חיים שאל חלק א קסח

עשרה נשא ופלגשים ששים הרי שאחר דוד ושלמה נמצא בכתוב פלגש ברחבעם. ומהך קרא הכריע ה"ר דוד בונפיד כהראב"ד דפלגשים נסיב טפי מי"ח שהרי רחבעם נשא י"ח נשים כדין ונשא פלגשים ששים המה והביאו הר"ן בחידושיו לסנהדרין פ"ב ע"ש ואף לדעת הרמב"ם דס"ל דטפי מי"ח אסור אף בפלגשים ומוכרח דס"ל דרחבעם שלא כדין עבד מ"מ לא הו"ל להריב"ש לומר דלא נמצא מדוד ואילך רק בשלמה והו"ל להזכיר גם רחבעם ולומר דשלא כדין עשה. (אחר שנים רבות בא לידי ס' שאלת יעבץ ח"ב וראיתי לו ז"ל בסי' ט"ו והפליא עצה בדין הפלגש והאריך מאד ומידי עוברי ראיתי שהשיג על הריב"ש מרחבעם כמה דדייקינן בעניותין ע"ש באריכות). (ג) דין ו'. ולוקח השדות והכרמים לעבדיו כשילכו למלחמה. כתבו התוס' בסנהדרין דף ך' תימא למה נענש אחאב על נבות וכו' ועוד דבפ' הכונס קאמר דדוד שאל אם היה יכול להחליף גדישין של שעורים מישראל לתת לפני בהמתו וי"ל דכתיב יקח ונתן לעבדיו וכו' ועי"ל דבחנם היה יכול ליקח וכו' ועי"ל דנענש וכו' עש"ב. ובספר שנות חיים דף קנ"ז הקשה דמאי מקשו מדוד והא אמרו שם דשלחו ליה אבל אתה מלך ומשם ראיה דמלך מותר ותירץ דכונת התוס' דאם מלך מותר למה נסתפק דוד ותירץ דאחאב ודוד היו רוצים לעצמם עוד תירצו דבחנם וכו' וגם שם בדוד היה רוצה להחליף גדישין בגדישין ולכך שאל אמנם מה שתירצו וכו' לא תירצו כלום לענין דוד ואולי סמכו אתירוצא קמא עכ"ל ולפי דרכו טפי הוה ליה לומר דמתירוץ ג' ואילך לא תירצו אלא לענין אחאב ורמזו התוס' זה באומרם בתירוץ ג' ועי"ל דנענש כונתם דמכאן ואילך קיימי בנותן טעם אמאי נענש אחאב. ולפי פשט דבריהם מ"ש ועי"ל דנענש היינו משום דעד השתא היו מחלקים חילוקים בפרשת מלך והן עתה שתירצו שהי' רוצה לע"ז דייקי לומר דנענש. אמנם אם כונת התוס' כמ"ש הרב הנזכר יש להעיר דלפום ריהטא מסוגית הכונס משמע דשאלת דוד הע"ה היתה אם אדם דעלמא עושה חליפין גדיש שעורים בעדשים ולא שאל אם מותר מדין מלך דהרי כשהשיבו לו דדוקא מלך מותר לא אבה דוד לשתותם ואמר כיון דאיכא איסורא לא ניחא לי ומוכח דשאלתו היתה אם להדיוט מותר וא"כ מאי ק"ל לתוספות דבמאי נסתפק דוד הע"ה ומאי מתרצי דבפ' מלך כתיב לעבדיו ולא לעצמו ולכך שאל אי דבחנם יכול ליקח וכו' ולכך שאל דמוכח דמאי דשאל היה מדין מלך הרי הוכחנו דשאלתו היתה אם מותר בין איש לרעהו ותו דכפי תירוציהם הרי השיבו לו דמלך מותר וא"כ היינו דק"ל אמאי נענש אחאב. ותו ק"ק דכפי זה איך ס"ד דדהע"ה דהיה מותר אפילו הדיוט. ואפשר לישב בדוחק דלא נעלם מדוד הע"ה דכל האמור בפ' מלך מלך מותר בו אך ס"ד דמדמלך מותר ליקח השדות בהדיוט נסתפק אם מותר להחליף פירות בפירות או דילמא גם בפירות אינו מותר כי אם למלך ובהדיוט אסור ולהכי שאל אם מותר להחליף גדיש שעורים בשל עדשים. ורבנן משום דמספקא להו אי שאל מדין מלך או מדין הדיוט הן משיבין תרתי דבהדיוט אסור ולמלך מותר ולפי זה כונת התוס' להקשות דאם מלך מותר למה נענש אחאב ועוד דמההיא דהכונס משמע דמלך מותר ליקח השדות ויקשה אמאי נענש אחאב וזה דהרי דוד הע"ה שאל וכו' ובודאי דשאלתו היתה מדין הדיוט כמדובר וכיון דשאל אי שרי להדיוט ודאי פשיטא ליה דבמלך מותר ויתרון המלך דלוקח