חיים שאל חלק א קנא

שער אפרים דתני המלביש המנעיל והתם תנייה לאשמועי' דבמנעיל לחוד חייב תנייה נמי הכא ולעולם דבכלל הלבישו הנעילו. והרב שבות יעקב א"ח סי' כ"ד מח"א הביא ראיה מדתנן פי"ג דנגעים מי שנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפיו וסנדליו ברגליו הוא והן טמאין מיד וכו' והיינו מדכתיב האוכל בבית יכבס בגדיו שהכל בכלל בגדיו וכן בשבת דף ק"ך ר' יוסי או' י"ח כלים וקחשיב ב' מנעלים. ולכאור' הי' מקום לדחות דאיבר' דמנעלים מלבושי' מקרו. אך מי שנתחייב להלביש את חבירו אין בכלל לנועלו. אמנם מתשובת הרשב"א בתולדות אדם סי' קפ"ג שהביא הרב ש"י משמע דהוא בכלל דנדונו הי' על צואה א' שיתנו לה מלבושים ע"ש ומ"ש הרב שבות יעקב בח"ב במ"ב לח"א דף ס' ע"א מפ"ק דקדושין דף ל"א דקתני מלביש ומנעיל ואין זה ראי' דהא קתני מאכיל ומשקה ושתיה בכלל אכיל' עכ"ד הוא אגב שטפיה דלא קתני התם מלביש ומנעיל אלא מלביש ומכס' ע"ש. אמנם אח"ך ראיתי שהוא לשון רש"י פ' קדושי' ע"ש. סימן ע"ז לשון מרן פ"ד דה' ביאת מקדש להביא מן החדש. אות"ך ראיתי חיי"ם שאל אחוה דעי בלשון מרן הקדוש בכסף משנה פ"ד דה' ביאת מקדש דין י"ז י"ח ואתה קדוש לא הודעתנו מאי דקשיא ליה למר. ואולם אקצר ואעלה. ידיד נפשי תן לבך בסוגית סנהדרין פ"ק דף י"ב וע"ש באורך כל הסוגיא ואיכא למידק במ"ש שם בש"ס אלא חסורי וכו' ר' יאודה אומר אינה מעוברת וכו' דהאי אוקמתא נפלאת ורחוק' מלישנא דבריתא דקתני רבי יאודה או' מעברין. והוה מצי הש"ס לאוקומיה דת"ק סבר אין מעברין ואפי' דיעבד אינה מעוברת ור' יאודה ס"ל דאם עיברוה מעוברת. ומייתי ר"י ראיה מחזקיה דבקש רחמים על שעיבר לכתחיל' מפני הטומאה וכמ"ש רבינו שביקש רחמים מפני שאין מעברין לכתחיל' ות"ק דבריתא דבסמוך נימא דהוי ר' יאודה וי"ל דניחא לי' לש"ס לאוקומיה דת"ק דשני הבריתות חד תנא הוא ודחיק' לי' לומר דת"ק דבריתא ר' יאודה והכי אשכחן זימני טובא דרמי תלמודא מת"ק דחד מתניתין או מתניתא לאידך ת"ק וא"כ מאחר דת"ק דברית' דבסמוך מפורש דס"ל דאין מעברין לכתחיל' דוקא גם ת"ק דבריתא קמייתא הכי סבר ומוכרח דר' יאודה סבר דאפי' בדיעבד אינה מעוברת. אי נמי דודאי מוכרח דת"ק סבר דדיעבד מעוברת ור"י ס"ל דאף דיעבד אינה מעוברת דהא אשכחן דר"י את"ק קאי ומייתי ראיה למילתיה מהא דחזקיה וסמיך עלה ובשלמא אי ת"ק סבר דמעוברת בדיעבד ניחא דסבר ר"י דהא דחזקיה מכרעא לדידיה דאף דיעבד אינה מעוברת דאי אמרת כת"ק דדיעבד מעוברת מה כל החרדה לבקש רחמים