חיים שאל חלק א לד

פעמי כי נח"ץ ינח"ץ איש אשר כמוני וטרידנ' טוב' ואגב דוחק' דבק לשוני כי קצר מן המצר עצור עצר. רק זה אומר דמה שרצה הרב פ"מ לומר דהרא"ש סבר פירוש זה אשר ייחסו לתוס' דבר ה' בפיהו אמת שכ"כ הרא"ש בתוספותיו לקמא הובא בשיטה מקובצת שם וז"ל וא"ת א"כ אם קנה אדם בהמה ומתה יחזור המקח דאדעת' דהכי לא זבן י"ל דלא פריך הכי אלא מתנאי שיוכל להתנות ולא יעכב אדם על ידו כמו מחטאת ואשם וכן מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין מן הארוסין דאם היתה רוצה להתנות בשעת ארוסין שאם ימות קודם שישא אותה יהיו הקדושין בטלין כדי שלא תפול לפני אחיו מוכה שחין לא היה הבעל מעכב על ידה הלכך חשבינן כאלו התנית אבל מן הנשואין לא היה הבעל שומעה לעשות בב"ז וכן כל מקח שאדם קונה אם היה הלוקח בא להתנות שאם יתקלקל מקחו שיחזור המקח לא ישמע לו המוכר הלכך לא הוי כאלו התנה עכ"ל ודבריו מבוארים כדברי הרב פ"מ. ברם מה שרצה הרב פ"מ לפרש בדברי התוס' דזה כיונו בהצעתם המעיין יראה כי אין זה במשמע דברי התוס' מכמה אנפי. ותו דאין זו דרך להציע הצעה כיון דאינו שייך כי אם לתירוץ ובלא הצעה יקשו יותר בחוזק ואחר קושיתם יתרצו ויאריכו לפרש דהוי מן הארוסין וזוהי סוגיית התוס' וכלהו רבוואת'. ולפום ריהט' אפשר לומר בכונת התוס' דקמ' הנ"ל דקשי' להו דאדפריך הש"ס יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תפוק בלא חליצה וכו' הו"ל למפרך אלא מעתה שנעשה בעל מום בעלה תפוק בלא גט דאדעת' דהכי לא קדשה עצמה וכמו שהרגישו התוס' בכתובות דף מ"ו וגם הרא"ש בתוספותיו הובא שם במקובצת כתב דזו סוגי' תמוהה דאמאי לא פריך מאשה שנעשה בעלה בעל מום וכו'. ומשו"ה כתבו התוס' דמן האירוסין איירי דאי מן הנשואין ודאי מקדשה נפשה להיות נשואה דמשום אחר מיתת בעלה לא מסק' אנפשה מלהיות נשואה אלא מן הארוסין איירי דמקדושין אין לה שום טובה כונתם ז"ל דבנשואין כיון דיש לה טובה גדולה להיות נשואה לא מסק' מה יהא אחרי כן דרוצה אשה וכו' ואגב חביבות' גמרה ומשעבד' נפשה וא"כ גם בנעשה בעלה בעל מום כיון דנשאת אגב חיבת הנשואין לא מסק' מה יהא אחרי כן וברבות הטובה של נשואין גמרה ומשעבד' נפשה אך קושית הש"ס מארוסין דמקדושין אין לה שום טובה. והדר הקשו דנהי דאנחת לן חדא דלא פריך מנעשה בעלה בעל מום. אך תיקשי דאדם שקנה מחבירו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דהוי דומי' דמאי דנתקשו בריש' דלפרוך הש"ס מנעשה בעל בע"מ והא מתרצת' דמאירוסין איירי וכו' אך אכתי לא איפרק דאדם שקנה מחבירו וכו' דהתם סברי התוס' דליכ' טיבות' כמו בנשואי אשה לא דכוות' ולא דפחית' מינה ודמיא קצת לאירוסין דאע"ג דבאירוסין כתבו דליכ' טובה ובקונה איזה דבר יש קצת טובה שכן נהנה בדבר ההוא לא ניח' לתוס' לחלק בהכי משום הנאה מועטת ותו דבאירוסין איכ' כמה טובות מדורונות וכבוד והבקורי"ם והראיון ולשון חיבה משא"כ במקח ומ"ש התוס' דמקדושין אין לה שום טובה כונתם לגבי הנשואין דטובת האירוסין לא חשיב' לשעבד עצמה לגמרי ולאו דוק' שום טובה דקאמרי. אי נמי שום טובה עיקרית רצו לומר. ומשום דקושית נעשה בעלה בע"מ דומה לקושית הש"ס ביבמה ויותר פשוטה לא פירשו הקושי' דהיא נרגשת אך מקח דהוא מציאות אחר פירשו לה בהדי'. וע"ז תירצו התוס' דלאו בלוקח וכו' וקדושין בדידה קיימא והוא לא חייש אבל בנשואין חייש טובא דבב"ז ואנן סהדי דאינו מתרצה בדעתה וכיון שכן גם היא מבטלת רצונה. והא דלא פריך מאשה שנעשה ארוסה בע"מ אפשר לומר דהמקשן איהו סבר דיש לחלק בין אירוסין לנשואין אבל רצונו לדעת מה סובר שכנגדו ולהכי פריך מיבמ' ומסתם לה סתומי דמשתמע לתרי אנפי ארוסין או נשואין לראות מה בפי התרצן אבל אי הוה נקיט נעשה