חיים שאל חלק א קסז

ראשונ' איבעיא ליה לרבינו רבו מהרימ"ט והו"ל להזכיר דבריו גם לא זכר דברי תוס' רי"ד שהם כדבריו בשם ריב"א הלוי. ותו ק"ק דהו"ל להקשות להרב אחיו דאפי' לדעת הראב"ד דיכול להוסיף פלגשים יתר על י"ח לא אתיא לפי דעתו דאחר כל המעשים לא אפשר לקחתה לפלגש אלא צריך שיקחה לאשה כדכתיב ולקחת לך לאשה וכמ"ש הרמב"ם לקמן פ"ח ונושאה בכתובה וקידושין וא"כ פשו להו טובא. ותו אפילו בלא קידושין אשתו היא והתור' הקנת' לו כמ"ש הרמב"ן בביאורו לתור' וכזאת וכזאת השיג הריב"ש שם על הר' חסדאי. אמנם כבר שם הרב דינא דחיי רמז לדברי הריב"ש ע"ש. ובכנה"ג בהגהותיו בדין זה הביא תשובת הריב"ש ופלפל בה עש"ב ומה שכתב עליו מהר"ם די בוטון בתשובותיו דף קל"ט ע"א דגם הר' חסדאי ס"ל דהי' מביאה ראשונה אלא דסבר דלמ"ד דפלגשים טפי מי"ח אסור דה"ה דאסור ביפ"ת וגילה לו הריב"ש שיפ"ת בביאה ראשונה מותר גם היא למלך וכו' עש"ב הרוא' יראה דממה שהשיב עליו הריב"ש והאריך לפרש דבני יפ"ת היינו מביאה ראשונה וגם ממה שהקשה עוד עליו שאם היו פלגשיו שיחדם לו אחר שלקחם במלחמה הרי עבר בלא ירבה וכו' מוכח בהדיא דאין כן דעת הר' חסדאי ופשוט: (ג). ואם הוסיף א' ובעלה לוקה. ודברי מרן. זרע אברהם א"ה דף ל"ז ע"ד ודף מ"א ע"ג וע"ד אור יקרות דף נ"ו ע"ג. סם חיי בדרשותיו דף כ"ד ע"ב. (ד). דין ז'. כבר ביארנו שמלכי ב"ד וכו' מה שהקש' הרב לח"מ למה שפירש מרן דמאי קאמר הש"ס אלא מלכי ישראל מ"ט לא נימא משום דדוקא במלכי ב"ד איכא קרא וכו' נראה דהצעת הש"ס לדעת מרן הכי הויא אמר רב יוסף ל"ש שתקנו דמלך לא דן אלא במ"י אבל במב"ד דכתיב בהו קרא לא מצו תקון שלא ידונו ושאלו בש"ס אלא מ"י מ"ט תקון בהו דודאי לא יעלה על לב דמשום דקרא לא מדכר אלא בית דוד מלכי ישראל אינם דנים דמהכתוב אין ראיה ומוכרח דמאיזה טעם התקינו הכי ואתא רב יוסף לומר דלא תקון בבית דוד מפני שכתוב בהם דינו וא"כ מאי טעמא תקינו במ"י ומשני טעם התקנה מההוא עובדא דינאי. ומה שפירש הרב לח"מ דאין הפרש בענין הדין בין מלכי ב"ד למלכי ישראל ומאי דקאמר רב יוסף דכתיב בית דוד ה"ק תדע לך דמלכים יכולין לדון דכתיב במב"ד דינו וה"ה מלכי ישראל להכי שאלו בגמרא א"כ מלכי ישראל אמאי לא ידונו ותירץ משום דאירע בהו תקלה אבל מב"ד אפשר דלא יארע שהם נכנעים עכ"ד. ק"ק דעל כרחין רב יוסף בתר דידע טעמא דמלך לא דן מעובדא דינאי אמר לא שנו א"כ קשה אמאי אצטריך להביא עתה ראיה שהמלכי' היו ראויים לדון לא הו"לל אלא לא שאנו ותו לא. ואי בעי לאשמועי' דלא נימא דמלך אין ראוי לדון ולכן הקדים להשמיענו דראויים מדכתיב בית דוד לפ"ז מ"ש אלא מלכי ישראל מ"ט לא הם דברי רב יוסף דזהו עיקר דבריו ללמדנו דראויים אלא דאיתרע בהו מילתא. ואילו הרב לח"מ כתב להכי שאלו בגמ' א"כ מלכי ישראל וכו' מוכח דס"ל דאינם דברי רב יוסף. ותו דא"כ הו"לל ברישא פירושא דמתניתין וטעם המלך דלא דן והדר לימא ל"ש אלא משמע דמ"ש אלא מלכי ישראל מ"ט לא סתמא דגמרא קאמר לה וא"כ מה ראה רב יוסף להביא ראיה דהמלכים היו ראוים לדון. ותו דפתח בהתר מבית דוד וסיים במה שהיו המלכים ראוים והו"לל נמי טעם שמלכי בית דוד דנים שהם נכנעים כי לא פורש בדבריו ועיין ברצוף אהבה דף קי"ט. ועיין