חיים שאל חלק א קע

ולא יעבור עליו לכל דבר לא יצא בצבא למה לי דא"א לא יעבור עליו בלתי שיזכיר צבא מקודם אפשר לישב דכל עיקר הש"ס להקשות למה אפיקיה בשני לאוין הו"לל ולא יעבור על כל דבר צבא ואמאי כתב רחמנא שני לאוין וכבר ידוע דזמנין דאמרי' לשתוק ולכתוב כמ"ש הרב גופי הלכו' כלל רפ"א וה"נ כונת הש"ס דלשתוק מלא יצא בצבא ולכתוב ולא יעבור על כל דבר צבא. אי נמי אפשר קרוב לזה והוא דטעמו של הרמב"ן נרא' משום דאי מפרשינן דקאי לאיש לא א"ש אומרו לא יעבור עליו לכל דבר דהו"לל כל דבר אבל אי קאי לצבא א"ש וא"כ כי פריך הש"ס לא יצא בצבא למה לי הכי פריך דלכתוב ולא יעבור עליו כל דבר ואז יפורש על האיש ולא לימא לא יצא בצבא כלל. שוב ראיתי להרב נחלת יעקב דתריץ יתיב כמ"ש בתחילה. אבל מה שישב עוד לשני קושיות הרא"ם לא נחה דעתי הקצרה בדבריו ע"ש. (ה). ולעבור עליו בשני לאוין וכו' מהאי טעמא מנאם הרמב"ם ללאו א' בספר המצות לאוין שי"א והשיג עליו הרמב"ן כי המספק כלי זיין ומזון אינו עובר על לא יצא בצבא שזה הלאו אינו אלא על אנשי הצבא הבאים במלחמ' והוא אינו מהם אבל הבא במערכה הוא שעובר בשני לאוין והרי הן שתי מניעות. והרב מגילת אסתר הליץ בעד הרמב"ם שהמספק מים ומזון גם זה בכלל צבא דמה שאסרו עליו לספק מים ומזון ה"ד כשהוא לצורך הצבא אבל כשאינו לצורך הצבא לא הוזהר עליו עכ"ד ולפום ריהטא דבריו תמוהים שהרי הרמב"ם שם בספר המצות כתב וז"ל ודע כי החתן עצמו מוזהר לצאת מביתו כל שנתו בסחור' עכ"ל הרי שכ' הפך דבריו שכ' דכשאינו לצורך הצבא לא הוזהר עליו והרמב"ם אסר אף לסחורה וא"כ הם ב' מניעות כדברי הרמב"ן. וגם ראיתי את הלחץ אשר נדחק הרב לב שמח והרואה יראה כי דבריו דחוקים ומגומגמים ואין להאריך. ואחר כמה שנים נדפסו שו"ת הרדב"ז חדשות מעתה ושם ראיתי בסימן רל"ח דהסכים הרב דלסחור' שרי ולשון הרמב"ם בספר המצות הוא משובש והעתיק הלשון מנסחת הערבי ע"ש והאמת דלשון רבינו פה ולשון הסמ"ג מוכחי כהרדב"ז דלסחור' שרי. ומ"מ על הרב מגילת אסתר קשה דהוא ודאי הי"ל לשון ספר המצות כנסחתנו דלסחורה אסור. והרב דבר משה א"ה סימן פ"ח העתיק דברי הר"מ בס"ה כמו שהם בנסחתנו לפי שעדיין לא יצאו לאור שו"ת הרדב"ז ועיין דברי הרב החינוך מצוה תק"מט והביאם הרב דבר משה שם. וק"ק על הרמב"ן שבספר המצות לאוין שי"א הנז' הגדיל התימה על הרמב"ם דודאי הם נמנים לשני לאוין ולא מצינו במנין המצות שמנה הוא ז"ל שמנה לאו יתר בענין זה. (ו). דין ט"ו. והרי מפורש בקבלה ארור עושה וכו' עץ החיים בלשונות דף ב' ע"ב. סימן צד על הרמב"ם ה' מלכים פ"ח. א'. דין א'. חלוצי צבא וכו' מותר להם לאכול נבילות וטריפות ובשר חזיר וכו' אם ירעב וכו' מהרח"א בעץ החיים בלשונות דף ב' הקשה ממ"ש בחולין דף ט"ז השתא קדלי דחזירי אשתרי להו בשר נחירה מבעיא ומאי קושיא קדלי דחזירי לא הותרו אלא בדלא משכח היתרא ומסיק בצ"ע. ושם בספר הנזכר פ' תצא דף קכ"ד הביא הקושיא משם מהר"י רוזאניס ותריץ יתיב ע"ש וכבר היא כתובה על ספר הישר פרשת דרכים דף ך'. ומה שתירץ מהרח"א כן תירץ בספר סם חיי בליקוטים דף א'. ועיין בס' צרור הכסף דף קכ"ג ע"ב. (ב). דין ב'. וכן בועל אשה בגיותה וכו' מרן הביא משם