חיים שאל חלק א כג

אלא ה"ג בספרי אשכנז א"ל ליכתוב כתובה וכו' והודיעו שאין חילוק בין קטנה לגדולה ואז הפריש בתו כל ז' קודם החופה ויש מן הגדולים שכתבו שצריכה בדיקה כל ז' ולדעתם אני מסכי' דחיישינן בכל יום שמא תראה דיותר שהיא קרובה לזמן החופה יותר לבה הומה ומשתאה ותדיר חיישינן שמא מחמת חימוד תראה ובסוף הסימן כתב עמ"ש הטור כתב הרמב"ם לא תנשא עד שתטהר כתב מרן וכתב ה"ה שכן דעת הרב ן' מיגאש ז"ל והרא"ש כתב בריש פ' אעפ"י דראית הרמב"ם היא מההיא דרבינ' וכו' עד אלמא אפילו בספק נדה אסו' לכנוס והוא ז"ל דחה ראיות אלו והעלה דאין איסו' בדבר וכן ראיתי בכל המקומות שאינן חוששין לברך ברכת חתנים אבל אינה נכנסת עמו לסתר וכו' ולא הרגיש בדברי הרא"ש מפ' תנוקת לפ' אעפ"י גם הביא מרן שם בסוף הסימן וז"ל כ' המרדכי בפ"ב דשבועות שמהר"ם דקדק מלשון רשב"ם בההוא עובד' דרבינ' דאם דחו הנשואין מחמת איזו סיבה אעפ"י שישבה ז"ן צריכה לחזו' ולישב ז"ן כשיתפשרו וישלימו יחד ודעתן לעשות הנשואין משום דכיון דשכחו הנשואין לא מסקא אדעת' דהנך ז' נקיים וכ' מהרי"ק בשורש קנ"ט שבדבר זה נפל מחלוקת בין בעלי תריסין היכא דנדחו הנשואין יום או יומים אם צריכה לחזו' ולספו' ז"ן מיום אותה התביע' שהאוסרים אומרים שכל שנדחו הנשואין אינה נזהרת יפה ומביאים ראיה מדברים אלו שכ' המרדכי בשם מהר"ם והמתירים אומרים שמהר"ם לא דבר אלא היכ' שהניח' הבדיק' וכו' עד והוא ז"ל הכריע כדברי האוסרים ומצריכים לחזו' ולמנות אעפ"י שבדקה עצמה תמיד והוכיח כן מלשון המרדכי בענין זה באורך. וגם מדקאמר עד שיתפשרו וישלימו. שהוא מיותר אלא דאתא לאשמועינן דלא תתחיל למנות הז"ן שניים עד אחר שיתפשרו וישלימו מכל וכל דאז מסקא אדעת' ולא מקמי הכי ואפי' ספרה ובדק' לא מהניא לה וטעמ' משום דחיישינן לחימוד כל שעתא ושעת' איכא למיחש דילמ' השתא חזיא ולאו אדעת' הלכך בעינן דיהב' דעתא ומסק' טובא: הנה מכל הני מילי דרבוות' נ"מ לנ"ד דפשיט' דאינו יכול לישא החתן הנז' בשאלה בלא שימור ז' ימי חימוד והרואה יראה דדברי מוהרי"ק הללו הם הם דברי הרא"ש ז"ל בפ' תינוקת שמסכים לדברי אותם הגדולים שמצריכים את הכלה בדיקה בכל יום ויום שכל שקרוב לה זמן החופה לבה הומה וחומד אפי' ביום שלפני החופה: אך את זה ראיתי להרב משאת בנימין סימן מ"ב שנשאל על כלה שלבשה לבנים וספרה ז"ן אדעת הנשואין שהיו מוגבלין לר"ח ניסן וכשהגיע ר"ח ניסן לא בא החתן ולמחרתו בא ציר מהחתן להודיע דאתייליד