מה שהארכתי בענין זה בשערי דף פ' ע"א וע"ב ועיין שתי הלחם סימן כ"ב. (ה). דין ח'. אפילו גזר על א' משאר העם שילך למקום פ' וכו' הרב עצמות יוסף בחידושיו לקידושין במ"ש שם בש"ס דף מ"ג דאוריה מורד במלכות כתב דמדברי הרמב"ם הללו מוכח דדעתו כדעת רבינו מאיר שכתבו שם התוספות דאוריה היה מורד שמיאן ללכת לביתו ע"ש ואינו מוכרח דלענין דינא כ"ע מודו בדין זה שכתב רבינו שזה נקרא מורד ואף רש"י שכתב דאוריה היה מורד דקאמר אדוני יואב מודה לענין הדין. אלא דסבר דאף דבעלמא זה נקרא מורד שלא קיים דברו. הא דאוריה לא דמי דאוריה כבר השיב לו טעם נכון שלא היה רוצה ללכת לביתו ונראה לו שקבל דבריו המלך ובכי ה"ג לא הוי מורד. ומ"ה פירש"י דהמרד היה מסיבה שאמר אדוני יואב. וא"כ אין ראיה מדברי רבינו מה ס"ל במרד אוריה דדין זה הוא מוסכם. ובנדון אוריה פליגי רש"י ורבינו מאיר. אמנם ראיתי לסמ"ג עשין קט"ו שכתב בהדיא אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פ' ולא הלך כגון אוריה שא"ל המלך לילך לביתו עכ"ל. (ו). ואין למלך רשות להרוג אלא בסייף בלבד. כ"כ רבינו לעיל פי"ד ופט"ו דסנהדרין. וזה שנים זכורני שראיתי להרדב"ז בביאורו להרמב"ם כ"י שכתב דלמד כן רבינו ממאי דתנן בסנהדרין דף נ"ב מצות הנהרגין היו מתיזין ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה אלמא דרך המלך להרוג בסייף עכ"ד ואין ראיה משם כלל חדא דאי מהתם לא שמעינן אלא דמנהג המלך להרוג בסייף אבל דאין למלך רשות להרוג אלא בסייף מנ"ל. ותו דהא דאמרו כדרך שהמלכות עושה אאומות העולם קאמר שהרי אמרו בבריתא מה אעשה שהרי אמרה תורה בחוקותיהם לא תלכו אלמא דמ"ש שהמלכות עושה אמלכי גויים קאמר וכן אמרו בסנהדרין דף נ"ז ע"ב דינא דידהו סייף הוא. וכן ראיתי למהרח"א בספר עץ החיים פ' וירא דף יו"ד ע"ב שכתב וז"ל מרן לא הראה מקומו איו ואם נאמר דממ"ש מתיזין את ראשו כדרך שהמלכות עושה נפקא ליה אי אפשר דהתם במלכי אומות העולם מיירי כמש"ש ובחקותיהם לא תלכו עכ"ל. ואני תמיה על הרדב"ז ומהרח"א דנעלם מהם מקור דברי רבינו והרי הוא בריתא מפורשת בתוספתא דסנהדרין פ"ט וז"ל ארבע מיתות נמסרו לב"ד סש"הו הרשות לא ניתן לה אלא סייף בלבד ע"כ וכן אמרו בירושלמי ריש פ' ד"מ וז"ל ארבע מיתות נמסרו לב"ד וכו' ולרשות לא ניתן אלא דין הרג בלבד ע"כ הרי מפורש דין זה שכתב רבינו בתוספתא ובירושלמי. וראיתי למהר"חא זלה"ה בספר מקראי קדש דף י"ד ע"א שהביא סברת רבי יהודה דמניחין ראשו על הסדן וכו' משום דכתיב ובחוקותיהם לא תלכו וכתב וז"ל ותימה ממ"ש הרמב"ם פרק ג' דמלכים המלך אין לו רשות להרוג אלא בסייף ואיך אמר ר' יהודה בחוקותיהם לא תלכו והלא חק מלכי ישראל הוא גם איך יעבור המלך עמ"ש תורה ובחוקותיהם לא תלכו עכ"ל ולא הבנתי דבריו ז"ל דאיך מצאנו ידינו להקשות לתנא רבי יהודה מדין שכתב הרמב"ם טרם שידענו מקור דבריו ואי כונתו להקשות על הרמב"ם מדברי רבי יהודה אינה צודקת קושיא שניה דאיך יעבור המלך על מ"ש תורה ובחוקותיהם לא תלכו הרי קי"ל כרבנן דכיון דכתיב סייף באורית' לאו מינייהו קגמרינן. וקושטא דמילת' לכאור' נראה דסבר רבי יהודה דגם מלך ישראל בקופיץ וכמו שס"ל ברוצח נמי כמ"ש הרב תורת חיים בשיטתו. והכי דייקי