כיון דבדיעבד מעוברת אליבא דכ"ע אמנם אי אמרינן דת"ק סבר דדיעבד אינה מעוברת ור"י סבר דדיעבד מעוברת מה ראיה מייתי ר"י להחזי' סברתו מחזקיה הלא לת"ק רווחא טפי דהוצרך לתפלה כיון דלפי האמת אף דיעבד אינה מעוברת. ומכללן של דברים אביע אומר עמ"ש מרן בכ"מ ע"ש כל דבריו. ודברים ככתבן מרפסן איגרי במ"ש דאף דמשמע דאי הואי מעוברת וכו' היינו לר"ש דמשמע דר"ש סבר דדיעבד דוקא מעוברת ועכ"ז אצטריך לטעם עיבר ניסן בניסן ולא הונח לו לר"ש לומר דבקש רחמים משום דלכתחיל' אין מעברין וזה תימא דהא אסיקנא דר"ש סבר דאף לכתחיל' מעברין מפני הטומא' והכי שמעינן ליה בהדיא בבריתא דמייתי בסמוך ואמטו להכי הוצרך לטעם עיבר ניסן בניסן. גם מ"ש אבל לר"י אע"ג דבדיעבד מעוברת וכו' ק' דר"י סבר דדיעבד אינה מעוברת ומ"ה מייתי ראיה מחזקיה כיון דדיעבד אינ' מעוברת דאי סבר ר"י דמצינן למימר דבקש רחמים אמילתא דלא מצי עביד לכתחילה מה יוכח הוכיח מחזקיה גם ת"ק מודה דלכתחילה אין מעברין ומתיישב שפיר לת"ק דבקש רחמים כיון דלכתחילה לא יוכל עשוהו. ומפני חומר הנושא אפשר לומר דקצת ט"ס יש בלשון הכסף משנה וצריך להפך התיבות ובמקום מ"ש היינו לר"ש אבל לר' יאודה צ"ל היינו לר' יאודה אבל לר"ש וכונת מרן דודאי רבינו פסק כת"ק דאם עיברוה מעוברת והא לא אצטריכא ליה לומר דעינינו הרואות דכן פסק רבינו וכך היא סברת ת"ק כאשר הביא מרן בלשון הבריתא וזה בעיקר הדין אבל בענין טעם בקשת חזקיה רחמים כ' דפס' כר' יאודה דמשום דעיבר מפני הטומא' בקש רחמים דת"ק לא גלי טעמיה וע"ז כ' דאע"פ דמשמע דאי הואי מעוברת בדיעבד לא הי' צריך לרחמים היינו לר' יאודה והוא האמת והצדק דמשמע דלר"י משום דאפי' דיעבד אינה מעוברת בקש רחמים אבל אי דיעבד הויא מעוברת לא הוה מבקש מטו כמדובר לעיל. אבל לר"ש אע"ג דדיעבד וכו' כונתו דהא דהוצרך לבקש טעם אחר היינו משום דהוא סבר דלכתחילה נמי מעברין ומ"ה הוצרך לטעם עיבר ניסן אבל אי הוה סבר כת"ק דדיעבד מעוברת הוה מצי למימר דבקש רחמים על מה שעיבר לכתחילה. תדע דגם לר"ש דעיבר ניסן פירשו בגמ' בסמוך דהיינו ביום שלשים של אדר ומוכח בש"ס דלכ"ע אם עיברוה מעוברת וכן פסקו רבינו פ"ד דקידוש החדש דמעוברת וא"כ לר"ש בקש רחמים משום דלכתחילה אין מעברין ביום ל' ובזה פסק כר"ש משום דתנא דתוספתא נקט טעם עיבר ניסן דמוכרח דבקש רחמים על לכתחילה ממנו נקח לדידן דקי"ל כת"ק בעיקר הדין דאם עיברו מפני הטומאה מעוברת דמצינן למימר דבקש רחמים על שעיבר מפני הטומאה לכתחילה. כן