חיים שאל חלק א קל

חייב דהאי ואור"י קאי אדלעיל דהא דמשמע דנדרים ונדבות לאו כל כמיניה וכו' אבל קודם שנשאת וכו' ולפ"ז נ"ל דאע"ג דמלוה ע"פ אינו גובה מבעל' מה שלותה קודם שנשא' מ"מ מה שנדרה קודם שנשא' חייב כי היכי דתיהוי לה כפרה וכדברי תוס' לחלק בין חוב לקרבן וכו' ומ"מ נרא' בנ"ד פטור מלשלם וכו' היינו בנדר דומיא דקרבן שהוא קדושת הגוף אבל נדר שהוא קדושת דמים דומה לחוב מע"פ ובהכי א"ש משמעות מסקנת הפוס' דמה שנדרה קודם שנשאת אין חייב לשלם והנה בתשו' הר"ם מינץ וכו' והוא לכאור' תמוה וכו' אמנם נראה דס"ל כמ"ש לסברת תוס' דנדרים לסברא ראשונ' שכתבו לחלק בין קרבן לחוב דלפ"ז אפי' נדרים ונדבות חייב דאין חילוק בין קרבן לקרבן רק יש חילוק בין קרבן לחוב ולסברא שכתבתי לחלק בין קדושת הגוף וכו' יש לתמוה על דברי תה"ד וכו' הא ההיא דהמקבל קדושת הגוף עכ"ל. וק"ק במה שהביא משם הרב תה"ד ודוקא במה שחייבת תחתיו וכו' וכ' עליו ולענ"ד יש שני דעות בזה והביא דברי התוס' דנדרים ומוכח דכונתו דהרב תה"ד החליט המאמר דדוקא במה שחייבת תחתיו ותורה דיליה ממאנ' למאמר"ו דזה אינו מוסכם ויש שני דעות בזה. והרואה יראה שהרב תה"ד קרי בחיל שיש מחלקת בזה ואייתי ברישא דאפי' נתחייבה קודם שנשאת לדעת התוס' דפ' המקבל והמרדכי והגהות אשרי ושוב כתב דלפירש"י וגירסתו דוקא כשנתחייבה תחתיו. עוד אשוב אתפלא עמ"ש דלסברא ראשונ' דהתוס' נדר דהוי כמו קרבן חייב לשלם והחזיק בזה מכי פתח בתשוב"ה ועד פרק נגמר הדין אי לאו דחילק והבדיל בין קדש לקדש מקדושת הגוף לקדושת דמים ואהניא ליה שיטתיה לישב דברי מהר"ם מינץ והדברים תמוהים דאשתמיטיתיה דברי התוס' שם בנדרים בדיבור ההוא דקאי ביה דבסיום הסברא ראשונה קודם שהביאו הגירסא אחרת שכתבו וז"ל והאי דאמר הכא כל קרבנות שהיא חייבת דוקא קרבנות אבל חוב לא יפרע אלא ממה שהכניס' וכו' אבל לא יותר ממה שהכניס' לו וקרבנותיה נמי דוקא קרבנות חובה אבל לא נדרים ונדבות ואף לאחר נשואין לא ישלים נדריה דאל"כ יכולה להחריב בעלה והכי משמע בירושלמי עכ"ל הרי דהתוס' שם לסברא ראשונ' נמי דמחלקים בין חוב לקרבן פירשו דדוקא קרבנות חובה אבל לא נדרים ונדבות וכתבו הסברא שהביא הוא מתוס' נזיר והרא"ש בנדרים דתדור אלף עולות ליום כמ"ש יכולה להחריב בעלה וכונת התוס' פשוטה דבתחיל' מדייקים הלשון וכל קרבנות שהיא חייבת דמשמע קרבנות חובה ואפי' לפי גירסא זו דגרסי שכך כותב לה וכו' דהיינו בכתובתה ומתחייב נמי על קרבנות דקודם נשואין פירשו דדוקא