חיים שאל חלק א קנט

בצ"ע ושוב הביא דברי מרן הכ"מ בדין זה ותירץ דמ"ש התוס' לאפוקי אמו דוקא אבל באביו לחוד סגי עש"ב וק' דהרב ב"ש לא סלקא ליה בקשיא אך הרב עצמו תירץ תירוץ זה עצמו כמו שנא' וגם הריטב"א בחידושיו לקידושין דף י"ג ע"ב הכריח דבמלך באביו לחוד סגי מרחבעם ע"ש. והרב דינא דחיי סוף לאוין רכ"א גם הוא על מבוכה זו ישב והקש' על התוס' דסוט' ונמקי יוסף שכתבו דמלך בעי אביו ואמו מישראל מהתוספתא ותריץ יתיב והדר קשיתי' מדוד הע"ה ורחבעם ואבשלום וניחא ליה דכונת התוס' והנמקי דבאביו גר ואמו מישראל או אביו מישראל ואמו גיורת סגי למלכות עש"ב ואינו מחוור דגבי חליצ' דבעי' ישראל מכל צדדיו לא מכשרי התוס' אלא באביו מישראל ואמו גיורת אבל אביו גר ואמו מישראל לא כדמוכח מהטור א"ה סי' קס"ט ופסקי תוס' פ' מצות חליצ' וכדמשמע מכל האחרונים. והכא נמי דכתבו ממוצע מאביו ואמו מישראל ויהא ממש מקרב משמע לפחות כסברתם בחליצ' גם הנמקי כתב וז"ל ולד"נ עד שיהא ישראל מכל צדדיו כמו מלך וכו' וכן לחליצ' עכ"ל ולכל הפחות משמע אביו ישראל ואמו גיורת ותו דלא הי' צריך לזה דכיון דכבר יישב התוספתא לדעתם ולא ק"ל אלא מדוד הע"ה ורחבעם יותר נכון לו' דדעת התוס' דלמלכות וחליצ' קפדי' שיהא אביו מישראל ואמו גיורת כמ"ש הריטב"א ולפ"ז לדעתם חילוק גדול יש בין מלך לשאר שררות דאמו מישראל ואביו גר לא מהני למלכות וכבר האריך בזה הרב הנז' לעיל ובכנה"ג ח"מ סי' ז' עש"ב הן אמת דלשיטת הרב בתוס' מתישב מה שהקשתי לעיל על פסקי התוס' דסוט'. אך במקום אחר הוכחתי דפסקי התוס' דסוטה הם מתוס' אחרות ולא על התוס' שבידינו ועוד יש להאריך ע"ד הרב החבי"ב בכנה"ג ודינא דחיי ודוק ובהגהותי לח"מ כתבתי בישוב דברי רבינו בדין זה ודברי מרן פ"ב דסנהדרין ע"ש. (ה) דין ו' ואין מעמידין מלך ולא כהן גדול וכו' הרב תי"ט פ"ק דעדיות הביא דברי הרמב"ם הללו והקש' למה לא כתב הר"מ בה' כלי המקדש שאין מעמידין כה"ג מאלו וניחא ליה דלא הוה גריס בבריתא כה"ג עיין שם והוא פלא דהרי הכא כתיב אין מעמידין מלך ולא כהן גדול ועל לשון זה קאי הרב שוב ראיתי שתמה עליו בס' שושנים לדוד הנדפס מחדש שם וכבר קדמו הרב כנסת הגדול' בהגהותיו פ"ה דכלי המקדש ע"ש (שם לא קצב ולא ס') וכו' כתב מרן בכ"מ דס"ל לרבינו בפי' הבריתא דכל שעסקו עם הנשים היינו עד הגרדיים ומספרים ואילך איירי שאין מעמידין מלך וכה"ג ע"ש ולפ"ז משמע דגרדיים לא זילא אומנותייהו אלא דעסקי עם הנשים לחוד וקשה דהא שנינו בתוספתא פ"ק דעדויות מעש' שבאו