חיים שאל חלק א קמז

(ס' ה') טוען פ"ה. ב' חדשים שכנת בחצרי וכו' והוא אומר לא שכנתי אלא חדש אחד הרי זה מודה מקצת וכו'. כתב הה"מ זה פשוט. והוא מבואר בתשובו' רבו מהר"י ן' מיגש זלה"ה בתשובותיו כ"י סי' מ"ד. והן היום זרחה השמש ונדפסו תשובות הרב ז"ל ותשו' זו הרי היא בסימן ע"ז ע"ש. סימן עה על מ"ש בברכי יוסף א"ח ס"ס קפ"ג בסתם. ושבה והיתה לבאר באשר דבר מלך שלחו מתם. אדוני שאל כי עין רואה בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סוף סימן קפ"ג שכתבתי על דברי מרן נכון שכל א' מהמסובין יאמר בלחש עמ"ש הרב פנים מאירות ח"א סימן ז"ן ויש לדחות כל ראיותיו עכ"ל ונפשו אותה לדעת באר"ש מה מני יהלוך לדחות ראיות הרב הנז' כי לכאור' יש בדבריו ראיות חזקות ע"כ דברי מר נר"ו. תשובה בי אדוני כבר כתוב אצלי הדל ענין זה באורך והגם שיש בענין סעיפים אחרים חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך בעבור כבודו ויעת"ק משם ההרה הכל כאשר כתוב אצלי ומשם באר"ה. כתב הטור א"ח סימן קס"ז דאם נסתפק אם בירך המוציא דהרמב"ם פסק דיברך מספק ונרא' שאינו אלא מדרבנן ולא יברך מספק וכ"כ ס' המצות עכ"ל ומרן הקדוש כתב דנסח' מוטעת נזדמנ' לרבי' בעל הטורים בדברי הרמב"ם והעיקר הוא כנסחא דקמן בהרמב"ם דלא יברך מספק. והוינן בה דלמאי דנקיט הטור בדעת הרמב"ם דהמוציא דאוריתא מדוע בושש ולא מותיב כלפי סנאיה דהרמב"ם ממשנתנו פ"ג בעל קרי מברך על המזון לאחריו ולא לפניו ומוכח תוכח"ת מגולה דהמוציא דרבנן וכבר אותביה הש"ס למ"ד דהמוציא דאוריתא ממשנ' שלימ' שלנו ואסקיה בתיובתא. הגם הלום ראיתי אחרי רואי להמרדכי שכ' וז"ל כ' בס' המצות כל הברכות האלו חוץ מלחם וכו' אם נסתפק וכו' לא בתחיל' ולא בסוף עכ"ל וכ' על דבריו הגאון מהר"י כ"ץ מקראקא בספרו הבהיר שארית יוסף בהגהותיו על המרדכי וז"ל ק"ק הרי בהמ"ז דאוריתא וי"ל דברכת הלחם ר"ל המוציא וברכת מזון וכן כתב באגוד' בשם מהר"ם כל הברכות חוץ מברכת המוציא ובהמ"ז אם נסתפק אינו חוזר וכן כ' בגדולת מרדכי עכ"ל וקשה דמפורש בש"ס דהמוציא דרבנן והש"ס אסקי' בתיובתא למאן דסבר דהמוציא דאוריתא ממשנתנו כמו שנא'. ותו קשה דהמרדכי בשם הסמ"ג קאמר לה והסמ"ג סבר להפך וכמ"ש הטור בשמו ומ"ש דהאגוד' כתב בשם מהר"ם דהמוציא דאוריתא ק' דהתוס' ביומא דף ע"ט כתבו דהוי דרבנן ותוס' יומא הם ממהר"ם (ועמ"ש ביעיר אזן דף י"ט ע"ג) וכונת המרדכי שכ' חוץ מברכת הלחם הדבר ברור דר"ל ברכת המזון לחוד ואף על גב דבש"ס קרי לברכת הלחם המוציא כמ"ש ברכות דף מ"ח אימתי קרוי לחם קודם שיאכלנו וכן בראש השנ' דף כ"ט. המרדכי לא הלך בדרך זה ואמר ברכ' הלחם על בהמ"ז דוקא. ולפי האמור דהמוציא דרבנן יש להקשות על סברת מורינו הרב זרע אברהם דסבר דערבות ליכא במידי דרבנן ומ"ש כל ישראל ערבים הוי דוקא באוריתא דהרי אמרו בר"ה דף כ"ט תני אהב' בריה דר' זירא כל הברכות כלן אף על פי שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא ופירש"י אף על פי שיצא מוציא שהרי כל ישראל ערבים זב"ז למצות חוץ מברכת הלחם והיין ושאר ברכת פירות וריחני שאינן חובה אלא שאסור ליהנות מהעה"ז בלא ברכ' ובזו אין כאן ערבות שאינו חובה על האדם לא לתהני ולא לבריך וכ"כ הר"ן הרי שכתבו בברכת המוציא ופירות וריחני דאין כאן ערבות דלא ליתהני הא בלי טעם