קרבנות חובה ולא נדרים ונדבות. וכדי שלא נאמר דהא דממעטינן נדרים ונדבות היינו קודם נשואין אבל אחר נשואין יתחייב גם בנדרים ונדבות כתבו דאף לאחר נשואין דינה שוה לקודם נשואין דקרבן חובה חייב ולא נדר ונדבה דאל"כ תחריב בעלה והכי משמע בירושלמי דשם נקטי אכלה חלב וחיללה שבת דמשמע כי הני ולא נדרים ונדבות. ובכן הן נסתר כל בנינו. ותו אשתמיטיתיה דברי התוס' והגהות אשרי ריש פ' המקבל דכתבו כסברא הראשונ' דתוס' דנדרים ומפורש בדבריהם דאינו חייב במה שנדרה קודם נשואין ולא במה שנדרה תחתיו. וממילא נסתר פירושו בדברי ר"י שהביאו התוס' בנזיר. ובלא"ה לשון ר"י מורה ובא דעל קרבנות חובה איירי. וממילא אזדא ליה מה שישב בעד מהר"ם מינץ דסמך על סברא ראשונ' דתוס' נדרים ואפי' אי הוה יהבינן ליה כל דיליה ודעת התוס' בסברא ראשונ' דנדרים דחייב בנדרים ונדבות דקודם שנשאת אכתי ק' למהר"ם מינץ דאמאי שבק כל הני רבוואתא רש"י והר"ש והרא"ש והר"ן דס"ל כגירסא אחרת שכך כותבת לו בשובר וכתבו דנדרים לא. וכ"כ הרב הנמקי פ' המקבל. ואפי' לפי גירסא אחרת הרי התוס' והגהות אשרי פ' המקבל מסכימים דנדרים לא. ותו ק' במ"ש ולפ"ז צ"ל דאע"ג דמלוה ע"פ אינו גובה מבעלה מה שלותה קודם שנשאת כדאיתא בא"ה סימן צ"א וכו' מ"מ בנדרים וכו' דמאי מלוה ע"פ דקאמר דמשמע דמלוה בשטר גובה הא ליתא דהכא איירינן דמנכסיו חייב בקרבנות שהיא חייבת אף אם לא הכניסה לו כלום. והא דמחלקינן בא"ה סימן צ"א בין מע"פ למלוה בשטר היינו לגבות מנכסיה שהכניסה לו אבל אם לא הכניסה לו כלום אף מלוה בשטר אינו חייב הבעל כמבואר בדברי התוס' דנדרים ומציעא ובפוסקים ומהש"ס גם כן. ומה שתמה על התה"ד בסוף דבריו. אף לפי שיטתו לק"מ דהא סיים התה"ד וצ"ע אי הנדון דומה לראיה. ואולם לכאורה אף אי היה הדין כמ"ש הוא ז"ל דהיה הבעל חייב בקרבן נדר ונדבה מקוד' שנשאת אין נראה לחלק בזה בין קדושת דמים לקדושת הגוף והיה חייב גם בנדר צדקה והיה צריך להתישב בדבר אמנם אין אנו צריכים לזה דפשיטא דאינו חייב בקרבן נדר ונדבה דקודם ואחר שנשאת אף לסברא ראשונה דתוס' דנדרים כמו שנאמר וצ"ל ש"ך וכנה"ג בי"ד סי' רמ"ח והר"ם הכהן בתשו' בית יהודה ח"ב גף קכ"ז וס' דברי יוסף ח"י אנ"י: סימן ע' בדין צירוף זימון לשלשה. דבעיא דרישה: שאלה ביומא דשבתא בסעודה שניה אחר תפלה ארבעה וחמשה אנשים ישבו לאכול וב' מהם אכלו פת והשאר אכלו פת הבאה בכסנין דהיינו שקוראים בו"לו עשוי סלת בלולה בשמן וקצת סוק"אר. ואחר גמר אכילתם השנים