שני גרדיים משער האשפות וכו' ולמה הוזכרו שם מקומן ושם אומנותן והלא אין לך אומנות ירודה אלא גרדי וכו' עיין שם הרי בהדיא דזילא אומנותייהו וכן הוא במדרש ש"ט מ"ז י"ז וא"כ אין מעמידין מהם מלך וכה"ג. לכן נראה עיקר כמ"ש הרשב"ץ בתשו' ח"א סי' י"ו דמה שלא כתב הרמב"ם האחרים היינו שבזמנו ובמקומו אותם האומניות היו משובחות ולא נקט כי אם האומניות המבוזות בכל מקום עיין שם ולעולם דהר"מ מפרש דפשט הבריתא דכולן עסקן עם הנשים והם אומנות בזויה ואין מעמידין מהם מלך וכה"ג וכמו שנרא' מפירש"י שכתב דספרים נמי עסקן עם הנשים וכ"כ פ"ק דשבת דף ט"ו שאין מעמידין מלך וכ"ג מגרדיים וכ"כ רבינו עובדיה פ"ק דעדויות. ומ"ש מרן דרבינו לא גריס גרע וגרס קצב במקום כובס. הרשב"ץ הוה גריס בדברי רבינו גרע במקום קצב ע"ש בתשו' הנז'. ותו ק' למ"ש מרן בכ"מ דכל שעסקו עם הנשים היינו עד הגרדיים ומספרים ואילך איירי שאין מעמידין וכו' מהתוספתא דשילהי קדושין דמוכח שם בהדיא דספרין וכובסין הם עסקן עם הנשים (ו) דין ז' וי' וי"ו עיין מ"ש בספרי הקטן שער יוסף דף ק"ג ודף ק"ד ודף ק"ה ועיין בהגהותי על ספרי הנז' מ"ש משם מהר"ב קאזיס בחלקו של בנימין. (ז) דין ז'. וכל מי שאין בו יראת שמים וכו' ק"ק על הרשד"ם י"ד סי' קס"א דלא נסתייע מדברי רבינו וכבר כתבתי בזה במקום אחר בס"ד. (ח) דין ט'. תפסק המלכות מביתו עמ"ש מהר"ד עאראמא בהגהותיו לישב השגת הראב"ד ובכסף משנה ודוק. סימן פח על הרמב"ם פ"ב דה' מלכים. (א) דין א'. וכן לא ישתמש וכו' עמ"ש מרן בכסף משנה והפר"ח בהגהותיו כתב דהכי איתא בתוספתא דסנהדרין אין משתמשין באחד מכל משמשיו עכ"ד והך תוספתא איתא נמי בירושלמי פ"ב דסנהדרין אמנם מרן ז"ל רצה להביא לעבדיו ושמשיו לפי שרבינו כתב בתחיל' ואין משתמשין בשרביטו ולא בכתרו ולא בא' מכלי תשמישו. ושוב כתב וכן לא ישתמש בעבדיו וכו' והתוספתא והירושלמי איירי בכלי תשמישו שהוא החלוק' ראשונ' וכדקתני סיפא וכשמת כלן נשרפין. אבל לעבדיו ומשמשיו לא משתמע שפיר בהדיא מזה ומ"ה הביא מרן מאבישג. הן אמת דבחלוק' הראשונ' הו"ל לאתויי מרן התוספתא והירו' ותו דלפי האמת מכלי תשמישו נלמד עבדיו ומשמשיו. והרב גופי הלכות הבין שכונ' מרן ז"ל להביא ראיה למלך אחר דשרי להשתמש בעבדיו והקש' דאין ראיה משלמ' דהי' בנו וכו' עש"ב. אבל המדקדק בלשון מרן יראה דלעיקר איסו' תשמיש בעבדיו להדיוט נמי קאי וכמו שהבין הפר"ח וקושיא הרב גופי הלכות לק"מ ודוק. ומ"ש מרן והוי יודע דמש"ר כולן נשרפין לא קאי אסוסו אלא