חיים שאל חלק א לא

לחלק החתן ההוצאות שעשה בסוסים ובמרכבות ובמלבושים ויפויים וכו' וכן העיד לי בעל תורה וכו' שהיה דיין מטענה כזו ופטרו הדיין הנ"ל עם הדיין הב' את החלקים מכל מין הוצאות שעשו כל א' מהם אלא להחזיר הדורונות שעברו ביניהם ותו לא מידי כי מי הכריחם לשום א' מהם לעשות אותם ההוצאות שאומרים שעשו ומי מעיד ומי מפיס ולאו כל כמיניהו לו' כך וכך הוצאתי וכו' והניח מעותיו על קרן הצבי וכו' ע"ש: והנה כונת הרב ז"ל פשוטה דר"ל דאע"ג דאמרינן פ"ט דב"ב הנ"ל דבנתארסה והדרא בה איהי אפי' כישא דירק' הדרה ע"ש ובסי' ן' הנ"ל עכ"ז שאני שדוכין דאפי' אי הדרא בה איהי אינה חייבת להחזיר אלא הסבלונות דאינם עשויים ליבלות ולא הוצאות משום דאזלינן בתר אומדן דלא משתדכי אהדדי אלא ליפ' הבית וכו' שלא יתאנו וכו' ולא הדרי אלא הסבלונות שהם בעין וכו' וא"כ מוכח מדבריו דאדרב' אפי' הדברים שחייבין להחזיר בארוסין אינם חייבין להחזיר בשדוכין וא"כ ה"נ י"ל בנ"ד דאע"ג דהוכחנו דבכה"ג בחזרת ארוסין היה חייב להחזיר עכ"ז בחזרת שדוכין אולי נאמר דאינו חייב להחזיר. אכן מלבד דלע"ד דברי הרמ"ז תמוהים דהרי אדרב' מצינו להנ"י בפ"ט דב"ב הנ"ל שכ' בענין הסבלונות וז"ל השולח סבלונות לבית חמיו אמר המחבר פי' לאחר קידושין דבלא קדושין ודאי לא מחיל כלום ואפי' אכל שם ואפי' איכא שדוכין כיון דמצו למהדר בהו ולהכי נקט בבית חמיו. הריטב"א ז"ל עכ"ל הרי דבשדוכין חייב להחזיר הכל יותר מבארוסין ודלא כהרמ"ז הנ"ל ואע"ג דכ' הרב"י בסי' ן' הנ"ל על דברי הריטב"א אלו וז"ל ואינו נראה כן מדברי תשובת הרשב"א שאכתוב בסוף סי' זה והיינו תשובת הרשב"א שהעתיק מרן אח"ך דמינה מוכח דס"ל דלא שנא ארוסין משדוכין וכבר הובאה פלוגת' זו בהגה שם ס"ג ע"ש מ"מ אף לדידיה השווה המדות בין אירוסין לשדוכין אבל לו' דבשדוכין אינו חייב לפרוע אפי' הדברים שחייב לפרוע בחזרת ארוסין זה לא אמרה אדם מעולם וכ"מ מתשובות הרשד"ם אה"ע סי' קע"ו ובתשב"ץ ח"ב סי' קס"ו דלא שנא ארוסין משדוכין עי"ע (וע' בתשובות משפטים ישרים למהר"ש גאון סי' ג' בזה) באופן שדבריו צל"ע. ומ"מ אפי' לפי דברי הרמ"ז לא כתב אלא דאין לשלם ההוצאות שעשו החלקים בעצמם משום דמי הכריחם וכו' ומי מעיד וכו' וכנ"ל מה דלא שייך בנ"ד דהלותה אם הכלה לחתן המעות להוצאותיו והחתן זקפן עליו במלוה ונשתעבד לקבלם עליו לנדוני' וא"כ ודאי אם הכלה לא הלותה לו אלו המעות אלא שע"מ שיכניסנה וכיון דנתבטל הזיווג עליו לשלם במיטב' וגדולה מזו כתב הרא"ש בתשו' הביאה הטור סימן ן' באחד ששידך בתו ופסק עם החתן סכום ומאותו סכום נתן לו ג' מאות זהובים ומהם קנה סבלונות ושלח לה ואבי הכלה חזר בו ושדך בתו לאחר והשיב ע"ז דמה שנשאר מג' מאות זהובים מלבד מה שהוצו' בסבלונות ששלח לה חייב להחזיר דלא נתנה לו אלא ע"מ שתנש' לו בתו ודמי הסבלונות יהיו בחשבון התשלומין וכו' ע"ש וכ"כ בתשו' ב"ח סימן מ"ט דהמעות שניתנו לחתן בתורת תחילת נדוני' ומתה הכלה חייב להחזיר ע"ש ועי"ע במהראנ"ח ח"א סי' ק"ד ובודאי פשוט דה"ה חזרה וק"ל וכ"ש דנימ' הכי בנ"ד דלא היתה אם הכלה שחזרה בה אלא הכלה ואם הכלה אין לה פשע בזה דודאי ה"נ דינא הכי דישלם החתן חובו ודמי הסבלונות יהיו בכלל התשלומין וכל זה היה הדין אפי' אם לא היה תנאי לשלם וכ"ש הכא דיש תנאי מפורש שאם יתבטל הזיווג בשביל כל איזו סיבה דודאי כולל ג"כ סיבת החזרה כמו שהוכחתי למעלה דהדבר פשוט דחייב החתן לשלם עד פרוטה אחרונה ואמו בעדו כאשר נתחייב המורשה בעדה ככתוב בשטר השדוכין ותו לא מידי. כ"ד הכו"ח פה מודונ' יום ב' לסדר בא ש' התקל"ז הק' ישמעאל כהן ס"ט בלא"א