חיים שאל חלק א לב

השדוכין כאשר נבאר. אימא רישא דחזיתיה להרב מהריב"ל ח"ג סי' קכ"ב דכ' על תשובת הרא"ם באיש היוצא מקהלו להתפלל אל קהל אחר דיכול להוצי' חפציו אשר הקדיש ולהוליכם אל הקהל אשר הולך דהרי אונס' דשכיח הוא ולא אתני ואיהו דאפסיד אנפשיה כמבואר בש"ס וזוהי שקשה על הרא"ם ותירץ הרב דשאני התם דליכ' אומדנ' ומ"ה אונס' דשכיח הוא ולא אתני איכ' למימר דילמ' לא קפיד דליהוי גיטא אבל בנדון הרא"ם דאיכ' אמדנ' אומדינן דעתיה דלכך נתכוון והאריך בזה ע"ש. וראיתי להרב פני משה בראשון סי' ס"ב שהקשה על מהריב"ל ממ"ש בח"ב סי' כ"ב באשה שננעלה פתחה שפסק דיכול לישא אחרת דלא נשבע אדעת' דהכי והוצרך לחלק מהיכ' דלית ליה בני דלא ילדה דלא ישא משום דהוי מילת' דשכיח' דכמה נשי אינם יולדות והו"ל לאתנויי כההי' דפסקיה מברא אבל פתחה סתום לא שכיח וכפי תשובתו הנז' דהאומדנ' עיקר אף בשכיח ולא אתני א"כ בלא ילדה איכ' אומדנ' דאין אשה אלא לבנים ואע"ג דלא אתני לא אפסיד. ותו פתחה סתום אמאי אצטריך לומר דלא שכיח הרי לדידיה אף דשכיח איכ' אמדנ'. ועוד הקשה הרב מהר"א ששון בתשובה סי' ס"א על תשובת מהריב"ל ח"ג הנ"ל דכפי דבריו מאי פריך הש"ס בנדרים עליה דרב' מההי' דפסקיה מברא לימא דשאני היכ' דאיכ' אמדנ' ותו קשיא לי עלה מתשובת הרשב"א סימן תשע"א שכתב ושדך בת בתו וחייב עצמו לתת לו דבר ידוע בקנס ושבועה וטען אח"ך כי הבת אינה רוצה דאין לך אונס גדול מזה ואין לומר שהי"ל מתחילה להתנות שאם תסרב הבת שיהיה פטור דלא היא דאונס' דלא שכיח הוא דכל בנות מתרצות למה שירצה האב או הקרובים ואפי' שכיח או לא שכיח כמת או חולה לית ליה לאתנויי עכ"ד ולדברי מהריב"ל תפוק ליה דאיכ' אמדנ' דודאי לא נתחייב אי ידע דלא תרצה הבת ואף אי הוי שכיח פטור: ועלה במחשבה לישב כל הקושיות הנ"ל בחד' מחת' דמעולם לא אמרה מהריב"ל אלא היכ' דנעשה הדבר או נתחייב בלי שום תנאי אז אי איכא אונס אף דשכיח ואיכ' אמדנ' אזלינן בתר אמדנ' אשר יאמר כי הוא זה בנדונו דהמקדיש רצונו להוצי' כליו מהבית הכנסת אל המקום אשר יהיה שמה הרוח ללכת דהוא הקדיש הכלים בלי שום תנאי ואמרינן דלא הוצרך להתנות דסמיך אאמדנ' כמו שביאר שם מהריב"ל. אבל היכ' דיש בדבר תנאי קטון וגדול שם הוא דאמרינן דאם אירע אונס' דשכיח לא מהני אמדנ' דכיון דנחית לתנאי הו"ל לאתנויי גם אאונס' דשכיח ומשו"ה לא מצי הש"ס לשנויי דשאני היכ' דאיכ' אמדנ' כמ"ש מהר"א ששון דרב' איירי באומר ליבטלן זכוותי אי לא אתינ' וכיון שהתנה לא מהני אמדנ'. וכן נדון הרשב"א איירי בקנס דמסתמ' התנה שאם יחזור יתן קנס ויתבטלו השדוכין וכיון שהתנה לא מהני אמדנ' דה"ל להתנות באונס' דשכיח ומשו"ה אתי עלה הרשב"א מטעם דהוי אונס' דלא שכיח. וכן בנדון מהריב"ל דח"ב שמתנים במקום דלא ישא אשה אחרת כי אם ברשות ב"ד והרי התנה דברשות ב"ד ישא וכיון דנחית אתנאה הו"ל להתנות אם לא ילדה דשכיח והשת' דלא אתני איהו אפסיד אנפשיה וכן נסתמה פתחה אי הוה שכיח לא פטור דהו"ל לאתנויי ולפ"ז נסתלקו כל הקושיות. אלא דלפ"ז צ"ל דמ"ש הרב דההי' דפסקיה מברא שאני דליכ' אומדנ' קושט' קאמר אבל גם דהוה אומדנ' אי שכיח ולא אתני הא דמבר' אינו אונס מאחר דנחית לתנאי וזה דוחק: וראיתי להרב פ"מ שם שכ' וז"ל והנה מהרש"ך ח"ב ס' מ"ה החזיק בכל עז ותקע עצמו לדבר הלכה הלזו דכל דאיכ' אמדנ' דמוכח' אפי' באונס' דשכיח טובא ולא אתני אין בכך כלום דהאמדנ' מספקת לומר דאדעת' דהכי לא נשתעבד והכריח דבריו מכמה הכרחיות ובפרט מתשו' הרא"ש וכו' והרי ההיא דהרא"ש דעניות שכיח טובא ולא אתני ואפ"ה פטרו הרא"ש מטעם אמדנ' וכו' ואף מהר"א ששון דפליג עליה וס"ל דשכיח טובא לא מהני אומדנ' ומוקי תשובת הרא"ש דעניות לא שכיח טובא וכו' עכ"ל ושותיה דמר לא גמירנ' דהרי מהרש"ך בתשובה הנז' לא סבר כמהריב"ל דאזיל בתר אומדנ' ובאונס' דשכיח פוטר ומלבד דלא החזיק בכל עז דברי מהריב"ל אלא בנה עליו דייק וסתר דעת מהריב"ל. אכן דעת מהרש"ך מבואר ומבורר בתשובתו הנ"ל דהא דאמרו בש"ס אההוא דפסקיה מברא אונס' דשכיח שאני היינו לשיטת המקשן דסבר יש אונס בגיטין אך למאי דנקיטינן דאין אונס בגיטין לא צריכנ' להכי וההיא דפסקיה מברא דלאו שמא מתיא דוקא בגיטין היא אבל בעלמ' אף אונס' דשכיח לא בעי לאתנויי ופוטרו והביא ראיה לזה מתשובת הרא"ש כלל ח' דאונס דשכיח סגי ולא אמרינן ה"ל לאתנויי וסמוך לזה מייתי ראיה מדברי רש"י בנדרים דף ז"ך ע"ב שכ' והלכת' אסמכת' קניא והוא דלא אניס כאונס' דמוכח' לאינשי כהאי דלעיל דפסקיה מברא וכ' וז"ל בלי ספק מדבריו יש להוכיח דקושט' דמילת' למסקנ' דאונס' דשכיח סגי ואע"ג דלא אתני וכו' ועוד האריך לתמוה על רבינו ירוחם שכ' דעכבו נהר היינו שגדל הנהר מהפשרת שלגים דלא שכיח ומשמע דהוי לקושט' ויש לתמוה עליו אבל על הרא"ש בפירושו שכ' כן י"ל דלס"ד קאמר ע"ש באופן שהרואה יראה דברי מהרש"ך ולבבו יבין דסבר דבממון וכיוצ' גם אונס' דשכיח