חיים שאל חלק א קנ

ובירושלמי על משנתנו אמרו בכסף ר' בא סבר מימר בכסף ע"מ שלא יכתוב אוני אבל בכסף ע"מ לכתו' אוני לא קנה עד שעה שיכתוב אוני ר' יונה ור' יוסי פליגין אתיא דר' בא כשמואל ודרב הונא כר' יוחנן שמואל שאל לרב הונא כתב מתנה בלשון קנין א"ל ארכביה אתרי רכשי אמרה רבי בא ולא קבל' שמואל מהו ארכביה אתרי רכשי וכו' ייפה כחו בשני דברים וכו' רב הונא כר' יוחנן חד ב"נ מידמיך אמר יתנו כל נכסי לפ' חזר ואמר כתבו ותנו לו וכו' אעלון עובדא קמי דר' יוחנן אמר אם אמר לזכותו ד"ה זכה וכו'. וראיתי להפ"מ בתוספותיו שכ' דמסוגיא זו מוכח כפירש"י בסוגיין דרב אשי פליג והרמב"ם פסק כרב המנונא ותמהו מ"ט לא פסק כרב אשי וכו' לק"מ דהא הכא קאמר ולא קבלה שמואל דלא ס"ל ליפות כחו נתכוון וא"כ שמואל דהוא בעל המימרא עצמו דנקיטינן כותיה לא ס"ל כשינויא דרב אשי ומוקי לה לבריתא דבשטר כיצד כרב המנונא עכ"ל ויש להרהר על זה דכיון דרב אשי אדשמואל קאי ודאי פליג אהא דירושלמי דשמואל לא קבלה דרב אשי בתרא וכל רז לא אנס ליה. ותו הו"ל לפסוק כר' יוחנן דסבר ליפות כחו וכמ"ש בירושלמי דר' יוחנן כרב הונא וקי"ל דשמואל ור' יוחנן הלכ' כר"י. ותו דאשכחן בבבלי דשמואל סבר הא דליפות כחו כמו שהביא הוא ז"ל אח"ך מהבבלי בבתרא דף קל"ה וקנ"ב והוא הפך הירושל'. ומה שתירץ הוא ז"ל דההיא בש"מ והכא במתנת בריא קשה. דהירושלמי אינו מחלק דהא קאמר דרב הונא כר' יוחנן ור' יוחנן הוא בש"מ ובהא גם שמואל מודה אלא מוכרח דהירוש' סבר דשמואל אמרה בכל גוונא וא"כ הבבלי פליג על הירוש' בדעת שמואל ונקיטינן כבבלי. ועוד יש לצדד ואני אמרתי בחפזי. (ב) ומענין לענין אמרתי אעלה על ארש להפיק רצונך אשר כתוב לחיים בקונטריסי סריך וסביך לענין הנז' והלא זה דברי בקדושין דף כ"ב ע"ב ת"ר כיצד בחזק' התיר לו מנעלו וכו' הלבישו הנעילו הגביהו קנאו אר"ש לא תהא חזק' גדול' מהגבה' שהגבה' קונה בכל מקום מאי קאמר אמר רב אשי הגביהו הוא לרבי קנאו הגביהו רבו לו לא קנאו אר"ש לא תהא חזקה גדול' מהגבה' שהגבה' קונה בכל מקום והרמב"ם פ"ב דמכיר' כתב הגביה את רבו קנה וכן אם הגביה הרב העבד קנה וכ' הראב"ד בהשגות א"א נר' מדבריו דלא גריס בה פלוגתא אלא ה"ג הגביהו הוא לרבו קנאו הגביהו רבו אר"ש לא תהא חזק' גדול' מהגבה' והכי גריס לה הרב וכ' הה"מ עליו מיהו בהלכות שלנו במחלקת שנויה הגביהו רבו לא קנאו אר"ש לא תהא וכו' ואעפ"כ כתב הרשב"א וקי"ל כר"ש דהא נקנה אף במשיכ' כדאמר שמואל ורב אשי ה"נ אמר וכ"ש בהגבה' עכ"ל