חיים שאל חלק א קלו

לא מבעיא שעורים שממהרין להחמיץ ואסירי בלתיתא מעיקר הדין אלא אפי' חיטי דשרירן ואין ממהרין להחמיץ שמעיקר הדין שרי ללתות נהגו לאסו' עכ"ל ולפי דבריו הו"ל זו ואצ"ל זו דאפי' במשנ' ובריתא לא נאמר אלא מדוחק וגם יש מי שכ' דלא נאמר זו ואצ"ל זו כי תני בין בין אלא דבהא יש למשקל ולמטרי גם מ"ש דשעורים מעיקר הדין אסירי בלתית' לכאור' הי' קשה דבזריזין שרי וכמ"ש דף נ"ו בעומר שלותתין וקאמר צבור שאני וע"ש בפירש"י אך בזה יש לומר דמ"ש הפר"ח מעיקר הדין כונתו מעיקר דין הגמ' דתניא אין לותתין שעורין בדף מ'. אמנם למ"ש מרן בין חיטים בין שעורים י"ל דהכא איכא רבותא בכל חדא וה"פ בין מן החיטים דכיון דאית בהו ציריא עיילי מיא אלא אפי' שעורין דלית בהו ציריא ושיעי אסור וכמ"ש בש"ס דף מ' וכן איכא רבותא איפכא כמ"ש הרב פר"ח ואין זה ענין לבין בין דעלמא ולא לזו אצל זו והדברים פשוטים איכו השתא ע"ט לדבר למאי דאתאן עלה. כי בסוגיין מבואר נגלה לכל מראה עיני דבהא דבעי רב פפא לאותוביה לרבא ממימרת שמואל דחיטים של מנחות אין לותתין וקרי להו סלת איכא לאקשויי דאמאי לא אותביה בעיקר הדין דשמואל אמר אין לותתין ורבא אמר מותר ללתות. וכבר הרב מהרש"א בחידושי הלכות העיר בזה וכ' דרבא פליג אשמואל ע"ש וכונתו מבוארת דנהי דבעיקר הדין לא מצי לאותוביה לרבא דרבא מצי פליג אשמואל אך פריך עליה דבלא לתית' קרי להו סלת הפך מאי דאמר רבא דבלא לתיתה אינה נקיה והוי מחלקת במציאות והנה שפתי הגיעו לפרקן פרק שלוח הק"ן נוהג באר"ש ארשת שפתי על אודות לשונות הרמב"ם אשר שאלת ובריש כל אתוון אציגה נא עמך הצג על האר"ש במימר קדישין רבנן בתראי קדמו שרי"ם יתנו עדיה"ם לרבות שינוייה"ם. ואביטה נפלאות למופת דורנו עיר וקדיש הרב מהרח"א בס' מקראי קדש בביאורו לה' פסח סימן תנ"ג דף קע"א ע"א אשר העלה ואשר הביא דברי הרב מהרש"א בחידושי הלכות שהבאתי והשיג עליו דנעלם ממנו דהרמב"ם פי"ב דהלכות מעה"ק פסק כשמואל דאין לותתין המנחות ופ"ה דחמץ פסק כרבא ואייתי מתניתא בידיה דברי הרב הגדול הרדב"ז לישב דברי הרמב"ם ודחאם וכתב דהנכון דשאני הכא דכתיב ושמרתם את המצות סבר רבא דקרא אתי להתיר ללתות וכו' ומעיקרא הוה ס"ל דקרא למצוה אתא והדר ביה דלהתירו אתא קרא ולא למצוה עכ"ל. ומה שדחה לדברי הרדב"ז חזר ונרא' מפי כבוד הרב ז"ל עצמו בס' הנז' דלעיל סוף דף צ"א תריץ יתיב לדברי הרדב"ז ע"ש. והרב שם בס' הנז' בשאלת רשע דף ז' אות י"ט כתב ישוב הרדב"ז מדנפשי' והדרך שכ' על מה