חיים שאל חלק א כו

דין זה אלא בתשו' הרא"ש. ומשו"ה סבר דהרא"ש לא אמרה אלא מהיות טוב. והרי דבר זה מפורש בדברי הר"ן פ"ב די"ט שכ' וז"ל וכ' רבינו אפרים וכו' וכד אנח עירובי תבשילין לא מצי למיפ' מיומ' דחמש לשבת' דשבות קרובה התירו על ידי עירוב שבות רחוקה לא התירו עכ"ל וכ"כ הרב המגיד פ"ו די"ט משם הרב העטו' וכן כתב בס' שבלי הלקט סי' ע"ז ובס' ארחות חיים דף ן' ע"ד משמו. וכ"כ הריב"ש בתשובותיו סי' י"ו וסי' רנ"ד וז"ל אין לו להקדים ולבשל מי"ט ראשון לצורך השבת דהיאך יבשל מי"ט לשבת שלא לצורך שהרי יכול לבשל למחר דאפשר שהוא חול וכ"ש לדידן דידעינן בקבוע' דירח' שהוא ודאי חול וכן אמרו בירושלמי דשבות קרובה התירו ע"י עירוב שבות רחוקה לא התירו עכ"ל הנך רואה דמלבד טעם קבוע' דירח' שכ' הרא"ש בתשו' אסרי הרב העטו' והר"ן ושבלי הלקט והה"מ וארחות חיים והריב"ש משום דשבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו. ולפ"ז איכא למימר דגם בדבר שהוא יותר טוב אם נעשה בי"ט ראשון לא שרי לבשל כיון דתלו טעמ') דשבות רחוקה לא התירו א"כ הכי תקון רבנן בזמן שתקנו עירובי תבשילין להתי' בשבות קרובה וכו'. והדברים ק"ו למ"ש הריב"ש דהני מילי דשבות קרובה התירו וכו' הוא ירושלמי. ולפ"ז אפשר דדברי הר"ן שהבאתי הם בשם הירושלמי כי כן בסמוך מייתי לדירושלמי שהביאו רבינו אפרים ואפש' דגם הא דקאמר וכד אנח ע"ת לא מצי למיפ' וכו' הוא לשון הירושלמי. הן אמת דכעת לא מצאתי לשון זה בירושלמי. אמנם אהימנות' דרבנן קא סמיכנ' ותיסגי לן דהם אמרו משם הירושלמי ונסחתם בתלמודים דווקנית היא. וכבר אשכחן כמה מילי דמייתו הראשונים משמ' דגמ' ירושלמי' וליתנהו בנסחתנו. ובענין ע"ת עצמו המרדכי מביא לשון ירושלמי לענין פת שצריך שיהיה כביצה וכו' ולא נמצא כן בירושלמי. ובס' קרבן העדה תמה דאנה מצא כן המרדכי בירושלמי ואין כאן תימא דכן היא נסחתו בירושלמי ודבר זה מצוי כמה זימני ותיסגי לן אסהדתיה דמרדכי שכן אמרו בירושלמי וכ"כ א"ז הביאו ד"מ וכ"כ הגהמי"י בשם הירושלמי: ומאחר שכן תימא על הרדב"ז איך נעלם ממאורי עיניו כל דברי הראשונים והאחרונים הנז' וכי תאמר בלבבך דהספרים הללו לא היו מצויים ביד הרדב"ז. מה תענה על הר"ן והרב המגיד דשכיחי ומדבריהם משמע דאיסור' איכ' לבשל מי"ט ראשון לשבת. וא"כ גם דיותר טוב הנשחט ביום ראשון לא סגי כיון דשבות קרובה התירו ולא רחוקה. ומה גם אם הם דברי הירושלמי כמ"ש הריב"ש ז"ל. והטו' סי' תקכ"ז כתב ואע"פ שהניח עירוב כתב א"א שאינו יכול לבשל מי"ט הראשון לשבת וכ"כ בעל העטו' עכ"ל וקצת יש להרגיש דהרב העטו' והרא"ש חלוקים בטעמן דהרא"ש אתי עלה משום דהאידנ' בקיאינן בקבוע' דירח' ומוכח דכי הוו מקדשי ע"פ הראיה שפיר מצו לבשל מי"ט ראשון. ואלו הרב העטו' יהיב טעמ' דשבות קרובה התירו ולא רחוקה ומוכח דטעם זה איתיה אף כשהיו מקדשין ע"פ הראיה וכן משמע מדברי הריב"ש שהבאתי וא"כ איך הטור השוה אותם וי"ל דלא חש הטור לזה כיון דלדידן שוים הרא"ש והעיטו' דהאידנ' בקיאינן. ואין לנו עסק בדין זה מה הוא באותם הימים דהוו מקדשי ע"פ הראיה. ומרן בב"י הביא דברי הר"ן בשם רבינו אפרים וטעמו דשבות קרובה התירו וכ' על זה וז"ל וכ"כ הה"מ בשם העטו' וגם הרשב"א כתב בתשו' דאינו מבשל מי"ט ראשון לשבת ע"י עירוב מהטעם שכ' הירושלמי ואע"פ שכ' שמתוך גירסת הירושלמי הוא מסופק בדבר נקיטינן ככל הנך רבוואת' דפשיט' להו דאסו' עכ"ל וק"ק דהרשב"א בתשו' סי' תרפ"ה שהיא התשו' שהבי' מרן נתן טעם דיום ב' חול הוא דטעם הרא"ש ורבינו ירוחם והר"ד אבודרהם סוף הס' בשם