וליכ' אמדנ' הוי אונס שלא כדברי הרב פ"מ דמהרש"ך החזיק בדעת מהריב"ל. גם מהר"א ששון לא פליג עליה דמהריב"ל רק תירץ קושית מהרש"ך וסבר דגם למסקנ' אתמר שינויא דאונס' דשכיח בעי לאתנויי כמבואר בדבריו. ובאמת כי דברי מהרש"ך מדעתי כי קשים שהוא כתב שיטתו בעד הרא"ש והר"ן במ"ש בפירושם לנדרים כמבואר בדבריו באורך. ואנן שמעינן איפכ' להרא"ש והר"ן שכתבו דאונס' דשכיח ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה גם בשאר מילי כמבואר בדברי הרא"ש ריש כתובות ובדברי הר"ן פ' כל הגט ופ' מי שאחזו ע"ש ואיך מהרש"ך השיא דעת הרא"ש והר"ן לסבר' אחרת ודבריהם מבוארים כדברי רבינו ירוחם. וגם יראה המעיין שהרמב"ן והרא"ה והרשב"א והריטב"א בחידושיהם סברי הכי וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' תשע"א וכ"כ המרדכי פ' מי שאחזו וכ"כ הרב המאירי בפסקיו כ"י ריש כתובות וכ"כ הרב המגיד פ"ט דגירושין דאיכ' תלתא בבי דאונסין ובגיטין שכיח ושכיח ולא שכיח לא הוי אונס אבל לא שכיח אף בגיטין הוי אונס וכתב דלזה הסכימו הרמב"ן והרשב"א. ומ"ש הרב המגיד שלא נתבאר בדברי הרי"ף והרמב"ם היינו לחלוקת לא שכיח דהוי אונס גם בגיטין: וראיתי להרשב"ץ בתשובותיו ח"א סי' צ"ה דמגמנם בה כי הא דמשני אונס' דשכיח הוא לס"ד אבל למסקנ' טעמ' משום דאין אונס בגיטין ובר מגיטין אין חילוק בין שכיח ללא שכיח או מאי דנסיב ליה גמר' מעיקר' טעמ' דקושט' הוא לבר מגיטין עכ"ד וק"ק דמאי מספק' ליה מאחר דכל הגדולים נקטי דשכיח בכל ענין אינו אונס כמבואר בדבריהם. ומ"מ פליאה נשגבה על הרב מהרש"ך שהוא אחרון איך תפס בפשיטות נגד התוס' והרמב"ן והרשב"א והרא"ה והמרדכי והרא"ש והריטב"א והר"ן ולא עוד אלא שלא הזכיר דבריהם ואדרב' תמה על רבינו ירוחם והשיא דעת הרא"ש והר"ן דלא כרבינו ירוחם. ולומר דנעלמו ממנו דברי כל הגדולים זוהי שקשה. וכבר ראיתי להרב מהר"א ששון בתשו' הנז"ל שהעיר במקצת על הרב מהרש"ך דרך תירוץ לקושיותיו. תו ק"ק על הרב מהרש"ך שכתב דעל רבינו ירוחם יש לתמוה אבל להרא"ש ל"ק דהוא כתב על שינויא דמשני גמר' דילמ' אונס' דמגליא שאני. והם לשינוייא דמשני לפום דעת המקשה אמנם לקושט' ודאי ס"ל להרא"ש דמתני' דעכבו נהר הוי אף עיכוב דשכיח וא"צ לפרש שעלה הנהר מהפשרת שלגים עכ"ד דדבריו הללו נתנו ליאמר בדברי הרא"ש בפירושו. אבל מה יענה שכך כתב בפסקיו דמייתי הא דפריך לרבא מההוא דפסקיה מבר' ומשני אונס' דשכיח ועלה כתב אבל