ארוסה בע"מ היה מגלה דעתו. והנה מדברי הרא"ש שכתב שם בשיטה מקובצת כתובות יראה לפום ריהט' דנטה לדרך אחר ממ"ש בתוספותיו לקמא שהבאתי לעיל. ועוד יש להרחיב הדבור אלא שאין הפנאי מסכים כמדובר. ועלה מן האר"ש דכלהו רבוואת' או רובם סברי באונס' דשכיח ולא אתני איהו הוא דאפסיד אנפשיה וכ"כ הרדב"ז סי' תס"ג ודלא כמהרש"ך. אך לדעת מהריב"ל והרב פני משה אף דשכיח אי איכ' אמדנ' גדולה אזלינן בתר אמדנ'. וראיתי להרב בני חיי סי' ר"ז הגה"ט אות ך' שכתב וז"ל אע"ג דאתניס באונס' דשכיח ולא אתני כיון דאמדנ' היא דאדם קפיד דלא לבטלן זכוותיה אע"ג דאניס באנס' דשכיח אנוס מיקרי. פ"מ ח"א סי' ס"ב ובש"ך סי' נ"ה ס"ק א' כתב דבי"ד סי' רל"ב ס"ק י"ט הוכיח דדוק' באנס' דשכיח ולא שכיח וכ"ש לא שכיח כלל אבל אי שכיח לא הוי אונס דה"ל לאתנויי ודברי הרב פ"מ נ"ל עיקר עכ"ל ומדבריו מוכח להדיא דהרב ש"ך פליג על הרב פ"מ. וכן אנכי איש צעיר נמשכתי אחריו בס' הקטן ס' ברכי יוסף ח"מ סוף סי' כ"א ע"ש. ואיבר' דהרב ש"ך בסי' נ"ה כתב דבריו במתפיס זכיותיו. אמנם יש לצדד דהרב ש"ך סבר כדעת מהר"א ששון דלגבי לבטלן זכוותי ליכא אמדנ' אמנם היכ' דאיכ' אמדנ' מבוררת גם הרב ש"ך יודה בעלמ' להרב פ"מ. ויש פנים הנראין לזה דהרב ש"ך הזכיר תשובת מהרש"ך ושם נאמר מתשובת מהריב"ל שהוא מקור דברי הרב פ"מ והרב ש"ך השיג על מהרש"ך דדבריו אינם נכונים ושתיק על תשובת מהריב"ל משמע קצת דמודה למהריב"ל וכמו שכתבנו בעניותנו לעיל. ואולי מספק' ליה אי אמדנ' מהני באנס' דשכיח ודינו של מהריב"ל מסופק אצלו וגם מהר"א ששון לא פקפק על מהריב"ל כמבואר. והגם שהרב משנה למלך כתב דמהר"א ששון אין ולאו ורפיא בידיה מסתיין דלא מצינו חולק על מהריב"ל ומי כמוהו מורה: ומעתה נבא לנ"ד דהגם דנימ' דגבר לא יצלח בלימודו שכיח טובא מ"מ איכא אמדנ' גדולה דכיון דהמשוד' הזה לא הצליח בלימודו וגם לפי המוזכר בהצעת המעשה ובדברי הרב הפוסק נר"ו בר מינה דלא הצליח בלימודו חדל מהיות לאיש גם בדרך ארץ ולית גבר בכלא ולרש אין כל וזו אמדנ' גדולה דודאי אם ידעה כזאת לא מסרה בתה לאיש רש ונקלה שאין לו לפרנס בתה וקרוב הדבר להוליכה מדחי אל דחי מדוך לדוך כמו שנאמר בהצעת המעשה בטענות המשודכת ולדעת הרב מהריב"ל והרב פ"מ והרב בני חיי כל דאיכ' אמדנ' אונס הוא אף במילתא' דשכיח: ולא אכחד דלבי מהסס בדבר וזה מכח תשובת מהריב"ל בח"ב שכתב דנסתם הפתוח לא שכיח כלל והוי אונס ולא ילדה שכיח ולא הוי אונס וכדתהי עלה הרב פ"מ כמש"ל. וכל ישובים הנ"ל שינויי דחיקי נינהו דכל כי הני מילי מהריב"ל הו"ל לפרש באותה תשובה דח"ב. ועוד שרואה אני להרשב"א בתשו' סי' תשע"א בלא רצתה המשודכת דמורה מינה דאי הוה שכיח אין פוטר ואמאי זו אמדנ' גדולה וכמש"ל. ובכל דברי הרב פ"מ וגם מאי דכתיבנ' בעניותין לעיל אכתי לא איפרק מחולש'. וגם מתשובת הרא"ש כלל ל"ד באחות המשודכת שיצאה מן הכלל והוא פגם משפחה המסתכל יפה בדברי, הרא"ש יראה דאע"ג דקאמר דאמדנ' גדולה איכא קפיד לומר דהוי אונס שאינו רגיל משמע דגם כי איכ' אמדנ' גדולה כההי' דפגם משפחה בעינן אינו רגיל ומכאן תשובה למ"ש מהרש"ך בדעת הרא"ש בתשובת כלל ח' ושאני האיך כדתרגמ' מהר"א ששון בתשו' הנ"ל. ומאחר שמדברי הרשב"א והרא"ש משמע דבאנס' דשכיח לא מהני אמדנ' ומהריב"ל מאריה דשמעת' מצינו לו פקפוק מדברי עצמו. אי לאו דמסתפינ' הוה אמינ' דגם הרב מהריב"ל דעתו דכל שהוא אונס' דשכיח לא מהני אמדנ' דה"ל לאתנויי וכל דלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה ולא אמרה אלא כנדון ההוא של ההקדש דאעיקר' דין ההקדש תלוי באמדנ' למה הקדיש ולאיזה הקדיש ולמי הקדיש וכיוצ' ובכל הפרטים אזיל בתר אמדנ' ובכי האי גוונ' קאמר מהריב"ל דגם באונס'