התוס' דפלוגתא דרב ושמואל היא בירוש' ופסק כרב אבל סמ"ג כתב דבירושלמי איפליגו רב ור' יוחנן דלרב יפ"ת מותרת בביאה ראשונה מיד וכו' ולר"י אפי' ביאה ראשונה אסור' עד לאחר כל המעשים וכיון שכן ה"ל להר"מ לפסוק כר"י דקי"ל כוותיה לגבי רב וי"ל דפסק רבינו דביאה ראשונה מותרת משום דגמ' דידן סבר הכי דאמרי' פ"ב דסנה' תמר בת יפ"ת וכו' ואי ס"ל לגמרא וכו' וכיון דסתם גמרא דידן סבר הכי כוותיה פסקינן עכ"ל וכתב עליו הרב גופי הלכות צ"ע היכי ס"ד לומר דפליג גמרין אירוש' כיון דגמרין פשיט מקרא דלא ימנעני ממך וכי רבי יוחנן לא ידע קרא אלא ודאי דמפרש רבי יוחנן קרא כמ"ש התוס' דתמר היתה מעוברת מן הגוי וכן מצאתי בהגמ"יי ומי המונע שלא נפרש גם מ"ש בגמ' תמר בת יפ"ת דסבר כרבי יוחנן דהא לא קאמר בת דוד וכיון דמצינו לפרושי הכי ולא לפלגו גמרו' וכו' ע"ש וכתב עליו מהרח"א בעץ החיים דף קי"ט ע"ב וז"ל וליתא דאי הכי הול"ל ואי ס"ד בתו הויא דההפך הוי בת גוי ואומרו אס"ד בת נשואין ההפך בת זנות מוכח דס"ל לש"ס כרב עכ"ל ואני תמיה על תלת סמכי קשוט מרן והרב גופי הלכות ומהרח"א דהא דאמרי' פ"ב דסנהדרין תמר בת יפ"ת היתה הוא מימרת רב וא"כ מאי מכריח מרן דסתם גמרא דידן פליג אר' יוחנן הרי זה אינו סתם גמרא אלא מימרת רב היא וגם מ"ש דאי ס"ד בת נשואין וכו' הכל הוא מימרת רב. ובזה נדחה מ"ש הר' גופי הלכות דמי המונע שלא נפרש מ"ש בגמ' תמר בת יפ"ת כר' יוחנן דהרי היא מימרת רב. וגם מה שדקדק מהר"חא משנה שאינה צריכה דהם דברי רב כאמור. וכן ראיתי להרשב"א בחידושיו לקידושין בדף כ"ב דאחר שכתב דלרבי יוחנן לא הית' בתו של דוד אלא בת מעכה מן הגוי וכו' כתב וז"ל ורב דאמר בסנהדרין דבת יפ"ת היתה אזיל לטעמיה דאמרו משמיה בירו' דביאה ראשונה מותרת מיד עכ"ל וכ"כ הר"ן בחידושי סנהדרין דף כ"א ע"ש. ותו ק"ק על מהרח"א שם שהביא בשם מרן שהקשה דר"י ס"ל כשמואל והוו תרי ע"ש ומרן לא כיוון לזה רק שהתוס' הביאו הך פלוגתא בשם רב ושמואל והסמ"ג מייתי לה בשם רב ור"י ולפי גירסת הסמ"ג הו"ל לפסוק כר"י דקי"ל כוותיה לגבי דרב ובין להתוס' בין לסמ"ג לא פליגי בהאי פלוגתא אלא חד לגבי חד אלא דסמ"ג גריס רב ור"י והתוס' גרסי רב ושמואל. ותו א"צ להקשות דלפסוק כר"י משום דהוו תרי דאף דליכא תרי קי"ל כר"י ועיין בסמ"ג עשין קכ"ב. תו ק"ק על מרן ודעמיה דהרי התוספו' הקשו כמה קושיות על סברא זו דלא הותרה ביאה ראשונה מיד ובפרט ממאי דמוכח מדברי הש"ס בקידושין דף כ"א גבי פלוגתא דרב ושמואל דמחלק הש"ס בין ביאה ראשונה לשניה ואף שתירצו התוס' והרא"ם פ' תצא הקושיות הנז' רובם דוחקים ופשט התלמוד משמע דביאה ראשונה הותרה מיד ולכן פסק רבינו הכי ולא חש לסברת ר"י דבירושלמי מאחר דסתמא דתלמודא בקידושין מחלק בין ראשונה לשניה וכ"כ הרמב"ן בחידושיו שם דגמרא דילן משמע דסבירא ליה כרב ע"ש. ותו דסברת רבי יוחנן לא הוזכרה כלל בתלמודין. וגם ממאי דהש"ס אייתי מימרת רב דתמר בת יפ"ת וכו' ואי ס"ד בת נשואין וכו' ולא הזכירו בגמרין פירושא אחרינא בקרא דאל ימנעני מוכח דס"ל כרב וכל זה פשוט ומבואר וק"ק על מרן ודעמיה שלא הזכירו מהכרחיות אלו כלל. וה"נ מוכח מהא דאמרינן שילהי פ' נגמר הדין גבי יואב שלא נטה אחרי אבשלום רבי יוסי ברבי חנינא. אמר עדיין אצטגניני של דוד קיימין דאמר רב יהודה אמר רב ת' ילדי' היו לו לדוד וכו' ולדעת קצת מהראשונים היו בני דוד מביאה א' דיפ"ת וא"כ הרי רבי יוסי ברבי חנינא משמע דסבר כרב די"פת הותרה בביאה ראשונה מיד ועיין בס' פני יהושע בקידושין מ"ש ע"ד התוספות דלק"מ לרש"י דכונת רש"י שיבעלנה בביתו וכו' ע"ש ונעלם ממנו שכ"כ הרא"ם פ' תצא ושוב הכריח שרש"י סבר כמ"ש התוספות לדעתו ע"ש ודוק. (ודע כי אחר זמן רב עמדתי בענין זה בספר הקטן ברכי יוסף א"ה סי' י"ג אות ד' ע"ש באורך בס"ד): (ג) דין ג'. בין אשת איש שאין אישות לגוי. אור יקרות בלשונות הרמב"ם דף נ"ו ע"ד: (ד) דין ד'. הכהן מותר ביפ"ת וכו' נסתפק מהרימ"ט אימלך שיש לו י"ח נשים מותר ביפ"ת ולעיל פ"ג דין ב' הבאתי דברי הראשונים שהוא מותר בביאה א' מיד ואם יש לו י"ח ישלחנה: (ה) דין ו'. וצריכה להמתין וכו'. אור יקרות בלשונות הרמב"ם דף נ"ו ע"ד. (ו) דין י"א. כל המקבל ז' מצות וכו'. עיין מה שכתב הרב הגדול מאריה דארעא דישראל המג"ן בספר הבהיר קרבן חגיגה סימן מ"ד: סימן צה על הרמב"ם פ"ט דה' מלכים. א'. דין א'. אברהם נצטוה יתר על אלו על המילה וכו'. שו"ת מקום שמואל סימן כ"א. (ב). ויעקב הוסיף גיד הנשה. שם סי' כ"ב. (ג). ובמצרים נצטוה עמרם במצוות יתירות. מרן כ' צ"ע היכא מייתי לה. והרב מקום שמואל בשו"ת סימן כ"ג כתב דנפק' ליה ממ"ש בסוטה דף י"ב עמד עמרם וגירש וכו' וק"ל דהי"ל להפרישם לבד וי"ל כמ"ש בסוף פרק חזקת משחרב בית המקדש דין הוא שלא נשא נשים וכתבו התוס' למי שקיים פריה ורביה ולפ"ז לא סגי בפרישה כדי שמי שלא קיים פריה ורביה יקח הגרושות ומפני זה לקח אליצפן יוכבד כמ"ש בתרגום יב"ע דלא קיים אז פריה ורביה ואמרו בסנהדרין דמצו' פריה ורביה לישראל ולא לב"נ ועמרם וכלם גירשו כדי שיקיימו אחרי' פריה ורביה א"כ שפיר מוכח דנצטוה בפריה ורביה וגירושין וחופה כמ"ש בסוטה ומהכא נפקא להרמב"ם ולא תיקשי דאיך עמרם לקח יוכבד אח"ך די"ל דעל מחזיר גרושתו לא נצטוה במצרים ודברי הרמב"ם מבוארים עכ"ל ודברים חלושים הם דדילמא לא נצטוה רק שעמרם היה שומר התור' כאברהם אבינו ע"ה אף שלא נצטוה וכבר כתב הרב הנז' גופיה לעיל סי' כ"א דהרמב"ם לא מנה אלא מצות מילה לאברהם מפני שנצטוה עליה והחזיקו כל זרעו בה ג"כ אמנם שאר התורה לא נצטוה ואפי' שהיו מקיימין האבות לא חשיב אלא מה שהוסיפו על כל הנלוי' עליהם וזרע' ע"ש והכא הרמב"ם כתב דעמרם נצטוה והיכן מצינו דנצטוה דילמא מדעתו עבד ולפי שהיה גדול הדור נהגו אחריו אך היה לפי שעה ומי זה אמר שקבלו עליהם ועל זרעם. ותו אעיקר' מאי תלמודא דמ"ש עמד עמרם וגירש את אשתו היינו גרושין בגט כריתות ודילמא גרש את אשתו מן הבית ושלחה מביתו. ומ"ש דלא סגי בפרישה כדי שמי שלא קיים ישא הגרושות פטומי מילי בעלמא נינהו אטו אחסו"ר דרי רבות בנות בתולות אגודות אגודות בכבודן והיו לאנשים. וסבור הייתי לומר לשיטת הרב הנזכר דמאחר דעין רואה דלקח עמרם גרושתו אחר נשואיה לאלצפן לדעת התרגום המיוחס ליב"ע ש"מ שלא היה מקיים כל התורה כל קבל דנא מצינו שקיים מצות גרושין ומאי חזית אלא מוכרח דעל הגרושין נצטווה לחוד והרב הנזכר נראה