ויש להעיר בדברי הרשב"א דהא טעמא דת"ק דאע"ג דהגבה' קונה הכא אין דרך להגביה בני אדם ולא שייכא כי אם במטלטלי והגביה העבד לרב כגון שהי' צריך להגבה' זו להעלותו למטתו נקנה העבד בהגבה' זו כמו שפי' רשב"ם בבתרא סוף דף נ"ג וא"כ הגביה הוא את רבו קנה מדין חזקה שהרי שימש לרבו. אבל אם הגביהו רבו דסבר ר"ש דקנה מדין הגבה' ת"ק פליג דאינו דרך להגביה בני אדם. וא"כ מאי ראיה מייתי הרשב"א דהלכ' כר"ש דהא אמר שמואל דקנה במשיכ' וכ"ש בהגבה' שאני משיכ' דהוא דרך משיכ' למשוך בני אדם אבל הגבה' אינו דרך ואף שמואל אפשר דסבר כת"ק דהגביהו רבו לא קנה דאינו דרך. ותו לדעת הרשב"א מאי פריך בגמ' עליה דשמואל דלא תנייה בתוספתא הרי שמואל סבר כר"ש ות"ק פליג וסבר דאף במשיכ' לא קני כמ"ש הרב בית חדש בח"מ סי' קצ"ו וא"כ נימא דהתוספתא סברה כת"ק דר"ש ומאי פריך דלא תנייה בתוספתא. והתרצן דקאמר כי קתני מילתא דאיתא במטלטלין ומקרקעי אפשר לומר ולדחות דלא ניחא ליה לו' דהתוספתא נמי הפך שמואל אבל המקשן מאי פריך. ותו דלדידי' אמאי רב אשי כי פריך מאי קאמר משני דת"ק פליג לימא הכי קאמר הגביהו הוא לרבו קנאו הגביהו רבו אר"ש וכו' כגירסא שהביא הראב"ד וליכא פלוגתא ואתי שמואל ככ"ע ומאן שם ליה לאשויי פלוגתא מאחר דרב אשי נמי סבר כשמואל כמבואר בש"ס הלא טוב לתרוצי דליכא פלוגתא ולזה י"ל דרב אשי הוה קים ליה דאיכא פלוגתא והטור ח"מ סימן קצ"ו כתב ע"ד הר"מ ואיני יודע למה שדברי יחיד הן דר"ש קאמר לה אבל לרבנן לא קנאו בהגבה'. ולכאור' יש להעיר דאטו לא ראה הטור דברי הראב"ד שכ' דהרי"ף והרמב"ם גרסי לה בלא מחלקת ומאי פריך עליה דרבנן פליגי ואי אנן לא גרסינן הכי אין להקשות על הרמב"ם דכפי גירסתו אין כאן מחלקת ודברי ר"ש לאו דברי יחיד הן ומהראנ"ח הביאו הרב כנה"ג ח"מ סי' קצ"ו כתב דכן מוכיחין דברי הרמב"ם דפלגינהו לתרתי בבי שכ' בכל חלוקה קנה ולא ערבן בבת אחת וכ' הגביהו לרבו או הגביה הרב את העבד קנה. ואני השפל בברכי יוסף בי"ד סימן רס"ז נתקשיתי בדבריו דמהיכא מוכח לה ותו דהרמב"ם פלגינהו להורות דהגביה העבד קנה מדין חזקה והגביה הרב מדין הגבה' הוא קונה ומשו' דהני בי תרי לאו מחד טעמא נינהו בחלקות ישית למו ע"ש. ועתה נראה בעיני דאפשר דכונת מהראנ"ח דידוע דהרמב"ם ארחיה למידק למנקט סדר הבריתא והש"ס ומדקדק הרבה בזה הנה כי כן אם איתא דגריס כגירסתנו דת"ק אמ' תרתי הגביהו הוא לרבו קנאו הגביהו רבו לא קנאו אר"ש וכו' ונמצא דשתי החלוקות נקטינהו ת"ק בבת אחת רק דבחדא קנה ואידך