דברי הירושלמי שאמרו ולרשות לא ניתן אלא דין הרג והיינו דין הרג למר כדאית לי' ולמר כדאית ליה לרבנן בסייף ולר' יהוד' בקופיץ ודוק סימן צ על הרמב"ם פ"ד מה' מלכים: א'. דין ד'. וכן לוקח מכל גבול ישראל נשים ופלגשים. הכי תנינא בתוספתא פ"ד דסנהדרין בורר לו נשים מכל מקום שירצה כהנות לוייות ישראליות. וראיתי בספר עיר בנימין פ"ק דגיטין שכתב שאמרו בתוספתא דאין משיאין למלך אלא מן המשיאין לכהונה ומ"ה היו אסורות פלגשים שבא אליהן אבשלום לדוד הע"ה עש"ב וכעת לא ראיתי תוספתא זו דמה ששנינו בתוספת' פ"ד דסנהדרין היינו שאין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה והביאה הסמ"ג לאוין רכ"א. ומהתוספתא הנזכר שהבאתי דקתני בורר לו נשים מכל מקום שירצה כהנות וכו' אין ראיה דלאו למעוטי פסולות לכהונה אלא אשמועינן דהרשות בידו ליקח מכל אשר יבחר וכך הם דברי רבינו. וכבר כתבתי בקונט' פתח עינים שם דאשתמיטיתיה הירושלמי פ"ב דסנהדרין דרבי יוחנן ס"ל דמותרות היו הפלגשים הללו אלא דלכוף יצרו עבד ורבנן דאסרי סברי דאסורות משום דנשתמש בהם הדיוט ולמלך אין שוה אבל לכ"ע לית דחש משום דפסולות לכהונה. גם הרי אשכחן דדוד המלך בכלל נשיו היתה מעכה שלקחה במלחמה ופסולה לכהונ'. גם מדברי הראשונים שהבאתי לעיל פ"ג סוף דין ב' מוכח דאם לא יש לו י"ח יכול ליקח כמה נשים יפות תאר במלחמה ולקחתם לנשים. ושלמה נשא גיורות כידוע ועיין בכנה"ג ח"מ סימן ז' הגהת ב"י אות א' ע"ש ובדינא דחיי לאוין רכ"א. (נשים בכתובה ובקידושין) עיין בכנה"ג א"ה סימן א' הב"י אות נ"ט ובי"ד סוף סימן רי"ז: (ב). אבל ההדיוט אסור בפלגש. הרמב"ן בתשובה כתב דאם נאמר דמותרת מן התורה ומדבריהם הוא דגזור היכן מצינו גזרה זו וכתב הרדב"ז בתשובה ח"א סימן רכ"ה וז"ל קרוב אני לומר שבכלל גזרת יחוד הפנויה היא שהרי תכלית גזרת יחוד הפנויה היא שלא יבא עליה ואין טעם לומר שגזרו על יחוד. הפנויה במקרה ולא גזרו על יחוד הפנויה תדיר ולפיכך אני אומר אחרי בקשת המחילה שהיא בכללה עכ"ל ומצאתי בשיטה מקובצת למס' גיטין כ"י שכתב משם הריטב"א גבי מ"ש שם פ"ק אקרא דותזנה עליו פלגשו וז"ל ואע"ג דחזינן דדוד גזר על הפנויה מותר לו לבא על פלגשו מאחר דדמיא פורת' לאשת איש שהרי היא מיוחד' לו אבל אם בא איש אחד דעלמא על פלגש חבירו לא מחייב מיתה משום דלאו אשת איש גמורה היא דהא לא מקדשא לההוא גברא שהיא עומדת תחתיו עכ"ל. ומעתה ל"ק על הרמב"ן וסיעתו דאין טעם לומר שגזרו על יחוד הפנויה במקרה וכו' כמ"ש הרדב"ז דודאי טעם יש בדבר לחלק ביניהם כמ"ש הריטב"א. אבל גם לדעת מאן דאסר מדרבנן ל"ק דהיכן מצינו גזרה זו די"ל דבכלל גזרת יחוד פנויה היא כדברי הרדב"ז. וכ"כ הריב"ש בתשוב' סימן שצ"ה לדעת הראב"ד באיסור הקדשה וז"ל אף אם נאמר שהפלגש היא בלא קידושין הנה נאסרה בגזרת בית דינו של דוד. שהרי על יחוד דפנויה גזרו ופנויה היא זו ולכן לא נמצא פלגש בכתוב מדוד ואילך רק בשלמה וממנו אין להביא ראיה שהרי גם. ברבוי הנשים שנאסרו למלך מן התורה עבר עכ"ל. אבל מ"ש הריב"ש דלא נמצא פלגש בכתוב מדוד ואילך רק בשלמה וכו' קשה שהרי מקרא מלא בדברי הימים ב' סימן י"א ברחבעם. ויאהב רחבעם את מעכה בת אבשלום מכל נשיו ופלגשיו כי נשים שמנה