חיים שאל חלק א קנב

דוחה שבת משום דאינו קבוע גמור וכו' ע"ש דהרי הך בריתא דב"ש וב"ה מתניא בירושלמי פ"ב דביצה ופ"ב דחגיגה. ואפ"ה קאמרי בירושלמי פ"ק דחגיגה דלא אצטריך וחגותם לחגיגה דלא דחיא שבת. ולא עוד אלא דבתלמודא דידן איירו ב"ה וב"ש בעולה ראיה. ובירוש' קאמרי הכי א"ל ב"ה לא אם אמרתם בנדרים ונדבות שאין זמנן קבוע תאמרו בחגיגה שזמנה קבוע א"ל ב"ש חגיגה אין זמנה קבוע שאם לא חג וכו' א"ל ב"ה חגיגה זמנה קבוע שאם לא חג וכ' ע"ש. ולפום הך לישנא משמע דפליג בשלמי חגיגה אי מקריבין בי"ט כמ"ש התוס' בחגיגה דף י"ז ונמצא דאחגיגה גופא אמרו דקביע לה זמן לפי הירושלמי. ומזה אבא אעי"ר על דברי הר' מש"ל פ"ג דאבל דין י' במ"ש על דברי הירושלמי שם פ"ב דחגיג' ופ"ב דביצ' והן קדם נקדים לשון הירושלמי והכי אתמר. א"ר יוסי בר בון רשב"ל הוה עבר קומי סדרא ושמע להון קראי ההן פסוקא ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' למחרת היום ההוא אמר מאן דמפסק לה כב"ש מאן דקרי כולא כב"ה ניחא עולות למחרת היום ושלמים למחרת היום ואין שלמים באים כב"ש אר"י בר בון דוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר ע"כ. והרב משנ' למלך שם הפליא עצה בהא דקאמר דדוד מת בעצרת וכו' וריש מילין תמה דאם הכונ' דהכל מטמאין לנשיא אפילו כהנים א"כ היו טמאי מת ובעו הזאה ג' וז' ואיך הקריבו למחר וכי תימא דל"ד אלא ביום הז' לאחר שהזו וטבלו הרי כתבו התוספות פ' תמיד נשחט דטמא איך משלח והא בעי סמיכ' וכ"ת דעולות היו עופות וכו' אכתי שלמים לא משכחת לה וכ"ת דשלמים היו ממעש' בהמ' הרי בעי לאוקומי קרא אף כב"ש ולב"ש שלמי חגיג' אינן באים מהמעשר ואולי נאמר דשלמים אלו היו שלמי שמח' וכו' עש"ב וברוחב. וק"ק במאי דהוקש' לו דאי נימא דהשלמים ממעשר ולא בעי סמיכ' הרי לב"ש שלמי חגיג' אינם באים מהמעשר והירושלמי בעי לאוקמיה קרא לב"ש ונדחק דאולי דשלמים אלו שלמי שמח'. דהרי בלאו הכי מ"ש בירושלמי דשלמים אמאי למחרת והלא שלמים קריבין בי"ט לב"ש מוכרח דאיירי בשלמי שמח' דהרי לפי הירושלמי שלמי חגיג' לב"ש אין קריבין בי"ט כמדוב' וכמ"ש התוספות בחגיג' דף י"ז דמהירושלמי משמע דאף בחגיג' פליגי דב"ש ס"ל דאין חגיג' קריבה בי"ט ולפ"ז מוכרח דמאי דתנן בש"א מביאין שלמים היינו שלמי שמח' וכמו שכתבו המפרשים ולפ"ז מאי ק"ל להרב מש"ל ונרא' בעיניו דוחק לאוקמי' בשלמי שמח' ונקיט לה בלשון אולי הרי לדעת הירושלמי חגיג' לב"ש אינה קריב' בי"ט ומוכרח דאיירי בשלמי שמח'. ותו ק"ק דלדעת הרב השתא דמצדד אצדודי דביום הז' הקריבום ובעצרת עסיקינן איך נחה דעתו דאיירי בשלמי שמחה הרי שלמי שמחה אין להם תשלומין אלא חייב כל ז' בשמח' דבר יום ביומו והכא דעסיק בעצרת בששה ימים אחריו לא משכחת לה שלמי שמח' דהוא חול ומאן דכר שמיה שלמי שמח' דאין להם תשלומין וכמו שהאריך להוכיח הרב ארח מישור דף מ"ג ומ"ד עש"ב. ותו ק"ק על הרב במה שצדד דהעולו' ראיה שהקריבו היו עופות דלא בעו סמיכ' דהרי קרא כתיב ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות למחרת היום ההוא פרים אלף אלים אלף כבשים אלף ונסכיהם וזבחים לרוב לכל ישראל והרי מפורש בכתוב דהעולות היו פרים אילים וכבשים ואיך צדד הרב דהעולות היו עופות אלא דהוקש' לו משלמים. הן אמת דגם לדעת הירושלמי דהני עולות הם עולות ראיה