לא וא"כ גם הר"מ הי' צריך לפי דרכו דדייק טובא לומר הגביהו לרבו או הגביה הרב לעבד קנה והי' זה עד"ש בבריתא הדין בחלוק' אחת דבבריתא ת"ק סבר לא קנה והר"מ כר"ש. אמנם אי גריס כגירסת הראב"ד בהרי"ף דליכא פלוגתא ברישא קתני הגביהו הוא לרבו קנאו. והדר קתני הגביהו רבו אר"ש וכו' והם שתי חלוקות ניחא דלזה הרמב"ם נקטינהו בתרתי. וליכא למימר דפלגינהו משום דהם שני קנינים דהא הרמב"ם לא פירש דהגביהו רבו קני מדין הגבה' אלא כתב סתם והיינו דנודע דהוי משום הגבה' וא"כ הי"ל למעריבנהו ולא טעינן בהכי. זה אפשר לו' בדוחק בכונת מה אנ"א חוזרני לדברי הטור דמאי מקשה להרמב"ם הרי יש לו גירסא אחרת. ואפשר לו' דדעת הטור דגם לגירסא השנית מוכח דהוי פלוגתא דקתני הגביהו רבו אר"ש לא תהא וכו' ומדקאמר אר"ש משמע דדברי יחיד הן ות"ק פליג דאי הוי כ"ע לתני לה סתמא. ותו מדקאמר אר"ש לא תהא חזקה מוכח דפליג את"ק ולהכי קאמר דלא מסתבר כת"ק דלא תהא חזקה גדול' וכו' דאי ליכא מאן דפליג עליה הול"ל אר"ש קנאו דהגבה' קונה בכל מקום אלא מוכח דת"ק פליג ולהכי מקשה על הר"ם ולא נעלם מהטור דאיכא גירסא אחריתי אך סבר דלכל הגרסאות דברי יחיד הן. ואחזה אנכי להר' קרבן נתנאל שכ' על דברי הרא"ש פ"ק דקידושין דמייתי סוגיין כנסחא דקמן וז"ל ולפ"ז אין הלכה כר"ש דרבנן פליגי עליה והלכ' כרבים וכ"כ הטור אבל ק' באמת מה אית לן לחלק בין משיכ' העבד להגבהת העבד ורבינו פסק כבר כשמואל דמש"כ קני גבי עבד וע"ק לאיזה ענין הביא פלוגתא דר"ש לא הו"ל להביא כ"א מילתא דת"ק הגביהו רבו לא קנאו ע"כ ראיתי לבחור מזה בהגירסא שהי' לפני הה"מ גי' בהרי"ף הגביה רבו לו אר"ש וכו' וכן היא גי' רבינו וכ"פ הרשב"א והר"ן והריטב"א ומזה ק' טובא על הב"י שפסק בי"ד סימן רס"ז דהגבה' לא קני נגד הני רבוואתא ובאמת חזר בו בח"מ סימן קצ"ו שפסק בסתם דהגבה' קונה וי"א לא קנה היינו דעת הטור לחוד עכ"ל ולי ההדיוט יש להשיב מ"ש דקשה באמת מה בין משיכ' להגבה' וכו' לק"מ ונעלם ממנו דברי רשב"ם דטעמא דת"ק דאין דרך להגביה אדם כמש"ל ומה שהקשה לאיזו ענין הביא פלוגתא דר"ש וכו' לק"מ דהכי ארחיהו דהרי"ף והרא"ש לאתויי כל הבריתא. ומה שבחר גי' שהי' לפני הה"מ בהרי"ף הוא אגב שיטפיה דהה"מ גריס בהרי"ף כנסחתינו רק הראב"ד גריס הכי בהרי"ף ותו איך מלאו לבו למחוק הס בפסקי הרא"ש פ"ק דקידושין ופ' חזקת ותו נגד הטור ורבי' ירוחם דבקיאי טפי בדברי הרא"ש וסמך על דעתו דהטור ורבינו ירוחם הי"ל גירסא מוטעים בהרא"ש. ומה שהקש' על מרן דפסק נגד