ליה אונס' בדרך ולכך לא בא והודיע שמיד כשיעבו' האונס ביום או יומים יבא לעשות הנשואין ועשו החופה יום שני אחר ר"ח ניסן ושאל השואל אי צריכה הכלה לחזו' ולספו' ז"ן מחדש מיום שהודיע החתן שיבא או נימא דסגי לה בז"ן הראשונים כי הכלה אומרת שלא פסקה לבדוק ערבית ושחרית. תשו' יראה דכל כה"ג אין צריכה ז"ן אם בדקה עצמה באותם ימים שבנתים וכו' עד אלא אפי' לא בדקה עצמה כלל בימים שבנתים נמי אינה צריכה לז"ן אחרים כל זמן שלא עברו עליה ז' ימים בלא בדיקה כלל דלא גרע אשה זו שאינה אלא משום חשש חימוד מאשה זבה ודאית ומעיינה פתוח דבדיעבד עלו לה ז"ן אעפ"י שלא בדקה עצמה רק פעם אחת. הנה הרואה יראה שדבריו אלה הם הפך דברי הרא"ש שכתבנו. עוד כתב וז"ל וגדול' מזו כתב הרשב"א אהא דאמר רבא תבעוה לינשא צריכה לישב ז"ן דהנך ז"ן לאו נקיים כשאר נקיים דזבה דעלמ' קאמר שתהא צריכה בדיקה לפחות בתחל' ז' או בסופן אלא כל שלא הרגיש' בדם תוך ז' ימים מיום התביע' נקיים קרי להו ואפי' לא בדקה כלל כל ז' לא בתחילת' ולא בסופה אלמא דלא בעי בדיקה כלל אפי' פעם אחת רק כל שלא הרגישה בדם נקיים קרי להו. הנה דברים אלו הביאם מרן משם הרשב"א וכ' שהוא עצמו כ' שהרמב"ן והראב"ד מצריכים בדיקה כל ז' ובסוף כ' הרשב"א עצמו ויש לחוש לדבריהם. עוד כ' המ"ב ולא דמי נ"ד למ"ש המרדכי וז"ל מהר"ם דקדק מרשב"ם מלשונו שאם דחו הנשואין כגון שאין יכולין להתפש' יחד אבות חתן וכלה וכו' צריכה לחזו' ולישב ז"ן כשיתפשרו וכו' עד די"ל שאני התם דדחו הנשואין בסבה שלא נתפשרו וכו' ומתוך כך נתייאשה האשה מן הנשואין ולא יהבא אדעת' אהנך ז"ן הראשונים דסברה כיון דאידחי אידחי וכשם שלא היו יכולין להתפשר עכשיו כך לא יתפשרו עוד לעולם ולפיכך כשחזרו ונתפשרו הוי כמי שתבעוה לינשא מחדש ואיכ' חשש חימוד ולכך צריכה לז"ן אחרים מה שאין כן כשלא נתייאש' מהנשואין וכו' עד ועוד נרא' דאפי' היכא דדחו הנשואין מתוך שלא היו יכולין להתפשר בסך הנדונייא אפי"ה אי בדקה עצמה בימים שבנתים סגי ולא בעי ז' נקיים אחרים דמאחר שבדקה עצמה הרי חזינן דלא נתייאש' ויהבא אדעת' להנך ז"ן הראשונים וההיא דהמרדכי בשם מהר"ם מיירי כשנתייאש' הכלה ולא בדקה עצמה בימים שבנתיים אבל היכא שבדקה אינה צריכה לז"ן וכו' גם הביא דברי מהרי"ק שבשורש קנ"ט שהביא הרב"י ז"ל ודחאם בעשר ידות שכ' ודלא כמהרי"ק שאוסר אפי' כשבדק' עצמה ומוקי דברי מהר"ם ג"כ אפי' כשבדק' האשה בימים שבנתיים ואני או' שמעולם לא עלה על