דלא ליתהני הוה ערבות ואף על גב דברכת המוציא וכל ברכות הנהנין דרבנן הרי דיש ערבות במידי דרבנן ועמ"ש בברכי יוסף סימן קכ"ד. והנה התוס' בברכות דף מ"ח כתבו דבהמ"ז אף על פי שיצא מוציא אההיא דאמרינן להוציא את הרבים י"ח עד שיאכל כזית דגן ופירש רש"י ומכי אכיל כזית דגן מיהא מפיק אע"ג דכזית דגן שעורא דרבנן הוא מיהו כיון דמחייב מדרבנן מחוייב בדבר קרינן ליה ומוציא הרבים י"ח וא"ת בקטן שהגיע לחנוך הא לא אמר הכי ההוא אפילו מדרבנן לא מחייב עלי דאבוה הוא דרמי עליה לחנוכי ובה"ג פסק דוקא דאכלו אינהו כזית או כביצה דכוותיה אבל אכלו ושבעו לא מפיק ואי אפשר להעמיד' דהא ינאי וחביריו אכלו ושבעו ואפקינהו שמעון ן' שטח ואע"ג דלגרמיה עבד טעמא משום דלא אכל כזית דגן הא אכל כזית דגן הכי נמי עכ"ל והתוספות הביאו פירש"י וכתבו וק' לפירושו מ"מ כיון דאינו מן התור' אינו מוציא אחרים שחייבים ועוד דוחק לומר דקטן שהגיע לחנוך קרי אינו מחויב מדרבנן וכו' ובה"ג פיר' וכו' ולא היא וכו' אלא נראה לחלק דקטן שאינו בר חיוב כלל דאוריתא אפילו אכל כדי שביעה הלכך אינו מחויי' קרינן ביה וכו' אבל גדול שהוא בר חיובא וכו' אפילו לא אכל וכו' וכזית דגן א"צ אלא כדי שיאמר שאכלנו משלו עכ"ל. ואפשר לישב השתי קושיות שהקשו על רש"י דגם הוא ז"ל סבר כדעתם דגדול הוא חייב מן התורה אם אכל כדי שביעה ולכך מוציא ומיהו סבר דבעינן דיהא חייב מדרבנן מיהא כמו שאמרו בירושלמי והביאו הרא"ש ע"ש ואמטו להכי נקט הא דגדול חיי מדרבנן משא"כ קמן וזה רמז רש"י באומרו דקטן אינו חייב כלל ואומרו כלל רצה לומר אפילו אכל כדי שביעה משא"כ גדול והקושיא שנית דדוחק לומר דקטן אינו מחוייב אפילו מדרבנן וכו' הנה רש"י קושטא קאמר דרז"ל לא חייבו לקטן אלא לאביו וסבר רש"י דכיון דהא מיהא הקטן הוא מקיים מדרבנן מכח אביו שחייבוהו חכמים אהני להוציא אם אכל אביו דרבנן ואנכי חזון הרביתי לרש"י בס' האורה כ"י סימן מ"ד שכ' וז"ל ודאכיל כזית דגן מפיק לאחרים י"ח דאכלי שיעור כוותיה אבל אכלי אינהו כדי שביעה וכו' מברך דאכל ושבע עכ"ל והיא סברת בה"ג וק' דבפירש"י בש"ס דחה דבריו ואפשר דלמעשה חש לה רב להא דהגאון בה"ג ומה שהקשו רש"י ותוספות על הגאון בה"ג כן הקשו הרא"ש והרשב"א. והרב פני יהושע תריץ יתיב לדברי בה"ג דמיירי כי ליכא גדול בסעודה דאז מברך עיקר שבסעודה והוא מי שאכל כדי שביעה ע"ש באורך. ואינו מחוור דמלבד דסתמא קאמר הרי כל עצמו לתרץ הקושיא מהא דשמעון ן' שטח דמשמ' דאי אכל כזית אפקינהו לאותה שאמרו גבי קטן ולזה מוכרח לתרץ כמ"ש התוס' והרא"ש ועיקר התירוץ לא אמר. ולא יש רמז בדבריו. ותו דהו"ל לאשמועינן דינא דגדול מפיק אפילו לא אכל אלא כזית לאוכלים כדי שבען דהוא מפורש בש"ס ואמאי השמיט זה. ועלה על לב לומר דלא תקשי לבה"ג מעובדא דינאי דדילמא אי אכיל כזית אז הם היו מברכי לפום דינא והוא היה מברך דרבנן והיה אומר ברכת זמון אבל עיקר הברכה לא היו יוצאין בברכתו דאינו חייב אלא דרבנן ובכי האי גוונא הוא דמוכח מהש"ס דאי אכל כזית הוה מפיק אפילו שבעו כלומר מזמון. אמנם אנן מה נענה דמוכח מהש"ס בכמה דוכתי דמנהגם היה דהאומר זמון הוא מברך והשאר שתק"ו יחדיו ומכוונים לצאת בברכתו. וכבר הרב פנים מאירות ח"א סי' נ"ז ערער על המנהג שנהגו על פי מרן בש"ע סי' קפ"ג לברך כל אחד בלחש והרבה