עוקרין אותו כמ"ש פ"ק דע"ז ע"כ. כ"כ רבינו סוף ה' אבל ומ"ש בס"ס מעיל שמואל דדוקא אם הסוס זקן ליתא. ומה שהקש' שם מקרא וילבש שאול את דוד עיין מה שתירץ ואפשר עוד דמדיו דכתיב היינו שעשאן חדשים לשמו ועדיין לא לבשן שאול והם מותרין דקי"ל הזמנה לאו מילתא היא ולדעת אביי בסנהדרין דף מ"ז דהזמנ' מילתא צריך לידחק כמ"ש בס' הנזכר. ומה שתמה הרב שיירי בהגהותיו שהשמיט ר' דלא יחלוץ תפילין בפניו י"ל שכבר כתבו פ"ה דת"ת ומשם נלמד למלך כמ"ש הפר"ח בדין זה ועיין ב"י א"ח סימן ל"ח וע"ש במחב"ר. (ב) דין ב'. אבל אשתו של מלך וכו' שמעתי מהחכם השלם נזר החסידים מהר"ר ישראל אשכנזי שנסתפק אי אלמנה וגרושת המלך מן האירוסין שריא להדיוט כיון דלא נתיחד עמה ולא בא אליה או"ד לא שנא ואני אומר דפשיטא דאפילו מן האירוסין אסירא להדיוט דכל מקום שנזכר אלמנ' סתם בין מן האירוסין בין מן הנשואין משמע והכי אמרי' ביבמות דף נ"ט ת"ר אלמנ' לא יקח בין אלמנה מן האירוסין בין אלמנה מן הנשואין פשיטא מהו דתימא נילף מתמר וכו' ופירש"י פשיטא אלמנה סתמא משמע. והכי אמרי' פ"ב דיבמות דף ך' ודף ס"א וסנהדרין דף י"ח קפסיק ותני ל"ש מן האירוסין ל"ש מן הנשואין ע"ש אלמא כי מדכר סתמא היינו בין מן האירוסין בין מן הנשואין וה"ה הכא דאמרי' דלא ישא אלמנתו וגרושתו סתם אפילו מן האירוסין הוי דכיון דקדשה הרי היא אשת איש אף שלא נבעל' כמ"ש הרמב"ם בריש ה' אישות ומאחר שהיא אשת המלך אין כבודו שאח"כ תנשא להדיוט. ובמשנ' זו עצמם דקתני אין נושאין אלמנתו גבי כ"ג תני סתמא ואמרי' קפסיק ותני ל"ש מן האירוסין כנז' וכיון דגבי כ"ג איירי בכל אלמנ' גם במלך דתני בתר הכי דומיא דרישא מתניא וסתם אלמנ' קאמר דאסירא להדיוט. ומן האמור תשובה מוצאת למ"ש הרב אדמת קדש ח"ב א"ה סי' ד' דאלמון המוזכר בדברי רז"ל סתם הוא אלמון מן הנשואין ובודאי דכשאמרו רז"ל דאלמון שנשא אלמנה דלא יברך כי אם יום א' הוא דוקא אלמון מן הנשואין דזה הוא נקרא אלמון סתם וכו' ע"ש ומהני שמעתתי משמע איפכא דכי מדכר אלמנה סתם הוא בין מן האירוסין בין מן הנשואין כמדובר. איברא דהתם לענין ז' ברכות מצד הסברא נראה דהעיקר כמ"ש הרב הנזכר דאלמון מן האירוסין אית ליה שמח' בנישואיו וכדמוכח מהר"ן. וכמ"ש במקום אחר בס"ד לא ע"ט האסף: (ג') דין ג'. ואינו חולץ שנאמר וירקה בפניו וזה בזיון. צופה הייתי למופת הדור מהרח"א בעץ החיים פ' בשלח דף ע"ב רמי ומקשה הני פסקי אהדדי דגבי מלך אף במצו' כיון דאיכא בזיון אין כבודו מחול ומ"ה אינו חולץ אבל אי