השדות וא"כ למה נענש אחאב ותירצו דבפ' המלך כתיב לעבדיו ולא לעצמו ולכך נענש אחאב. ודוד הע"ה קס"ד דכיון דהי' פירות אפילו בהדיוט מותר לעצמו והשיבו לו דלמלך דוקא מותר לעצמו כיון שהוא פירות ועוד תירצו דבחנם יכול לקחתה אבל כשהיה שואל שימכרו לו הרשות בידם לומר לו לא נמכור. ודוד נהי דהיה רוצה להחליף גדישין אבל לא היה שואל מישראל אם רוצים בכך אלא מעצמו היה עושה חליפין. ולדעת רבינו דבעי כשילכו למלחמה ולעבדיו צריך לישב ההיא דהכונס דנהי דהי' במלחמה אך היה לעצמו ואיך התירו לו ונרא' כמ"ש הרא"ש דלא היו מזומנים העדשים ולכך אסור וכן משמע לשון גזילה ישלם אכן אם היו מזומנים מותר דעדשים עדיפי וכו' ע"ש ומ"ה התירו למלך ודוד הע"ה הוה ס"ד דמותר גמור הוא ולא חילק בין מזומנים לאינם מזומנים. והרב לח"ם כתב דכונת רבינו כמ"ש רד"ק שלא התיר. וכו' בחנם אלא פירותיהם וכו' ע"ש ותיבת בחנם אינו מדוקדק דגם הפירות צריך לשלם כמבואר בדברי רבינו ורד"ק ועוד יש לגמגם קצת במ"ש עוד הרב לח"ם ע"ש ודוק ועיין למהר"ד עאראמא (ד). דין ח'. המלך המשיח נוטל מכל הארצות שכובשין ישראל חלק אחד מי"ג. מ"כ מכ"י גדול הדור מהר"ם גאלנטי וז"ל זה מבואר בכתוב בחלוקת הארץ ביחזקאל סימן מ"ה פסוק ז' שנאמר ולנשיא מזה ומזה לתרומת הקדש וכו' ע"ש בפירש"י ותמצא המג"ן יג"ן עכ"ל. ורואה אנכי שלשון זה כתוב בנימוקי הפר"ח בהגהותיו ע"ש. ועטרת ראשי אבא מארי זלה"ה בנימוקיו כתב משם מהרי"ך ז"ל שהוא תלמוד ערוך בבתרא דף קכ"ב ע"ש. (ה). כל הרוגי המלך ממונם למלך. נסתפק מהרימ"ט בתשובה כי באה בספר תורת חיים למהרח"ש ח"א סימן צ"ד אם לאלתר זכה המלך בנכסים או לכשיחזיק בהם ונ"מ לממון שיש ביד אחרים ודעתו נוטה קצת דלא זכה עד שיחזיק עש"ב. גם נסתפק שם אם משפט זה נוהג במלכי א"ה עש"ב ובשו"ת הרשב"א ז"ל סימן אלף קנ"ט ע"ש. ומדברי הרדב"ז בתשו' הנדפסות מחדש באשכנז סי' תקל"ג בריש התשו' נראה דפשיטא ליה דאף במלכי א"ה נכסיהם למלך וכן מוכח מדברי מהר"ם אלשיך בתשו' סי' ס"ז באמצע התשוב' וקצת יש להרגיש שלא הזכירו תשו' הרשב"א הנזכר דנראה דהרשב"א היה מסתפק בזה ע"ש. סימן צא על הרמב"ם פ"ה דמלכים. א'. דין א'. אין המלך נלחם וכו' טירת כסף להרב המובהק מהר"ר אברהם גאטינייו זלה"ה דף י"ט. (ב). דין ז'. ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים וכו' כתב הפר"ח בהגהותיו שלפי סברת הרב ספי"ב דאיסורי ביאה שעכשיו המצריים נתבטלו ואלו המצריים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הם אין כאן איסור עכשיו לדור במצרים וכו' וכדברי מוכח בהדיא מדברי הרא"ם שהביא המרדכי ס"פ הערל וע"ז סומכים הדרים במצרים וצ"ע לפ"ז מאי דאמרינן פ' בתרא דסוכה דאנשי אלכסנדריא איענוש וכו' והרי כבר בא סנחריב ובלבל העולם וצ"ע עכ"ל וז"ל המרדכי ס"פ הערל ותימא הואיל ומצרים לא נתבלבלו א"כ איך עתה מותר לגור במצרים וי"ל דלא אסרה תורה אלא לשוב בדרך הזה היינו מא"י למצרים אבל משאר ארצות מותר כך תירץ הרא"ם עכ"ל ופשוט שכונת הפר"ח להוכיח מדבריו שהרי כתב ותימא הואיל ומצרים לא נתבלבלו איך עתה מותר לגור במצרים משמע דאי נימא שנתבלבלו מותר לגור במצרים וא"כ כפי סברת הרמב"ם שהמצרים