העבוד' וכו' זבח פסח הוא ע"פ תירוצו הנז' בביאורו לה' פסח שהבאתי ע"ש. ומאי דמסיק בביאורו לסימן תנ"ג הנז' מריהטא דלישני' הוכ"ח תוכי"ח דכל מילי דמר עביד לתרוצי להרמב"ם ולי ההדיו' נרא' דבזה יתישבו גם דברי מהרש"א בחידושי הלכות דכי אמרה הרב מהרש"א היינו ברישא דרבא לא יליף מקרא התם כתב מהרש"א לתרוצי סוגיא דאימור דרבא פליג אשמואל אבל למסקנא דיליף מקרא אפשר דמודה לשמואל ולהכי פסק הרמב"ם כתרוייהו ואיברא דמהרש"א קיצר בדבריו. ואולם יש להעיר על תירוץ הרב הגדול מהרח"א הנז' דכיון דמוכרח בש"ס מדרב פפא דלא אותיב לרבא בעיקר הדין משמואל דרבא יחלוק על שמואל מנ"ל להרמב"ם דלמסקנא רבא מודה לשמואל אימא דכיון דסבר דאתא קרא להתיר לתיתה הוא הדין למנחות ובשלמא אי רבא סבר דאתא קרא למצוה נלתות נימא דהכא דהוא מצוה שאני לא כן במנחות ורבא מודה לשמואל אבל אי אתא להתיר נימא ה"ה למנחות ויש לישב. ואשא עיני וארא' להרב מהר"ב קזיס במגילת ספר כתוב דף ך' ע"ד שהביא הקושיא על הרמב"ם משם הרב מהרח"א הנז' ותירץ דשאני פסח שהקפיד הכתוב ושמרתם את המצות ואי לאו דבעי לתיתה שימור למאי וכו' ע"ש שהרב' דברים. וק"ק על הרב ז"ל שהרמב"ם פ"ה דחמץ כתב מותר ללתות ולא כתב מצוה ללתות ואיך תירץ שהקפיד הכתוב ושמרתם ואי לאו דבעי לתיתה וכו' והרי הרמב"ם לא כן דעתו וכיון שאינו מצוה הי"ל לחוש גם במצות דאף דחייב כרת לא יכנסו בס' דאפש' דכמה בני אדם אינם מכירין ואין בידם להזדרז וכמ"ש הרמב"ם גבי מנחות דכיון דלותתן בחוץ לא ילתות ואין הכל זריזין לשמרן ובכלל דברי הרמב"ם שאמר ואין הכל זריזין לשמרן היינו שלא ידעו להיות זריזין. אבל אם הי' מצוה הי' מקום לומר דלא היינו חוששין כל כך ודוק הטב. וחזה הוית להרב פני יהושע שכ' על דברי הרב מהרש"א דכ"ש דלמסקנא דרבא אמר מצוה ללתות ליתא דשמואל וכ' דאין צורך לזה דגבי פושרין שייך שפיר לחלק בין מצה למנחות מטעמא דזריזין וכו' משא"כ לתיתה חשש חימוץ לא תלי בזריזין אלא לפי החיטים שיש מתבקעים לאלתר ומשו"ה אמר שמואל שאין לותתין מנחות דאסו' לגרום למנחות חימוץ משא"כ לחמץ בפסח מותר דכל אדם יבחין אם נתבקעו ולא שייך זריזות וכ"ש למסקנא דמצוה ללתות ובמצת מצוה כ"ש דמסור' לזריזין שזריז ויודע לשמרה עכ"ל בקצו'. ודבריו קשים חדא דהי"ל להקשות על מהרש"א דהרמב"ם פסק תרוייהו כמדובר. ותו מ"ש דבלתית' לא שייך זריזין ושמואל מטעם דאסו' לגרום למנחות חימוץ נגע בה לפום ריהטא הוא הפך הש"ס דף ל"ו דתלי לתיתה בזריזין וכן הרמב"ם פי"ב דמעה"ק קרי בחיל דלתית' בחוץ ואין הכל זריזין. גם מ"ש דמצה למצו' מסור' לזריזין אינו מחוור וכמעט הוא הפך הש"ס דף ל"ו ודף ל"ז. הגם הלום ראיתי מה שתירץ הרב מהר"ר יחזקאל בשיטתו דלמסקנא דבעי שימור משעת קציר' נזהר בה יפה ושומר' מחימוץ משא"כ מנחות וכו' ע"ש באורך. ויש להשיב דבהדיא אסרו לתיתה מטעמא דזריזין וכמ"ש הרמב"ם ומאי אהני דבעי שימו' מקציר' כיון דלתית' צריכ' זריזין ואין הכל זריזין ועוד דימצא אשר לא ידע להזהר ולהיות זריז וכמש"ל. ושם ראיתי שגם הרב נר"ו הקשה על הרב פני יהושע שפסק הרמב"ם שני הדינים ע"ש. ואשר אני אחזה לפי קצורי לישב סוגיין ופסקי הרמב"ם הוא דהרמב"ם הוקשה לו בסוגיא הקושיא המפורסמת דרב פפא בעא לאותובי' לרבא משמואל דאין לותתין חיטי מנחות וקרי להו סלת והו"ל לאקשויי דרבא אמר מותר ללתות ושמואל אמר אין לותתין וכמש"ל. ותו קשיא ליה שמואל דקאמר אין לותתין חיטי מנחות מ"ט נקט מילתיה הלכתא למשיחא הו"ל לאשמועינן הך דינא במאי דנהיג האידנא ולו' אין לותתין חיטי דפסחא ולכן סבר הרמב"ם דדוקא במנחות דלש בפושרין וכדתנן כל המנחות נילושות בפושרין אסר שמואל ללתות משא"כ חיטי דפסחא דאין לשין בפושרין כמ"ש פ' כל שעה דף ל"ו שרי וכדרבא. והרמב"ם כתב יטחון מיד וכי לש בפושרין אסר שמואל אבל בפסח דלש בצונן מותר ללתות. ומ"ש שם דף ל"ו דילתות ומשני דלתיתה ליתא בזריזין היינו דאפי' לש בפושרין אם הלתיתה נעשית ע"י זריזין הוה שרי ובזה נתישב הכל כן נראה לפק"ד זה כתבתי לעשות רצונך שעתך תרמינך. ויעת"ר לו ה' כדכר ואינך כנפשך שבעך ונפש נאמנך. צעיר אנכי ח"י אנ"י. סימן עב חקירת חכם בכלי המקדש. ראה זה חדש אנכי עמדתי במ"ש בשבועות דף ט"ו ופסקה הרמב"ם פ"א מה' כלי המקדש הלכה י"ב וז"ל כל כלי המקדש שעשה משה במדבר לא נתקדשו אלא במשיחתן וכו' ודבר זה אינו נוהג לדורות אלא כל הכלים כיון שנשתמשו בהן במקדש נתקדשו שנאמר וימשחם ויקדש אותם וכו' והנה נכנסתי לבית הספק בכלים הללו שעשה משה אם נטמאו וכגון שנשתמשו בהן לע"ז דדינא הוי שיטבלום ויקדשום כדי שיחזרו לקדושתן כדבעינא למימר קמן אי בכה"ג בעו משיחה ואפילו לדורות מי נימא דדוקא להשתמש בהם במדבר בעו משיחה אבל לדורות מאחר דנתמעטו מקרא דאותם במשיחה אפשר דלא בעו משיחה ועבודתן מחנכתן. או"ד כי מיעט קרא היינו לאותם כלים חדשים שיעשו במקדש אבל אותם שעשה משה במדבר דקדושתן במשיחה אה"נ אם נטמאו אח"ך במקדש דבעו משיחה כשעת עשייתן. ולכאורה לא מצאתי הדבר מפורש לבד זה מצאתי בתוספתא ריש פי"ג דסוטה דגרסי' התם משנבנה בית ראשון נגנז אהל מועד ונגנז עמו וכו' ואעפ"כ לא היו משתמשין אלא בשלחן ומנורה שעשה משה ולא היתה צריכ' שמן המשחה שקדוש' ראשונ' קדשה לשעתה וקדשה לעת"ל ע"כ. והנה לכאורה מתוך דברי התוספתא הלזו נרא' לפק"ד כהצד השני שכתבנו. דכלים שעשה משה ונשארו לדורות אם נטמאו צריך משיחה לקדשן מדקאמר ולא היתה צריכה משיחה וכו' משמע דדוקא אלו שמשתמשין בהם ובקדושתן קיימי לא בעו משיחה להשתמש בהם לדורות דקדושה ראשונה וכו' אבל אם נטמאו ודאי דבעו משיחה כנ"ל לפום ריהטא לפרש כונת התוספתא. ואם כנים אנחנו בדבר הזה אפשר לישב קצת מ"ש רש"י בע"ז דף נ"ב ע"ב ד"ה והקדשנום וז"ל והקדשנום שחזרו ומשחום בשמן המשחה ע"כ ולכאורה דבריו קשים להולמם במ"ש דכלי המקדש אשר הזניח אחז לע"ז ונטמאו שחזר חזקיה המלך וקדשם ע"י שמן המשחה והלא הלכה רווחת דלדורות לא בעו משיחה דמיעט רחמנא אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה ובחינוך לעבודה לבד סגי וכמש"ל. אמנם עפ"י האמור אפשר לומר דדברי רש"י קיימי על אותן כלים שהיו במקדש מימות מרע"ה כגון שלחן ומנורה וכיוצא אשר טמאם אחז עלייהו קאמר רש"י דבעו משיחה לקדשן ואפי' לדורות משום דסבר דלא מעיט קרא לדורות אלא כלים חדשים אבל לאותם שנשארו מימות משה רבינו ע"ה ודאי דבעו משיחה כשעת עשייתן והיינו דדייק בלישניה וקאמר וחזרו ומשחום בשמן המשחה וכו' זהו מה שעלה בחזוי ראשי לבא לכלל ישוב קצת לדברי רש"י. איברא כי לא אכחד דעכ"ז דברי רש"י עדיין צריכין ביאור דמי דחקו לומר דקרא איירי באותם כלים שנשארו מימות משה דוקא מאחר דקרא כתיב כל הכלים אשר הזניח אחז הקדשנו. עוד בה דכשבנה שהע"ה עשה כל הכלים מחדש כמבואר בכתובים במלכים א'. ובד"ה ב' וכ' שם המפרש סי' ה' ע"פ ויעלו וכו' ואת אהל מועד וכו' דאהל מועד שעשה משה ע"כ הכלים גנזם שהע"ה ועשאן מחדש וכ"כ במלכים א' סי' ח' והוא מהתוס' הנז'. ואע"פי שבתוס' קתני שנשארו בב"ה שלחן ומנורה של משה וכן מכתשת ואותן כלים דאמרינן בערכין דף יו"ד ע"ב וע"ש בתוספתא עכ"ז אפ"ה הנם מעטים וגבי אחז קאמר כל הכלים וכו' ומנ"ל לומר דאותן של משה דוקא היו. וזה ודאי דוחק. ובהיותי נבוך בזה חזה הוית להתוס' במנחות דף נ"ז ע"ב ד"ה רבי שהקשו וז"ל וא"ת אותה סוגיא דשבועות דדרשינן אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה כמאן לא כרבי יאשיה ולא כר"י ותירצו דאתייא כר"ע דהתם יע"ש. אשר מבואר מדברי התוס' הללו דלר"י דמפיק ליה לקרא לדרשא אחרינא