ליכא בזיון מחייב כאות' שאמרו פ"ק דסנהדרין ינאי המלך עמוד על רגלך. כל קבל דנא הת"ח חולץ אף דהוי בזיון ולפי דרכנו למדנו דהת"ח חייב במצות אף דאיכא בזיון. ואלו גבי עדות דהוא מצוה דליכא בזיון מלך חייב להעיד מעומד ות"ח מיושב ונמצאו הלכתא אהלכתא סתרא"י נינהו. וראיתי בספר שמע יעקב דף ן' שהקש' קושיא זו בשם מהר"ם הלוי בספר אש דת פ' ויגש. וכ' הרב הנז' דעפ"י דברי התוס' בסנהדרין גבי ינאי המלך אין מקום לקושיא זו עכ"ד ותיובתא חזינא ופירוקא לא חזינא ודברי התוס' לא יגהו מזור ואין זה מעלה ארוכ' ולא ראה דברי מהרח"א בעץ חיים שהביא דברי התוס' הנזכר והדר קשיתיה קושיא הלזו ע"ש שהצריכ' עיון. ושמעתי מפי הרב המו' ארי שבחבור' כמה"ר ברוך צ"אני נר"ו שתירץ על צד הדחק דלעולם הת"ח כבודו מחול אף במצו' דאיכא בזיון דהת"ח רצונו לקיים מצות ה' ולא קפיד אבזיון אמנם בעדות אף דליכא בזיון לגבי מלך. לת"ח איכא בזיון וקצף וצערא דגופא לא ניתן לימחל דכיון שמעיד לפני החכם הדיין והוא יושב יסברו שהמעיד אינו ת"ח כיון שעומד בפני הת"ח חבירו הדיין שהדיין יושב והוא מעומד מעיד לפניו ובכה"ג דהוא בזוי מכח הת"ח הדיין גברא דכוותיה צר לו מאד ואינו מוחל זהת"ד. ואנא אמינא מילתא דמסייע ליה דהרי הת"ח חייב לעמוד בפני אביו אפי' ע"ה ואמאי לא אמרינן דעשה דכבוד תור' כי היכי דאמרינן בעדות דעשה דכבוד תור' עדיף ולא יעמוד מפני אביו. אלא מוכרח דלגבי אביו שהוא אינו מזדלזל דכ"ע ידעי דאביו הוא הנה זה עומד אבל גבי עדות דהבזיון בא לו מכח הדיין ת"ח כמוהו עשה דכבוד תורה עדיף. ואין זה סותר למ"ש הרדב"ז בראשון סי' קי"ט והסכים עמו הכנה"ג ח"מ סימן כ"ח דאם רצה למיזל לב"ד דזוטר מיניה מצי אזיל ואי אמרת דאיכא בזיון לא מצי מחיל דכבודו מחול אמרו ולא בזיונו כנודע. דיש לומר דכי אזיל אמרינן דהוברר דהוא אינו מתבזה וליכא בזיון קרינן ביה משום דהבזיון הוא אי נקיט בדעתיה דהדיין גדול ממנו והוא נעלם. ועל הרדב"ז והכנה"ג ק"ק דנרא' דהרא"ש חולק על זה ממ"ש גבי מציא' דפליג אהרמב"ם כמבואר בב"י ח"מ סימן רס"ג. והתינח להרדב"ז דגריר תדיר בתר הר"מ וכ"כ שם בפשיטות דאם רצה משיב דהיינו דעת הר"מ אבל להכנה"ג דנרא' דפשיטא ליה טובא ק' מדברי הרא"ש דאסר ותו דהכנה"ג כ' כן בעד הטור ובודאי דהטור ס"ל כאביו שם. ונרא' לישב דהתם פטרה אותו התור' בפירוש והוא זלזול הניכר דאין דרכו ליטול אבל זה זלזול שאינו ניכר הוא כדאמרן. ולפום האי טעמא דטעים הרמב"ם דמה שהמלך אינו חולץ היינו משום דכתיב וירקה