שהיו אוננים ולא הקריבום בעצרת והקריבום למחר. יש לחקור דהא קרא כתיב פרים אלף אלים אלף כבשים אלף ואי ס"ד עולות ראיה נינהו מכדי שלשת אלפים עולות אקרוב ותו לא והרי עולת ראיה כל ישראל חייבים ואיך הקריבו ג' אלפים לחוד והרי רבבות אלפי ישראל היו שם ברגל והי"ל להקריב כלם. ואולי דהירושלמי ס"ל דמשום כבודו של דוד נטמאו רוב צבור וכמ"ש בירושל' פ' כ"ג דנזיר דלכבוד נשיא עשאוהו כמת מלוה והכי אמרי' בתלמודין בפסחים דף ע' כגון שמת נשיא ואיטמו. ופשו הני שלשת אלפים שלא נטמאו והקריבו למחר עולות ראיה ומה שלא הקריבו לבית הלל בי"ט היינו משום שהיו אוננים ואף דאנינות של דבריהם הוא כבר כתב הרב מש"ל שם דמשום טרדא היו אסורים באכילת קדשים כמ"ש ביומא דף ע"א ע"ש בדברי הרב באורך ומיהו זוהי שיטת רש"י שם ביומא. אך התוס' ס"ל דמשום טירדא לא איתסר באכילת קדשים ומ"ש בש"ס התם הכונ' דמשום טירדא גזרי' שיאכל בכיפור שאסור באכיל' כמ"ש הריטב"א בחידושיו שם וכ"כ בתוספות ישנים ומהר"ר צבי בתשובותיו סי' קנ"ז ע"ש. ולפ"ז צ"ל דס"ל לתוספות ודעמייהו דאנינות דנשיא עשאוהו כאנינות ממש לאוסרו באכילת קדשים שלא כדברי הרב מש"ל ומשו"ה אף שהי' י"ט איתסרו באכילת קדשים משום אנינות דנשיא. ועוד צריך לומר לפ"ז דמאי דכתיב בסיפיה דקרא זובחים לרוב לכל ישראל היו שלמים בעלמא כשנטהרו אחר זמן כל יש' והני זבחים בתראי לא היו מוצאי עצרת ואינו מספיק והדבר צריך תלמוד. גם תחלת לשון הירושלמי הנז' צריך ביאור ומה שפי' הרב שדה יהושע אינו מספיק ומה שפירש הרב המפרש הנז' אינו מתישב יפה בחון בהם וחקור מהם והיו עיניך רואות והיותר נרא' דהפי' דר"י בר בון אמר משמי' דר"ל מאן דמפסק כב"ש ומאן דקרי בכול' בב"ה אלו הם דברי ר"ל. והשתא מפרש לה. דמאי דקאמר מאן דמפסק כב"ש היינו משום דקש' אליבא דב"ש ניחא עולה וכו' ולכן מאן דסבר כב"ש פסק לקרא בסכינא חריפא ויזבחו לה' זבחים שלמי שמח' ביום ההוא ולמחרת עולות ראיה ושלמי חגיג'. והשתא מפרש מאי דאר"ל מאן דטרי כולה כב"ה וא"ר יוסי בר בון דהפירוש הוא דהקריב הכל למחרת אף דקרבן עולות ושלמי י"ט בי"ט משום דהיו אוננים ומצד זה לא קרבו בי"ט וזה כונת ר"ל באומרו מאן דקרי כולה כב"ה. וטעמא דקאמר דמאן דלא מפסיק אתי כב"ה והיינו טעמא שהקריבו למחר' משום אנינות. בשגם מצי אתי לכאור' כב"ש. אפשר דאי לב"ש מטעם אנינות לא אקרוב שלמי שמחה דשרו לאקרובי בי"ט אבל עולות בלא"ה אין קריבין בי"ט וא"כ הו"ל לכתו' ולו' ויזבחו לה' זבחים למחרת היום ההוא ויעלו עולות וגו' דזבחים היינו חידושא למחרת ומדקאמר למחרת בתר זבחים ועולות אתי כב"ה דלדידהו כחדא שריין לאקרובינהו בי"ט ונדחו למחרת משום דהיו אוננים אמטו להכי אמר ר"ל מאן דקרי כולה כב"ה דלב"ה ניחא טפי דכתיב למחרת בסוף כדאמרן. שוב אשוב למאי דהוינן בה דהכתוב הוא הי' מונה שלשת אלפים ואי הני עולות ראיה הוו טפי להו טובא כנגד כל ישראל ואף מה שנדחקנו בסמוך. התינח להא דדוד מת בעצרת אבל למאי דקאמר דמאן דמפסק כב"ש וטעם שלא הקריבו העולות ביום ההוא משום י"ט לאו מטעמא דאנינות א"כ הדק"ל מאי איריא שלשת אלפים. ואולי סבר הירושלמי דמאי דמני הכתוב הם עולות נדבה דעולות ראיה חובת גברא נינהו ולא מני להו אלא דגלי קרא דזבחים דוקא אקרוב ביום ההוא ועולות למחר ומני לעולות נדבה וכל זה דוחק עוד זאת אדרש דלפי