורה וזה קרוב לתנאי דאיכ' גלוי דעת טובא כי זה רצונה דברים ואיכ' בהדייהו מעות. ותו דבכי האי גונא דהשדכנים אמרו לה דגמיר וסביר והיא מקדמת לו מעות והוא עושה מעשה לבא ללמוד וגם הכלה ואמה סביב יחנו לא חשיב שכיח דלא יצליח בלימודו כלל דכשיש הכנה ופרנסה ומה גם מפני הכבוד ומפני הבושה רמי אנפשיה ואמור רבנן יגעת ולא מצאת אל תאמן ולפחות חשיב שכיח ולא שכיח וכיון שכן חמותו פטורה מן החיוב ומציא לבטל השדוכין דרוצה בתקנת בתה ואינה בושה מחתנה. ויראה דלא מיקרי שכיח אלא בדבר שהוא מצוי ומפורסם ובלשון הש"ס בנדרים אונס' דמגליא שאני ומבר' מגלי אונסיה. ולא דבר רק הוא שינוי לשון הש"ס מריש כתובות דהתם קאמר אונס' דשכיח שאני אך להורות נתן דבעינן שכיח וגלוי ואף דנראה דהרא"ש גריס גם בנדרים אונס' דשכיח שאני כדמוכח מדבריו. מ"מ הרשב"א והר"ן גרסי כגירסתינו ועוד דכל זה לרווח' דמילת' דהאיכ' אונס גדול דהכלה אינה רוצה וכבר אמה פייסתה ולא נתפייסה והכלה אינה מצווה בזה לקיים דברי אמה כי אין בזה משום כבוד או"א כמ"ש הרב הפוסק משם תשובת מהריק"ו וכן מוכח מדברי מהרשד"ם י"ד סי' צ"ה שכתב דלא ימנע לקחת אשה שישרה בעיניו משום כבוד אב ואם. ואותה שכתב מהרשד"ם גופיה בי"ד סי' ק"ד דמשמע לכאורה שסותר לזה כבר הרב משפט צדק בראשונות סי' א' איהו מפרק לה. ומאי דגמגם על ישובו הרב משאת משה א"ה סימן ל"ו המעיין יראה דיש להרחיב דברי הרב משפט צדק ומהימן פשריה. וגם הרב משאת משה שם תריץ יתיב דברי מהרשד"ם ונאים הדברים. וכ"כ הרב מהר"ם מטראני ח"א סי' פ"ה. ואין זה ענין למאי דכתב מר בריה הרב מהרימ"ט ח"א סי' קל"א כאשר דימה בס' חסן ישועות. וכבר ביאר כל זה הרב משאת משה בראשונות י"ד סי' ז' עש"ב ומאחר שכן הכלה אין בה עון ויכולה למאן ואמה אין בידה לכופה וזה אונס ופטורה אמה מחיובה וכמ"ש מעלת הרב הפוסק נר"ו: ובמסילה נעלה לטענת אם הכלה שישלם כל אשר לוה ממנה לצרכי הוצאותיו בעבור הלימוד וכבר מעלת הרב הפוסק העמיק הרחיב. פתח בבראשית אי סירוב הבת חשיב אונס' דשכיח והוי בכלל חיוב החתן לשלם אם יתבטלו השדוכין ועלה במחשבה לפניו דהוי מילת' דשכיח ושוב כתב דהרשב"א בתשו' סי' תשע"א כתב דהוי שכיח ולא שכיח. וחזה הוית להרב המופל' מר קשיש' הוא רישא כמהר"ר אברהם ישראל נר"ו בהסכמתו לתשובת הרב הפוסק הקשה עליו דהרשב"א בהדיא קאמר דהוי לא שכיח. ואני בעוניי אומר דכונת הרב הפוסק נר"ו הכי הוי כי הנה הרשב"א כתב וז"ל ולא תשיבוני שהיה לו מתחילה להתנות שאם תסרב הבת שיהיה פטור דלא היא דאונס' דלא שכיח היא דכל הבנות מתרצות למי שירצה האב או הקרובים ואפי' שכיח או לא שכיח כמת וחולה לית ליה לאתנויי עכ"ל ויען פשטן של דברי הרשב"א דחשיב סירוב הבת לא שכיח קשיתיה למעלת הרב הפוסק דהוא סבר דהוי שכיח לכן שפר קדמיה לפרש דמ"ש הרשב"א ואפי' שכיח ולא שכיח שכונתו ואפילו תימא דסירוב הבת לא חשיב לא שכיח אלא תאמר דחשיב שכיח ולא שכיח כמת או חולה עם כל זה לא בעי לאתנויי ומשו"ה כתב בשם הרשב"א דסירוב הבת חשיב שכיח ולא שכיח: איברא דראיתי להרמ"ע מפאנו