כל הני רבוותא גם אני בעניי על הברכים דקדקתי על מרן בסגנון אחר ע"ש ונרא' דמרן סבר דגם לגי' הראב"ד בהרי"ף בלי מחלקת הדבר מובן דר"ש יחיד כמ"ש בסמוך לדברי הטור. ותו דהרא"ש והה"מ הוו גרסי בהרי"ף כגירסתנו והרא"ש לא חש לגירסת הראב"ד ולפ"ז הרי"ף והרא"ש סברי דלא כהרמב"ם ופסק כהרי"ף והרא"ש כדכייל לן מרן דבמקום דתרי מגו תלתא שוים פוסק כדעתם כידוע. וגם מהרש"ל בים של שלמה פ"ק דקדושין נרא' דפסק כמרן וגם ריא"ז הובא בשה"ג פסק כן. ומה שכ' דמרן חזר בו בח"מ סי' קצ"ו דבריו תמוהי' שכתב שפסק בסתם דהגבהה קונה דהרי מפורש שם בש"ע וז"ל במה היא החזקה בענין העבדים שישתמש וכו' כיצד התיר לו מנעלו וכו' או הלבישו או הגביה את רבו קנה וי"א שה"ה אם הגביהו רבו עכ"ל עיניך לנוכח יביטו דמרן קאי בחזקה וכתב הגביה את רבו בפי' ומזה מוכח דוקא הגביה את רבו קונה אך אם רבו הגביהו לא קנה וי"א שה"ה נמצא דהסתם הוא כדפסק בי"ד סימן רס"ז כטור וסיעתו והא דהביא י"א הכא כן ארחות מרן בש"ע וידוע שדעתו כסברא שכ' בסתם וכבר כתבתי כן בברכי יוסף על הרב ב"ח שהקש' על מרן שסותר את עצמו ע"ש וראיתי בשיטה מקובצת לבתרא על דף נ"ג עמוד ב' שכ' משם הרב מהר"י ן' מיגש וז"ל הרחיצו והלבישו כלו' הלבישו הרב לעבד שהוא דומיא דמציע מצעות בנכסי הגר עכ"ל וק' דהלבישו הוי כאינך וכלהו משמע דהעבד עושה לרבו וכן פי' רשב"ם והכי אמרינן בפ"ק דקדושין דף ל"א ע"ב איזהו כבוד מאכיל ומשק' מלביש ומכס' אלמא דהכבוד הוא דהבן ילביש לאביו כעבד דמלביש לרבו. וכבר פי' רשב"ם שם דיליף למציע מצעות דשכב שם ושמשתו הקרקע הוי חזקה דומיא דחזקת עבד ששמש לרבו ובחי' מהר"י ן' מיגש עצמם לא ראיתי לשון זה. ודע דמסוגיין הי' נרא' להביא ראיה למה שנסתפק הרב שער אפרים בתשו' סימן קכ"ד במי שמתחייב לחבירו להלבישו אם מחוייב גם כן לקנות לו מנעלים ולכאור' מהך בריתא דקתני הלבישו הנעילו משמע דהנעילו לאו בכלל הלבישו וה' מקום לדחות דלעולם בכלל מלבוש הוי מנעלים אלא דאשמועינן דגם בהנעילו לחוד הויא חזקה. אך לפי גירסת רשב"ם שם פ' חזקת דגריס בבריתא נעל לו מנעלו או התיר וכו' הלבישו הנעילו וכו' וכ' רשב"ם דאף על גב דתני לה ברישא ואגב שיטפא דהלבישו נקטה. יש לצדד דאא"ב דבכלל הלבישו ליתיה הנעילו ניחא דאגב דתני הלבישו תני נמי הנעילו אלא אי אמרת דלא אצטריך אלא לאשמועי' דבהנעילו לחוד הוי חזקה כיון דתנייה ברישא סגי ובכלל הלבישו הוי הנעילו. ויש לדחות דאגב דבעלמא תני הלביש והנעיל לצורך כההיא דפ"ד מיתות דמייתי הרב