דעת מהר"ם ולא על דעת האוסרים להחמי' כשבדק' בימים שבנתים והאריך הרבה לדחות דברי מהרי"ק ובסוף דבריו כ' ופשוט הוא שדברי מהרי"ק אינם נכונים אלא שאפי"ה היכא דדחו הנשואין מחמת הנדוני' וכיוצ' בזה יש להחמי' כדברי מהרי"ק דרב מובהק הוא ובפרט שמורי הרמ"א הביא דבריו לפסק הלכה בהגה ש"ע. ואני הצעיר לא ידעתי מה כחו גדול של הרב מ"ב נגד הרא"ש. וכל הנהו רבוות' שהבאתי לעיל. הנה כפי דברי הרב הנז' נראה דאם כבר שמרה ז"ן והי' איזה עכוב ולא ראתה דם בתוך ז' הימים שספרה אם העכוב הי' לאיזה סיבה דאונס ועדיין דעתן על הנשואין ובפרט האשה דעתה סמכה כי אחר יום או יומים או יותר מהמה תהיה החופה אינה צריכה לחזו' ולספו' ז"ן וכן ראיתי בספר תורת השלמים להרב מנחת יעקב שפי' על דין זה שפסק מרן בשולחנו הטהו' אם דחו הנשואין כ' הוא ז"ל משמע שנדחו הנשואין ממש ר"ל מכל וכל. אבל אם לא דחו הנשואין רק שיש איזה קטטה ביניהן מחמת הנדוני' וכן אם דחו זמן ראשון ומיד באותו מעמד הסכימו הקביעות לזמן ב' אין כאן חימוד חדש וכ"כ הב"ח והסכמת הט"ז והש"ך. ואם הי' זמן מוגבל לחתונה בר"ח וספרה ז"ן וכשהגיע ר"ח לא בא החתן ולמחרתו בא ציר מהחתן דאתיליד ליה אונס וכו' ונעשית החופה אחר ג' ימים אחר ר"ח דעת הט"ז דבעינן ז"ן אכן בתשובת מ"ב פסק בפשיטות דאין צריך ז"ן ואחריו נמשך הש"ך ודבריו מסתברים כי עיקר דין זה להצריך ז"ן מחדש הוא חומר' גדול' כמו שהאריך הוא ז"ל לסתו' דברי מהרי"ל יע"ש. וראיתי דברי הרב ש"ך בזה דמיקל הרבה בדבר שהביא דברי המ"ב ומלבד שהסכים עמו כ' בסוף דבריו ובאמת אין להחמי' בדיני' אלו דבלאו הכי הרבה פוסקים סוברים דאין צריך ז' נקיים וגם בדיעבד סגי בבדיקה אחת תוך ו' לכ"ע וגם כל עיקר דין זה הוא מדבריהם ע"כ יע"ש וכן כ' הב"ח ז"ל בסימן קצ"ב והביא דברי המרדכי ומהר"ם ופי' דבריהם מו"מ כדברי המ"ב ובסוף דבריו כ' וכיון שהדחיה וקביעות זמן הי' מהראשון לזמן השני והכל הי' ביחד לא חיישי' למידי והארכתי בתשו' לבאר זה וכו' יע"ש ודברי הדריש' בזה לא הבנתי שכ' עמ"ש הטור תבעוה לינשא וכו' כ' א"א הרא"ש יש מהגדולים שכתבו וכו' ולא נהירא אלא שצריכ' בדיקה כל ימי הספיר' כ' הוא ז"ל דכל זה דוקא ברואה ודאית ואפי' לס' הרא"ש שס"ל שיותר שהיא קרובה לימי החופה יותר לבה הומה ויש חשש לחימוד מ"מ כולי האי לא גזרו כיון שלא ראתה ואינו אלא גזירה דרבנן ע"כ ואם דברי הרא"ש הוא על רואה ודאית פשיט' ומי יחלוק ע"ז ומעובד' דרבינ' משמע איפכ' שבת