נתבטלו שרי לגור במצרים אף שהרא"ם ס"ל להפך דלא נתבלבלו ולא שרי אלא מטעם לשוב בדרך הזה. וק"ק על הפר"ח דלא זכר דהסמ"ג לאוין רכ"ז תמה על הדרים במצרים וכתב דשמא משום שעלה סנחריב וכו' וע"ז הק' מהתוספתא דידים וממ"ש בסוכה דאנשי אלכסנדריא איענוש וכו' ואסיק דאין טעם להתיר אם לא עפ"י פי' הרא"ם ע"ש וא"כ נמצא דהסמ"ג חשב לישב כדברי הפר"ח והוקשה לו קושית הפרי חדש מסוכה ודחה טעם זה. וראיתי למהרח"ש בספר מקראי קדש דף קל"ז שכת' וז"ל הסמ"ג נ"ט למה שדר הרמב"ם במצרים שאחר דסנחריב בלבל האומות אינם המצרים דאסרה תורה ומותר לדור במצרים וליתא דא"ה למה אסר כאן בזה"ז לדור במצרים ופי"ב דא"ב התיר עמונים מואבים מטעם סנחריב ע"ק ממ"ש כלהו קטלינהו משום דעברו על לא תשוב בדרך הזה ואסכנדרוס אחר סנחריב הוה מוכח שאין האיסור מפני מצרים רק מפני הארץ וצ"ל שמה שהרמב"ם דר במצרים דסבר כהנך תירוצי דאין איסור רק בא מא"י והוא בא מהמערב א"נ לא היה דעתו להשתקע עכ"ל וכן כתב בספרו עץ החיים בלשונות דף ב' ע"ב ע"ש ומדבריו מוכח שהסמ"ג הנה זה עומד בטעם זה דסנחריב והכי מסקנתו. וקשה שהרי מבואר בסמ"ג שדחאו מההיא דסוכה דקשיתיה למהרח"א נמי ואסיק כמאי דאסיק מהרח"א שעיקר הטעם משום שלא באו בדרך א"י ומאי קאמר מהרח"א שתמה מההיא דסוכה ואסיק דאין איסור רק בא מא"י והן הן דברי הסמ"ג עצמו. הן אמת שיש חילוק מדברי הסמ"ג לדברי מהרח"א שהס"מג בתחילה הקשה מהתוספתא דנתן להם קצבה ואחר מ' שנה ישבו על אדמתם. וא"כ לא קרינן בהו שסנחריב בלבלם והכריח זה נמי מההיא דסוכה כלומר דלא שייך בהו בלבול סנחריב. אבל מהרח"א מכח דברי הרמב"ם ספי"ב דא"ב שכ' בפי' דאלו המצריים שבארץ מצרים אחרים הם וכל גר שיתגייר מהם מותר לבא בקהל מיד ע"ש וההיא דסוכה הכריח שסברת הר"מ דאף דסנחריב בלבל לגמרי ויועיל זה לגרים מ"מ לענין איסור הדירה לא מהני דהאיסור מפני הארץ ונמצא שיש חילוק רב בראית סוכה מהסמ"ג למהר"חא. מ"מ ק' על מהרח"א דמשמע מדבריו דהסמ"ג אסיק בזה והקשה עליו מסוכה ואסיק כדברי הרא"ם והן הן דברי סמ"ג ואף שחלוקים בעיסתם. והא הו"ל להקשות על הסמ"ג דהוא דחה מה שנ"ט להר"מ מכח התוספתא ואין זה דחיה לפי מה שפסק הרמב"ם פי"ב דא"ב דגר מצרי מותר לבא בקהל מיד מכח סנחריב ש"מ דלהרמב"ם לא קי"ל כהתוספתא והיה אפשר לומר שטעם הר"מ אכתי מכח הא דסנחריב אבל מתרי טעמי אחריני לא אפשר למימר הכי מכח מה שאסר הדירה הכא אף שהתיר גר מצרי בא"ב ומכח ההיא דסוכה ש"מ דאף דסנחריב בלבל ומותרים הגרים איסור הדירה כדקאי דהאיסור מצד הארץ עצמה כי באופן זה קשה על הסמ"ג ועיין מ"ש מהרח"א בישרש יעקב בריש סוטה דף קל"א ע"א. ואפשר לישב דברי סמ"ג קצת שכך הוא הצעת דבריו דבתחילה תמה על הקהלות השוכנים בארץ מצרים וגם הרמב"ם ושמא טעמו משום סנחריב. ושוב כתב אמנם מצינו ר"י שנחלק בתוספתא דידים כלומר שדעתו שראוי לפסוק כתוספתא דידים וא"כ הגם שנאמר שהר"מ ס"ל כתוספתא דקידושין הדבר קשה על כל ישראל הדרים שם שהרי משמע בתוספתא דידים שלא כהרמב"ם. וגם בסוכה פ' החליל וכו' כלומר דמהך דסוכה קשה לכל הדברות דאף להרמב"ם שפסק כתוספתא דקידו' מוכרח מהך דסוכה לחלק בין התר גרים לדירה דאף דהגרים מותרים מכח הא