המפרשים ולא כתב טעם הירושלמי דשבות קרובה התירו. ותו דאשתמיטיתיה למרן תשובת הרשב"א ח"ג הנדפס מחדש (והיה ביד הקדש מרן בכ"י) שכ' סי' רע"ד וז"ל מסתבר' דאסור וכ"ש השת' דידעינן בקבוע' דירח' וכו' ע"ש הרי דהרשב"א בתשו' זו אסר בפשיטות ואע"ג דבתשו' הנז' אמר דצריך להתישב בדבר. הנה תשו' זו דח"ג קא פסיק ותני דאסור. וראיתי בס' מר וקציעה שכ' עמ"ש הר"ן והביאו מרן בב"י משום דשבות קרובה התירו דלמדו זה משבות קרובה דסוף פ' אלו עוברין וכן הרב מגן אברהם הביא מסוף פ' ט"ו דשבת ע"ש ואינם ענין לזה ונעלם מהם תשובת הריב"ש הנז' שכ' דהכי אתמר בירושלמי שבות קרובה התירו על ידי עירוב שבות רחוקה לא התירו: והרב מגן אברהם נסתפק אם ביום שני לא יוכל לאפות כגון שהוא יום אידם אי שרי לאפות ביום ראשון וכ' דלטעם שני אסו' וצ"ע. והרב אליה רבה נראה דסבר דאסור שסיים וכן משמע בהריב"ש סי' ט"ז שלא תקנו ערובי תבשילין בזה. וכן נ"ל להחמי' לפי מ"ש הריב"ש בשם הירושלמי והם דברי רבינו אפרים. והר"ן והעטו' והה"מ ושבלי הלקט וא"ח דשבות קרובה התירו ע"י עירוב שבות רחוק' לא התירו. והגם שכתבו שהרי יכול לבשל למחר מיירי ברגיל. דהרי לפי מ"ש דשבות רחוקה לא התירו היינו דהכי תקון מעיקר' להתי' דוקא שבות קרובה ומאחר דכך היתה התקנה מעיקר' להתיר שבות קרובה ושלא להתיר לבשל יומא טבא קמא משום דיכול לבשל למחר על הרוב ורובא דרוב' א"כ לא פלוג רבנן וכי יקר' איזה מציאות דלא אפשר לאפות ביום הששי בדין עירוב' לא שרי לן לאפויי ביום א' של י"ט דהתקנה היתה על יום הו'. ואם הרב מגן אברהם המסתפק בזה היה רואה דברי הריב"ש סי' ט"ז וסי' רנ"ד ודברי כל הגדולים שהבאתי הוה פשיט לאיסו' כמו שנראה דעת הרב אליה רבה: ומכ"ש שיש לאסו' בנדון הרדב"ז בעופות שיותר טובי' אם נשחטו מאתמול דודאי לא ישחטם בראשון ומאי דאייתי ממכשירין דמפיגין בטעמן שיעשם בי"ט אינה ראיה כמבוא' למעיין. ומאי דקאמר הרדב"ז דהרא"ש לא אמרה אלא מהיות טוב וכו' הרי כל הגדולים שהבאתי דמוכח מינייהו דאסור וכמש"ל. ואפש' דגם הרדב"ז אלו היה רואה כל אלין ארייות' דאסרי גם הוא היה מחמיר בנדונו. וכן נ"ל דאף עוף וכיוצ' דטפי מעלו אלו שחיט להו ביום ה' לא ישחטם אלא ביום הששי והנלע"ד כתבתי: סי' ט' שאלה גט שהשמיט הסופ' תיבת ליכי השני ועדיין לא ניתן והבעל הנה זה עומד אחר כתלנו יורינו המורה אם ינתן לכתחילה או"ד כיון דאינו שעת הדחק יכתבו אחר ושכמ"ה: תשובה הן קדם נדעה נרדפה פירושן של דברים הללו יתיכי ליכי וכבר הרב גט פשוט סי' קכ"ו ס"ק פ"ו שנה ופיר"ש משם הרב הלבוש תרי פירושי והיותר נראה הוא מה שפירש ותרוכית יתיכי גרשתי אותך ממני ליכי פירוש להיות את שלך לעצמך ולא כמו שהיית מקודם לכן שהיית שלי ועמ"ש בס' דבר משה סי' ע"א אות יו"ד. אלא דאכתי לא שמיע לן הני בי תרי זה פעמים למה לי. ונראה דלפי מה שפירש הרב גט פשוט ס"ק פ"ט למאי דנהגינן לכתוב תרי זימני אנתתי משום דלישנ' קמא לחוד דאמר אנת אנתתי לא א"ש לקרותה עתה אשתו כיון שכותב שפטרה גם לישנא בתרא לחוד דאמר דהוית אנתתי מקדמת דנא לא א"ש דאפשר דהיתה אשתו זה ימים זמן רחוק להכי תקון לכתוב תרי זימני אנתתי ואח"ך דהוית אנתתי דעל ידי שתי לשונות אלו מוכח שמגרש לפ' שהיתה אשתו עד עתה עכ"ד יש להרחיב הפירוש באופן זה דברישא כתוב יתיכי ליכי לך לעצמך אנת אנתתי ולא א"ש אחר שפטרה לעצמה לקרותה עתה אשתו להכי הדר מפרש דהכונה דהוית אנתתי וזהו שאמר אנת אנתתי ברישא ומ"ש בתחילה ליכי הכונה עתה וכדו פטרית וכו' יתיכי ליכי שהכונה דמה שאו' מקודם ליכי היינו עתה: