חיים שאל חלק א קמב

והקונה טוען אני קניתי החצר עם כל הבתים או קנה אתה הכל או צא מעלי. הדין עם הקונה דלא עדיפא תקנה זו מתקנת חכמי' בדדב"מ ולפי דברי הר"מ פי"ב וש"פ למדקדק יראה דשפיר מצי טעין הכי ואם בעל החזקה ירצה ליקח הכל חייב הקונה לתתו ול"ד למ"ש הפוס' גבי מכר כל נכסיו שאף שירצה המצרן לקנות הכל ליכא דדב"מ דהתם משום פסידא דמוכר והכא גוי הוא עכ"ד ז"ל: סעיף ב נסתפ' הרב המובהק הישיש ונשוא פנים כמהר"ר ברוך צ"אני ז"ל בכתב יד שפרע מקצתו וכתוב הפרעון ביני שיטי אם נאמן לומר פרעתי על השאר או נימא דבנ"ד דכתוב הפרעון ביני שיטי א"א דפרע הכל אח"ך הי"ל לכתוב. והרב המו' מהר"א ישראל ז"ל הביא ראיה מתשובת הרא"ש כלל ס"ח סי' טו"ב בכתוב פרעון ביני שיטי על הגרר שכתב דנאמן לומר פרעתי עד זהוב א' רק שבנ"ד היה כתב הלוה ואם איתא דפרע הי"ל לכתוב והו"ל ככתב ידו הרי דגרר ביני שיטי נאמן לומר פרעתי ואפ"ה כ' דבכתב ידו אם איתא הי"ל לכתוב יותר. וה"ה בכתב יד שנאמן לומר פרעתי עכ"ד ואני בעוניי אומר דיש לדחות דשאני התם דהלוה לא גמיר מה שהיה דן הרא"ש דביני שיטי על הגרר נאמן לומר פרעתי הכל ואף דגררו היה מסופק ואי פרעיה ממש היה לו לכתוב השאר אבל כתב יד כולי עלמא ומעשים בכל יום דייני דייני דנאמן לומר פרעתי ואף דפעם כתב באחרת אימור דסמך על הדין ולא כתב ועוד דהתם דנחית לגרור כדי להעליל אם איתא דפרעיה היה כותב לא כן בכ"י וצ"י. סעיף ג' מעשה בשותפין שהתנו שכל מה שיזמין להם ה' אפילו מציאה בשוק יהיה לאמצע ובעת החלוקה טען א' מהם שבתוך ימי השותפות חבירו עשה חברה עם ראובן והרויח וכל חלקו בריוח יהיה לאמצע שותפות זה. והשיבו חבירו כי השותפות עם ראובן הוא מאשתו שלותה מאמה ונשתתפה עם ראובן והלך והביא שטר שותפות אשתו עם ראובן. ונראה דיקבל ח"ס בעל אשה זו כי כנים הדברים והשותפות לאשתו והריוח לה והוא אין לו מבוא בשותפות זה ויפטר. והגם דמה שקנתה אשה קנה בעלה וריוח אשתו לעצמו יש לי להביא מתשובת הרדב"ז סי' תרי"ו דנשאל כשהתנו מציאה בשוק ומצא מציאה בבית והשיב שאינה בכלל דקנתה חצירו וכן אם מצאו אשתו ובניו כיון שמכחם קנה הוי לעצמו עכ"ד. וה"ה לנ"ד כן נראה לי. ואחר זמן רב בהעברה בעלמא ראיתי בכתב רב אחד זל"הה דמגמגם בדברי הרדב"ז אבל לא עמדתי על דבריו: סעיף ד' מעשה באחד שהיה לו כמו מוקאטעא שלוקח כל ראשי הבהמות הכשרות בזול ומוכר ביותר סך לישראל ויש לו שטרות מערכאות של גוים ושטרות מישראל בחזקה זו וחל"ש ונסתפקתי אם האלמנה יכולה לגבות מזה ותהא רשאה למכור חזקה זו ותגבה כתובתה או תגבה הריוח כל שנה למזונותיה אי ענין זה מיקרי ראוי או מוחזק. ומ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בבכורות דהשתא גביא מהראוי לא קי"ל הכי כמו שהאריך הרב משנה למלך בתשובה והיא פכ"א דמלוה. וכעת יש להביא ראיה ממ"ש הרב טורי זהב הביאו הרב בית שמואל סי' ק' סוף ס"ק י"ג דמעות חזקה מיקרי ראוי. והרב מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה ח"ב סי' יו"ד כתב דחזקות שהם ביד הגוי מיקרי ראוי ואינה גובה מהם ע"ש ומוכח דדוקא שהם ביד גוי אבל אם ביד ישראל מקרי מוחזק. ולפ"ז בנ"ד יש מקום לומר דמקרי מוחזק כי בר מנו"ח הנז' נוהג כמנהג ואנש לא מחי בידיה וגם יש לו שטר בעש"ג ושטרי ישראל. וקשה על הרב הנז' שלא הביא דברי הרב בית שמואל וצריך להתישב לענין דינא. סעי' ה' מעשה בס"ת שנמצא שפ' ויגש נסתיימה קרוב לסוף שיטה ונשאר פנוי כשני אותיות בסוף השיטה ובשיט' שתחתיה פנוי שתי אותיות בראש השיטה ואח"ך כתוב ויחי יעקב. נראה להכשיר דהגם שכ' הרב השלם מהר"ם די לונזאנו בספר אור תורה שלא להניח הפסק כלל. הנה מנהג כל הסופרים להניח כמו אות פנוי. והדבר פשוט שתחלת ויחי הוא פרשה רק להורות דנסתמו עיניהם של ישראל אינה נעשית כצורת פרשה סתומה. וכיון דהוא פרשה אין לפסול הס"ת משום דנתן ריוח בין הדבקים כשעור פרשה סתומה. ומאן לימא לן דהא דאמור רבנן דויחי סתומה בלי ריוח הוא לעיכובא. הן אמת דהרמב"ם בחושבו הפרשיות פתוחות וסתומות לא זכר ויחי כאלו לא יש שם פרשה כלל. אבל נראה פשוט שהוא תחילת פרשה כמנהג כל ישראל להתחיל פ' ויחי בשבת מיוחד וכן הוא לשון רז"ל למה פרשה זו סתומה אלמא דפרשה היא. והרמב"ם לא זכר שהיא תחילת פרשה שהמנהג שלא לתת ריוח. ומאחר שהיא פרשה אלא לרמז דנסתמו עיני ישראל בשעבוד אין עושין ריוח מסתברא דאין הס"ת נפסל אם לא עשה רמז זה דכמה רמזים יש במדרשים ובזהר בחסרות ויתרות בפסוקים שונים ובספרים שלנו כתוב להפך. וכבר כתבו הפוסקים דאין להגיה שום ס"ת עפ"י מדרש רז"ל. והגם שנהגו בכל ס"ת שלא להניח אלא כמלא אות. אין לפסול ס"ת זה. שוב ראיתי בספר אדמת קדש חלק ב' בהשמטות סי' ד' שכתב גם כן דאין זה עיכוב. אלא דשם כתב דבס"ת זה יקרא בשבח אם לא יש ס"ת אחר. ואח"ך יתקנו אבל נדונו היה שהניח שיעור פ' סתומה אבל בנ"ד שלא יש ריוח שעור פרשה סתומה לדידן דנקיטינן כהרמב"ם דהשעור ט' אותיות וגם הספר הזה עצמו עשוי כן לית לן בה והגם דלדעת פוסקים אחרים יש בזה שעור פרשה כמ"ש הרב דרישה סי' ער"ה אנן נקיטינן כהרמב"ם וגם הס' עשוי כן כמדובר (אחז"ר ראיתי מי שפוסל ואין ראיותיו מכריעות: (סעיף הששי יש להסתפק באפונים קלוים ע"י גוי שבאו מתונס לליוורנו לדעת רבינו האר"י זצ"ל שלא היה אוכלם משום בשולי גוים דאף אם אינם עולים על שלחן מלכים עולין על שלחן שרים וסי' הל אשרי יחדיו מלכים. ובליוורנו אינן עולים על שלחן שרים ואפי' על שלחן הדיוטות מספ"ל אי בליוורנו שרו לדעת רבינו האר"י זצ"ל ויש לצדד בדבר ועיין מה שרמזתי לענין נאכל כמות שהוא חי אי בטלה דעתו ולענין המקומות בספרי הקטן מחזיק ברכה א"א סי' רנ"ד ושם הבאתי תשובת מהריק"ש ודברי הגהות אשרי והפר"ח והריטב"א בחידושיו לעירובין ובחידושיו לע"ז ע"ש וכתבתי עוד בענין זה בשיורי ברבה הגהות על ש"ע י"ד. ובמאי דקמן דעתי נוטה לאסור. (סעיף ז') נסתפ' הרב הכולל כהמרח"ש עמר זלה"ה או אתרמי זקן ממרא קודם שיבנה בית המקדש אם נעשה בו דין זקן ממרא. ואני בעניי לכאורה נראה לי להביא ראיה דגם דאמרו בסנהדרין דף פ"ו ועלית שבית המקדש גבוה ובשילה ואינך לא היה גבוה מכל ארץ ישראל מ"מ הרי כתב הרמב"ם פי"ב דסנהדרין דאין ד"נ אלא בבית המקדש דכתיב ועלית. וד"נ אשכחן קורם בה"מ כמ"ש פ"ק דמגילה דדוד הע"ה דן לנבל דין סנהדרין וכן אמרו פד"מ דשלמה הע"ה דן ליואב בסנהדרין והא ליכא ועלית. מהרמב"ם נראה דד"נ וזקן ממרא שוין. ועיין בהגהותי פ' דה' סוטה. (ח') לענין בכור שאינו נוטל פי שנים בראוי. ראיתי תשובה ר"י לאחד מרבני הדור ה"י הלכה למעש' שכ' דמעות שבבאנ"קו של לונדריס חשיב מוחז'. ואין ראיותיו מכריעות ונעלם ממנו תשובת הרב גנת ורדים א"ה כלל ד' תי' י"ט שפס' דהוי ראוי והסכים עמו הרב מהר"י הלוי וכן דעת הרב שאלת יעבץ ח"ב סימן ל"א וע"ש כמה חילוקי דינים. ומהר"ם חאגי"ז ושו"ת שתי הלחם סימן מ"ה מחלק באופן הבאנקוס ע"ש ולמעש' צריך להתישב הטב ולענין עסקא כתב מהריק"ש בח"מ סי' רע"ח דהוי מוחזק והוא מדברי מהריק"ו שרש קמ"ה. וכן נרא' מהתוספות בקמא דף ע' ע"א וכ"כ הרב גו"ר סימן הנז'. אמנם מהר"י אדרבי ס' ע"ח כתב דעסקא לא חשיב מוחזק. והי' אפשר לשים שלום ביניהם דמר מיירי בפלגא מלוה ומר בפלגא פקדון אבל מסתמות דבריהם לא מוכח הכי וצריך להתישב בדבריהם. והי' נרא' לי דבעסקות דנהיגי האידנא דמתנים שמירה בקרקע וכיוצא ואם לאו אחריות על המתעס' ותכף המתעסק עובר על התנאי ומתחייב. דאליבא דכ"ע חשיבא ראוי. וצריך ישוב. ועיין בתשובות הרדב"ז כ"י ושבות יעקב ח"א סי' עק"ב ויד אהרן א"ה סימן ק' הגהב"י אות ח"י והנמשך. ע"ש וכשו"ת דת ודין סי' י"ד. (ט) נסתפקתי באחד שנדר הנאה מראובן ובני ביתו אם אשת ראובן בכלל. ונרא' דלא מיבעיא לדעת רש"י בברכות דף כ"ד דסבר דאשתו בכלל בני ביתו דודאי אשת ראובן בכלל האיסור. וכבר הרב פרי חדש הוכיח דדברי רש"י הם תלמוד ערוך בירושלמי פ"ג דמעשרות וכ"כ הרב הנמקי בפסחים כ"י משס הריטב"א דודאי אשתו בכלל בני ביתו. אלא אפי' לדעת התוס' בברכות דף כ"ד הנז' דכתבו דאשתו אינה בכלל בני ביתו מ"מ קי"ל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם והא ודאי דבלשון בני אדם אשתו היא בכלל בני ביתו ונמצא דלכל הדברות ולכל האמירות הנודר הנאה אסור באשת ראובן. ובדברי הירושלמי פ"ג דמעשרות מ"ש הרב מוצל מאש ח"ב סי' מ"ד. (יוד) מעשה בבן ארץ ישראל הנמצא בח"ל ודעתו לחזור כי שם ביתו בארץ הצבי. ואור אסרו חג לבני חו"ל שהכריז ש"ץ אתה חוננתנו גם הוא אמר אתה חוננתנו ואחר שסיים תפלתו נזכר שהוא יאמרו אמש. ולפום ריהטא יראה דהוי הפסק וצריך לחזור ולהתפלל דאע"ג דאמרינן סדר הבדלות הוא מונה היינו דוקא כשהבדלה אחת שייכא וכמ"ש הרב גנת ורדים כלל א' סי' י"ד ומורינו הרב זרע אברהם א"ח סי' י"ב ובנ"ד לא שייכא ביה דלדידי' יום תמול כי עבור הוא דרך חול. ומדברי רוב האחרונים מוכח דההיא דסוף סי' ק"ח דפסק מרן דהזכיר מאורע שאר ימים דאינו חוזר היינו דוקא בתפלת התשלומין אבל בתפלה העיקרית חוזר ע"ש ובספרי הקטן ברכי יוסף סי' תרס"ב ע"ש. (יא) מעשה בא לידינו באלמנת רב אחד שבאה לגבות כתובתה והיתה כתובתה מאה זהובים אדומים ואחר הנשואין רבות בשנים הוסיף לה וכתוב בכתובה עצמה וז"ל בפעח"מ הוסיף הרב פ' הנז' על הכתובה נז' ק' זהובים ויהיה הכל ק"ק זהוביה וקיים עכ"ל וחתמו העדים ושאלה אשה לגבות הכל. ונרא' דהגם דיש מחלוקת בין האחרונים ככתוב בספר הבהיר כנסת הגדול' סי' ס"ו אות י"ב ואות י"ג ואיכא מ"ד דצריך הקנאה מעליא וגם אשר לא כתוב ככל חוזק ודידי כתובה דאם הי' כתוב כך הוה פשיטא דעלתה לה לגבות הכל כמ"ש הר' בית יהודה ח"מ סי' ל"ז. מ"מ נר' בנ"ד נמי דגובה הכל מתרי טעמי חדא דמרן הקדוש בתשו' דיני כתובת סי' ט' הוא מכת הסוברים דכיון שכתב דהוסיף על כתובת' דיו והכא אתריה דמרן ואין לומר קים לי נגד מרן כידוע. והגם דדברי מרן הם בתשוב' וליתנהו בש"ס. מוכח