אברהם יצחק זלה"ה. סי' י"א תשובתי על תשובת הרב הנז' בס"ד תשובה לדידי חזי לי ארש זבת חלב ודבש עבר צופי"ם האי פסקא דדינ' חתום בחותמו של כהן גדול וצניף מלוכה. דמחדדן שמעתתיה המעתיק הרים משק"ל שני סלעי"ם ומחזירן למכתשת או דכו במדוכה. הרב המו' בישראל גדול שמו רבא אילנ' ותקיף ומשר' קטרין עד ישקיף כרע וזקיף שיכול לדון את שתקיף אור מקיף מעלת הרב הפוסק נר"ו לן בעומקה של הלכה. ברוח מבינתו גוד אחית גוד אסיק פינה וזוית לא שביק הוא הצ"ד צדדין וצידי צדדין והעריך אותו הכהן העמדה והערכה. משתכל הוית אסוף מגילת' מפורש יוצא מפי כהן גדול חיובא רמי על המשודך שלם ישלם הכסף המתוכן בדהב' פריכ'. כי כן הדבר לעומת שבא דרך הלואה בריא בחיוב' מעיקר' משכ'. ואחריו החזיקו שלשת הגבורים רבנן דפקיע שמיהו אכלא כרכא הרבנים המובהקים האירו ברקים דייני גולה וסבי דצור"ה ראשון הוא הרב הכולל מר אחיו מהרד"ך נר"ו והרב המופל' תפארת ישרא"ל ורבא דעמיה הנשר הגדול הר' באסא"ן שפה אחת לכלם קשתם דרוכה. אם כן איפה מה ליחיד הקל תקיף חולשיה מסיפיה לרישיה מחכו עליה במערב"א וכוליה יומא לא פסיק חוכא. יתר על כן אני עני וכואב אגב מטלטלי טלטול' דגבר"ה שלא מן המוקף ספרן של צדיקים לכל המלאכה. ונוסף עוד חבילי טרדי"ן דמצוה ורשות עלות עלי אשר לא יתנוני השב רוחי ואעיקר' דדינ' פרכ'. ואולם באשר דבר מלך הרב הפוסק נר"ו גזרה חכמתו אשנה פרק זה על דברתי מלכי צדק חזו דאתאי מקצר ועולה אין זה מעלה ארוכ"ה. וזה החלי בעזר משדי תחון זכות אבות שמורה וערוכה. בס"ד. הלא זה דברי דמאחר דכך גמרו אשר בא יבא המשודך באחת ערי הממלכה. עיר גדולה של חכמים ושל סופרים וקב"ע את קובעיה"ם עושה לו לימודי"ם הוה מסדר סדר המערכה. א"כ עין בעין כל אדם חזו כי לא נתרצית אם הכלה בשדוכין רק שיהיה חכם ומבין ארגוונ' ילבש והמניכ'. חלוק' דרבנן ועשה פרי קדש הלולים בתעל"ת הברכ"ה. ואלו השת' באחרית הימים מקיש הויא ליציאה זו היא שיבה זוהי ביאה גבר' שרכ'. לא רמי אנפשיה שעבוד' דאוריית' אגלאי בהתיה ויכסהו הענן עם חשכה. א"כ שפיר מציא אמרה ליה אם הכלה לדידן הוי מומא מממ"י עזובה היא דא בטילה תבטל האי שידוכי. הפרד נא מעלי ואין אומר לדבק טוב ולמה אמרו משיכה. וכמ"ש הרב הפוסק בתשובתו הרמתה מקוטרת מר ואהלות על ערבי"ם בתוכה: איברא דאמרינן בנדרים דף ז"ך ההוא גברא דאתפיס זכוות' בבי דינא ואמר אי לא אתינ' עד תלתין יומין לבטלן זכוותי אתניס ולא אתא וסבר רבא דאנוס הוא ופריך מ"ש מההו' דא"ל אי לא אתינ' מכאן ועד ל' יומין ליהוי גיטא ופסקיה מבר' ואמר שמואל לאו שמא מתיא אמאי מינס אניס דילמ' אונס' דמגלי' שאני ומבר' מיגלי אונסיה. והכי אמרינן בשמעת' דריש כתובות דמייתי הרב הפוסק נר"ו אונס' דשכיח שאני דכיון דאיבעי ליה לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה. ומתבאר יפה מגופי הלכות ומיסודן של התוס' והרשב"א והרא"ש והר"ן שם בנדרים ומדברי התוס' והרא"ש והריטב"א ריש כתובות וגיטין דף ע"ג דאונס' דשכיח אי לא אתני גם בממון איהו דאפסיד אנפשיה. וכן הוכיח הרב ש"ך בי"ד סי' רל"ב ס"ק כ' ובח"מ סי' נ"ה מדברי הרא"ש ורי"ו דאונס' דשכיח איבעי ליה לאתנויי ומסיק להלכה הכי וכ' בח"מ דזה דעת מהר"א ששון בתשו' ע"ש. ומאחר שכן בנ"ד לכאורה נראה דהוי מילת' דשכיח דאיכ' טובא דלא גמירי והו"ל לאם הכלה להתנות שאם לא יצליח בלימודו בטלי השדוכין והשת' דלא התנית אמור יאמר חתנ' דנא יש לי בטלין הרבה כנגדי ואת אפסדת במאי דלא אתנית ואין פוטר אותה. וכד דייקינן פורת' אין נסתר מחמותו עוצם טענתה בעבור שלא התנית דאם לא יצליח בלימודו יבטלו