נראה לפק"ד ליישב בדוחק דברי מרן וכמ"ש התוס' שם דף י"ב ע"א ד"ה שעיבר השנה מפני הטומא' ע"ש ק"ק במ"ש דהא דריש לה התם מקראי דדברי קבלה דמשמע דהיא דרשא גמורה והרי רש"י עצמו שם בשבת דף פ"ג ובחולין דף קכ"ח כתב דאסמכתא בעלמא הוא. סימן עח עטי"ם ממללות. בפירוש הירוש' פ"ק דחגיגה הלכה ו' ואביזריה קצת הערות בקנה עולו"ת. רח"ם רחמתי"ם לראש אענדנו אשר בקשת מאתי לפניו ילך דבר בפי' הירושלמי. אמרתי אעלה את פני האדון מ"ש זה שנים על דברי הרמב"ם פ"א דחגיגה דין ט' וכך היא כתובה דברי רבינו מבוארים דגריס בפסחים דף ע"ו ע"ב כגירסת רש"י דגריס קמ"ל כיון דאית לה תשלומין כל שבעה לא דחיא שבת והכי גריס רבינו ישעיה הראשון בפסקיו כ"י שם. וכמבואר בסוגית יומא דף ן' דתלי טעמא בין בצבור בין ביחיד אידי ואידי בזמנו קבוע ע"ש. ואותה שאמרו ב"ה לב"ש בביצה דף ך' דזו קבוע לה זמן דתנן עבר הרגל וכו' איכא למימר דב"ה אקרא וחגותם אותו חג לה' קסמיך דכל דלה' שרי וכן קרא דעצרת לה' אלדיך וכמ"ש רבינו בפי' המשנה פ"ב דביצה. והשתא דאית לן קרא משום אקרובי עולות ראיה סברי ב"ה דדוקא עולת ראיה דקבוע להם זמן קצת ולא נדרים ונדבות ואהני הך טעמא לחלק בין עולת ראיה לנדרים ונדבות ואי לאו קרא דלה' לא הוה מהני האי טעמא לחוד לאקרובי עולת ראיה בי"ט אלא דמקרא הוא דורש ולהבדיל בין עולת ראיה לנדרים ונדבות טעמא טעים. וההיא דאמרינן בפסחים דף ע' ע"ב דחגיגה לא דחיא שבת מקרא דשבעת ימים ס"ל לרבינו דדברי יחיד הם ולאו טעמא מעליא ולימוד עיקרי הוא ואע"ג דסתמא דתלמודא התם הוא דבעי ורבנן מ"ט לא דחי שבת ומשני הך ילפותא משום ר' יאודה בן ספרא ואביי נמי מתרץ למילתיה. סבר רבינו דהעיקר כסתמא דתלמודא בדף ע"ו וכסוגית יומא הנז'. וכן רבינו ישעיה בפסקיו כ"י פ' אלו דברים השמיט הך ילפותא דשבעת ימים. וכן מוכח בירושלמי פ"ק דחגיגה הלכה ו' וכך היא שנויה. יאודה בר ספרא בשם ר' אושעיא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים וכי שבעת ימים הם והלא שמונה הם אלא צא מהם שבת הרי ז' אמר ר' יוסי וכי מכאן למדנו שאין חגיגה דוחה שבת לא ממקום אחר התיב ר' יוחנן אחוי דר"ס והתני אף בפסח כן צא שבת מהן הרי ששה הגע עצמך שחל יו"ט ראשון וי"ט אחרון בשבת מעתה צא מהן ב' ימים הרי ששה אתא יהודא בר ספרא ואמר בשם ר' אושעיא וחגותם אותו חג ל' שבעת ימים צא מהם שבת שכבר למדנו שאין חגיגה דוחה שבת ומת"ל תחוגו אותו לרבות י"ט האחרון לתשלומין עכ"ל הירושלמי מוגה קצת מהתוס' בחגיגה