להביא ראיות שלא נכון לעשות כן כלל ובריש כל אתוון הביא מהא דאמרינן פ' שלשה שאכלו דף מ"ה יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדפתי כרכי רפתא בהדי הדדי לא הוה בהו חד דמופלג מחבריה לברוכי להו יתבי וקא מיבעיא להו הא דתניא ג' שאכלו כאחד חייבין לזמן ה"מ היכא דאיכא אדם גדול אבל הכא דכי הדדי נינהו חילוק ברכו' עדיף בריך כל חד לנפשיה אתו לקמי' אמימר א"ל ידי ברכה יצאתם ידי זמון לא יצאתם וכי תאמרו נהדר ונזמן אין זימון למפרע נשמע מזה דאי שרי לכל חד מהמסובין לברך בהמ"ז בלחש ולסיים כל ברכה קודם המברך א"כ מאי מספקא להו דילמא חילוק ברכות עדיף ת"ל אף שמברכין בזמון רשאים לחלק ג"כ בברכות שיברך כל א' ויותר היה טוב להם שיברכו בזמון וירויחו ברכ' הזמון וגם יחלקו בהמ"ז אלא על כרחך כשמזמנים אסור למסובין לברך ועיקר מצות הזמון לצאת בברכת המברך עכ"ל. ולנו בעניותנו אינה ראיה דהלכות גדולות והרי"ף והרא"ש מייתו הגירסא כך כרכי ריפתא בהדי הדדי אמרי הא דתנן ג' שאכלו כאחד חייבין לזמן ה"מ היכא דאיכא גדול אנן חילוק ברכות עדיף לן בריך כל חד לנפשיה והיא גירסא נכונה דנסחתינו יתבי וקא מיבעיא להו לא א"ש דלא אמרו אלא צד אחד והול"ל שני צדדים. ותו אי הוה מבעיא להו מהיכן פשטוה והול"ל בש"ס לפחות דהכריעו מסברא. אמנם לפי גירסת בה"ג והרי"ף והרא"ש א"ש דלא נסתפקו רק הוה פשיטא להו דחיוב זימון ליכא אלא היכא דאיכא אדם גדול ומעתה אין ראיה כלל דהכי הוו סברי דאין חיוב לזמן ועשו מעשה דגבי ברכות אמרי' דהת"ח מראה חידוש כידוע. ותו דכיון דהוו כי הדדי שוו בשיעוריהם אין גם אחד רצה ליטול גדולה ולברך וברכו כל חד לנפשיה דסברי דלא היה חיוב. ובמאי דאמר אמימר לכאורה יש להבין דמאי קאמר להו ידי ברכה יצאתם ידי זמון לא יצאתה והא מילתא דפשיטא דיצאו ידי ברכה כי כל א' בירך וגם פשיטא דלא יצאו ידי זמון שהרי לא נמנו ומאי קאמר. והדבר פשו' דכונתו דלא כמו שסברו דלא היו חייבין בזמון אלא קושטא הוא דחייבין לזמן בין איכא גדול בין ליכא וידי זמון לא יצאתם כלומר לא קיימתם מצוה המוטלת עליכם ויש מקום לומר דאלו ידעי דחייבין לזמן היה מזמן חד והיו מברכין בלחש דלדידהו כל אחד חפץ בברכה. עוד הביא ראיה הרב פנים מאירות מדאמרינן התם בברכות דף ן' הני תלת דכרכי רפתא בהדדי וקדים חד מנייהו ובריך אינהו נפקי בזמון דידיה ואיהו לא נפיק בזמון דידהו שאין זמון למפרע א"כ מה לי אם בירך מקודם מה לי אם כשהתחילו ומכונים שלא לצאת בברכתו א"כ פרח זימון מינייהו עכ"ד ע"ש באורך. ולקוצר דעתי אין כאן ראיה ומה דמות יערוך לקדם א' ובירך קודם זמון דאין זמון למפרע ובנ"ד הם מאד מכוונים לזמן ולצאת י"ח זמון אלא שמיראת שהמברך לא יברך כהוגן או אינהו לא יכונו אינהו מברכים ובודאי יצא י"ח ויצאו ברכה. תו חזינא להרב הנזכר שהבי' ראיה מחולין דף פ"ו דחיי' ר"ג עשרה זהובים למי שכיסה הדם וחטף מצות השוחט ובעי שכר מצוה או שכר ברכה למאי נ"מ לבהמ"ז אי שכר ברכה מ' זהובים ואמאי יברך בלחש ולמה חייב מ' זהובים. והביא מה שמקשים דאמאי חייב ר"ג י' זהובים הלא גדול העונה אמן וכדפטר ר"ת לקדם ועל דהיה יכול לענות אמן והרב מעד"מ הקשה על ר"ת דכתב דגדול העונ' אמן דהא רב לית ליה הכי דאמר לבריה חטוף ובריך וכתב. בעליו הרב ש"ך ח"מ סימן שפ"ב דאפי' לרב יש לו שכר לעונה