בתשו' סי' פ"א שכתב משם תשובת הרשב"א הנ"ל דאונס דלא שכיח שתתן כתף סוררת. והיא נעלמה מהרב הפוסק נר"ו וכן אשתמיטיתיה תשובת הרדב"ז סימן שכ"ט שכתב דהוי מילת' דלא שכיח ע"ש. אך גם הרמ"ע בתחילת דבריו אחר שכתב דהוא בלי ספק מיעוט' דלא שכיח צדד דאף דנאמר דאונס זה שכיח ולא שכיח וכו' ע"ש ומאחר שכן יש מקום לומר דכונת הרשב"א ז"ל כמו שכתבתי. ומ"ש הרב כנה"ג א"ה סימן ן' הגה"ט אות ל' על דברי הרמ"ע כדבריו כן הוא בתשובת הרמ"ע עצמו והרב כנה"ג בו בפרק לא הוה בידיה כמבואר. ועוד אני אומר דהגם דנאמר דכונת הרשב"א דחשיב לא שכיח וכמ"ש הרמ"ע. אנן בדידן בזמנינו לא חשיב לא שכיח ודבר פלא סירוב הבת דעין רואה ואזן שומעת רבות בנות מיאנו ונתנו כתף סוררת. ואי בעית אימא קרא בספרי האחרונים וגבר' דשפיר חזי וקר"א זה ישר יחזה בנדוני האחרונים כמה בנות לא עשו באשר דיברו אליהן אביהן. וק"ו בנ"ד כי היא יתומה וליכ' מורא אב דודאי שכיח קצת בת קמה באמה ומורא לא תעלה על ראשה סרב"ת היא וחשיב שפיר שכיח ולא שכיח. ואחזה אנכי להרב הפוסק חקר אי קביל עליה כל אונס' דמתיליד אי שכיח ולא שכיח בכלל והוכיח במישור כדמוכח מדברי הרמב"ם דדוק' דבר שהוא פלא הוי אונס ותרגמ' לשמעת' דמי שאחזו בהכי ונסתייע מדברי הר"ן. ודבריו ברורים. וכ"כ הרמב"ן בחידושיו שם פ' מי שאחזו. וכזה ראיתי להרשב"ץ בתשובותיו ח"א סי' צ"ה שכתב וז"ל ואע"ג דפ' מי שאחזו בהנהו תרי עובדי אמרינן דמילת' דלא שכיח' הוא ומשמע הא שכיח' ולא שכיח' הוו מיחייבי התם ה"ט משום דקבלי עלייהו אונס' בפירוש הלכך לא מפטרי אלא באונס' דלא שכיח אבל אי לא קביל עליה אונס' ואתיא למפטריה וכו' עכ"ל גם הרב מהר"ם אלשיך בתשובותיו סי' ס' פירש באורך דקדוק דברי הרמב"ם תחילתן וסופן שדבריו סובבים על חילוק זה דיש הפרש בין קבל אונס' דמתיליד לתנאי סתם ע"ש וכ"כ הרב מחנה אפרים ה' שבועות סי' ב' דהא דאצטריך הרמב"ם שיהא האונס דבר שאינו מצוי אלא על צד הפלא כדי לפטרו היינו משום דמיירי שהמוכר קבל עליו כל אונס' דמתיליד עכ"ל וכל זה מקיים ומאשר דברי הרב הפוסק נר"ו. תו חזינ' להרב הפוסק אתא ואייתי תשובת הרב מהר"י אדרבי סי' פ"א ותמה עליה ובא לו אל הישו"ב קשתו דרך ויכוננה על פי דברי המרדכי. ונאים הדברים למי שאמרן. ובעיני הדבר ברור בלאו דברי המרדכי דמהר"י אדרבי מודה דהיכ' דקביל עליה כל אונס' דמתיליד בשכיח ולא שכיח חייב. רק דזה האחריות דנדונו לא חשיב ליה כמי שקבל כל אונס' דמתיליד וטעמו דכיון דזה האחריות רגיל מאד בין הסוחרים ואינו דבר חדש שנתחייב בזה רק סירכ' דתגרי נקיט כמעשים בכל יום א"כ מאי דקביל עליה היינו דבר הרגיל ולא דמי לההיא דקביל עליה כל אונס' דמתיליד דהתם אף שכיח ולא שכיח חייב דהרי הוא אמר כל אונס' דמתיליד. ברם בסיגור"ו דנדונו שהוא רגיל תדיר דעתייהו על אונס' דשכיח לבד כרגילות הסיגור"ו. ומ"ש עוד הרב הפוסק נר"ו דאפי' תימא דחולק מהר"י אדרבי אף אם החתן מוחזק לא מצי למימר קי"ל כוותיה דיחידאה הוא כמ"ש מהריק"ו עכ"ד הנה הרב כנה"ג ח"מ סי' רכ"ה כתב דכן נראה מדברי הרב מהר"ש