הירושלמי לב"ש שלמי חגיג' אין קריבין בי"ט כמדובר וא"כ מאי פריך הכא לב"ש דעולות ניחא למחר אלו שלמים אמאי למחר הא לב"ש שלמים קריבין בי"ט ומאי קושיא לימא דהוו שלמי חגיג'. ולולי דברי התוספות בחגיג' דף טו"ב שכתבו דמהירושלמי משמע דאף בחגיג' פליגי הוה מצינן למי' דמ"ש בירושלמי בויכוח ב"ש וב"ה חגיג' אי זמנה קבוע אם לא כונתם על עול' ראיה כמפורש בתלמודין בביצ' דף ך' ולאו דוקא חגיג' ממש דבשלמי חגיג' מודו ב"ש ובזה היו שוים הבבלי והירושלמי וכ"כ בס' שושנים לדוד אמנם לדעת התוספות איכא למידק כדדיקינן ומהרש"א בחי' הלכות כתב על דברי התוספות הנזכר וז"ל ולמ"ש התוספות לעיל בשלמי שמח' יש להם תשלומין וה"ל אין זמנה קבוע ולא קריב בי"ט ק' דא"כ באיזו שלמים וכו' עיין שם וגדול' מזו ק' על התוספות דהם כתבו שם בחגיג' דף ו' דאמרו בתוספתא דהשמח' יש לה תשלומין מה שאין בשתיהן. והתוספתא מייתי בריתא דב"ש וב"ה כנסחת הירושלמי תאמרו בחגיג' שזמנה קבוע וכו' ע"ש ולפי ההיא תוספתא שאין בעולת ראיה וחגיג' תשלומין מוכרח דהאי חלוקה דאיירו בה ב"ש וב"ה הכא שאם לא חג בראשון וכו' איירי בשלמי שמחה דאינהו יש להן תשלומין לפי התוספתא דמייתו לעיל דחגיג' ועולת ראייה אין להם תשלומין. והשתא לפי התוספתא מוכרח דחגיג' ל"ד אלא הכונ' שלמי שמחה גם בירושלמי נימא דחגיג' לאו דוקא והכונ' עולת ראיה כמפורש בברייתא דתלמודין. ואולי דתוספות לא הוי גרסי בתוספתא כנסחתנו וגם בנסחתנו ל"ג כההיא נוסחא שהביאו בדף ו' וכבר כתבו הפר"ח בפ' זה והרב ארח מישור דף מ"ג דאין מקום לנסחא ההיא שכתבו התוספות. ועוד הי' לי להאריך במנינים אלו ולדקדק בדברי האחרונים ודי בזה. סימן עט בענין קרבן הגרים כשיתגיירו עט לדבר דברות שתים והניחו יתרם הלא ישאירו. כתב הרמב"ם ה' מעה"ק פ"א דין ו' וקרבן הגר והוא עולה מן הבהמ' או ב' בני יונה וכו' או שתי בהמות אחת עולה וא' שלמים וכ' ה' קרית ספר וז"ל ואי מיתי ב' בהמות א' עולה וא' שלמים כהרצאת קרבן ישראל דכתי' וכו' ואף על גב דאמרי' לכם הקשתיו במקצת ס"ל להרב ז"ל דהיינו דהיכא דמייתי קרבן עוף עכ"ל ונרא' דכונתו דדוקא היכא דמייתי קרבן עוף מעיט דלא ליתי שלמים דלכם הקשתיו במקצת אמנם כי מייתי בהמות מצי לאתויי עולה ושלמים ב' בהמות כמ"ש רבינו וק"ק דלשון הברייתא בכריתות דף ט' כך היא שנויה אי מה אתם עולה ושלמים אף הם עולה ושלמים ת"ל ככם כגר יהי' לכם הקשתיו וכו' ע"ש הרי דאמאי דקתני אי מה אתם עולה ושלמים דהיינו כמו שהקריבו במדבר אף הגרים יביאו עולה ושלמים דהא קתני לכם הקשתיו דלא בעי' שלמים וא"כ אעול' ושלמים שהקריבו במדבר מבהמות מעיט גרים משלמים ואיך כתב דס"ל להרב דמיעוט שלמים להיכא דמייתי קרבן העוף הא ברייתא אבהמות דהקריבו במדבר מעיט שלמים אמנם הדבר ברור דהא דמעיט בבריתא היינו שלא יהי' חובה על הגרים לאתויי ב' בהמות עולה ושלמים כדרך שהקריבו במדבר ת"ל לכם הקשתיו וכו' ותיסגי בעולת בהמה א"נ בעולת העוף אמנם אי בעי הגר להביא ב' בהמות עולה ושלמים מצי אתויי דהכתי' כאשר תעשו כן יעשה מה אתם עולה ושלמים אף הוא עולה ושלמים כדכתי' בבריתא הקודמת לזו. והתוספות כתבו ת"ל ככם כגר הוה מצי למימר כדלעיל לעוף אתרבאי עכ"ל הנה דעתם דעת עליון דתנא דבריתא זו נמי סבר לדרשא דלעיל דתניא מנין לרבות את העוף ת"ל אשה ריח ניחוח לה' איזהו דבר