דף ט' וקצת מהמפרש הרב קרבן העדה ויען ראיתי דברי הרב המפרש הנזכר בסיום הירושלמי לא הרוה צמאוני וגם דברי הרב שדה יהושע בתחלת הירושלמי מגומגמים ובסופו לא פירש כלום. אמרתי אדברה וירוויח לי בפירוש הירושלמי הנז' בעניותי וה"פ אמר ר' יוסי וכי מכאן למדנו שאין חגיגה דוחה שבת כלומר דהא למה לי קרא לחגיגה דאינה דוחה שבת והלא אית לה תשלומין ומעיקרא פסח ותמיד ואינך דדחי שבת ילפינן מקראי בכיצד צולין וכמו שהק' התוס' בפסחים דף ע'. ומה שתירצו דחגיגה בכלל מועדות דפנחס לא משמע ליה לירושלמי דההוא קרא לאו לחגיגה אתמר. ותו התיב ר' יוחנן אחוי דר"ס והתני אף בפסח כן כלומר דחזינן לתנא דתני שבעת ימים בפסח וכדתניא בחגיגה דף טו"ב ע"ב ת"ש מי שלא חג שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג וכו' ע"ש וכי היכי דהתנא לא קפיד ותני שבעת ימים אף דקי"ל דחגיג' אינה דוחה שבת והכונ' דכל שבעת ימים ראויים לחגיג' אלא דאי מקלע שבתא בחד מינייהו לא דחי שבת ומשום דלא קביע שחל שבת ביום א' ופעמים בזה פעמים בזה אמטו להכי נקט ז' דכלהו ראוים לחגיגה בר מיומא דאיקלע ביה שבתא וה"נ נימא דגם הכתוב ה"פ ולק"מ מה שהקש' בתוס' שירי קרבן. והא דאייתינן בריתא דחגיגה דף י"ז לדוגמא נקיטנא לה דאלו אהא בריתא קאמר הו"ל לאותובי מסיפא נמי. ותו פריך עליה הגע עצמך וכו'. לכן אתא יאודה בר ספרא לתרוצי מלתיה וקאמר צא מהם שבת שכבר למדנו שאין חגיגה דוחה שבת ממאי דאית לה תשלומין כדפריך עליה ברישא וא"כ נשארו ששה וכי תימא לימא דנקט ז' לומר דכל ז' ראוים לחגיגה כדפריך עליה מברית' דפסח ס"ס יקשה דמת"ל תחוגו ומוכרח לרבות י"ט האחרון ומעתה שבעה דקרא דוקא עם י"ט האחרון ונמצא דהשתא דיליף י"ט האחרון מתחוגו אותו ניחא דרשא דשבעה לבר משבת דמסתברא דקרא דייק טפי. ופירוש הרב קרבן העדה בסיום הירושלמי לא נהירא כלל כאשר יראה המעיין. למדנו מהירושלמי הלז דל"צ קרא לחגיגה דאינ' דוחה שבת ולפי פירושנו גם ר' יאודה בר ספרא גופיה הדר ביה דלא אצטריך קרא להכי ואתיא כסוגית יומא וסוגית כיצד צולין ועלייהו סמיך רבינו. וק"ק על מהר"ם מטראני בקרית ספר דאייתי בדין זה דרשא דוחגות' וסוגית כיצד צולין כגירסת התוס' דגרסי קמ"ל כיון דלא דחיא שבת לא דחיא טומאה ע"ש והדבר ברור דרבי' גריס כגירסא רש"י וכן כתבו רבנן בתראי ומהירושלמי הנז' יש להשיב על הרב לח"מ דמשום דקשיתיה ההיא דא"ל ב"ה לב"ש פ' ב' דביצה דף ך' דזו קבוע לה זמן הוצרך לומר דלהכי אצטריך קרא דוחגות' לומר דאינו