שאכלו פת רוצים לברך בהמ"ז ונסתפקו אם אחד מאותם שאכלו הבו"לו יצטרף עמהם לזמן בשלשה. או לכתחילה לא מצו לזמן אא"כ השלישי יאכל פת יורינו המורה כדת מה לעשות ושכמ"ה. תשובה כתב הרי"ף פ' שלשה שאכלו גבי ט' שאכלו דגן ואחד ירק שמצטרפין לזמן בעשרה וז"ל וה"מ לענין אצטרופי לבי עשרה אבל להוציא את הרבים י"ח אינו מוציא עד שיאכלו כזית דגן וקאמרי רבנן דוקא אצטרופי לבי עשרה אבל לבי תלתא אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן עכ"ל וכתב הפרדס כ"י שער עשירי על דברי הרי"ף וכן כתבו הגאונים ז"ל ואח"ך הביא לשון הרמב"ן שכתב כן. וכתב הרשב"א והביאו מרן בב"י סי' קצ"ז שבדברי הרי"ף איתא בהדי' בירושלמי ר' יעקב בר אחא בשם רבי יוחנן לעולם אין מזמנין עד שיאכל כזית דגן והא תניא ב' פת וא' ירק מזמנין מתניתא דרשב"ג היא פי' דאמר בסמוך אפילו לא טבל עמהם אלא בציר וכו' וס"ל דלית הלכתא כרשב"ג דרבנן פליגי עליה וכ"כ התוספות דף מ"ח בשם השר מקוצי ע"ש באורך. וראיתי להרב כנה"ג שכתב שהקשה אחד חכם דמדפריך בש"ס דילן עלה דרבי יוחנן מבריתא דרשב"ג ולא משני רשב"ג יחידאה היא נראה דרשב"ג לאו יחידאה הוא וראה שהרב מהר"ש יפה ביפ"ת בב"ר פ' צ"א הקשה קושיא זו וכתב הרב כנה"ג על זה וז"ל ואחרי המחילה וכו' לא דקדק יפה בש"ס דאיך יעלה על דעתנו שהרי"ף והרמב"ם והתוס' וס' יריאים והשר מקוצי וסמ"ג והרשב"א ורבינו בית יוסף נעלם דבר זה מעיניהם וכו' דמאי דמקשה בגמ' מתיבי רשב"ג אומר לאו אדרבי יוחנן פריך דמימר אמר רבי יוחנן אנא דאמרי כרבנן אלא אדרבי חייא בר אבא דאמר שמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד ופירש"י אין אדם מודה לו פריך דהיכי קאמר שאין אדם מודה שהרי רשב"ג קאי כותיה וכו' ומה שנראה מהגמ' דרב חנא משמיה דרבא קאי כרשב"ג לא מפני זה לא יקרא רשב"ג יחיד כיון דליכא תנא דקאי כוותיה וכו' ע"ש שהאריך עוד הרב ז"ל הלא בספרתו. ואני תמיה על הרב מהר"ש יפה ועל החכם ששלח להרב כנה"ג קונטריס בזה איך מקשים על הרשב"א וגם על הרב כנה"ג שנעשה סניגור להרשב"א לישב הסוגיא דגמרין. וכלם לא ראו דברי הרשב"א ז"ל בשרשם בחידושיו פ' שלשה שאכלו דף מ"ח דהרשב"א עצמו הקשה קושית הרב מהר"ש יפה ז"ל והחכם בעל הקונטריס אחר שהוכיח מהירושלמי כהרי"ף וז"ל והא דאקשינן מינה בסמוך לרבי חייא בר אבא א"ר יוחנן דילמא בגמרין סברי דלא פליגי רבנן עליה וכדטעו בה דסברי דאף להוצי' אמרה והא דמהדרינן אצטרופי וכו' ולא דחי הא מני רשב"ג וכו' ה"ט דבעי לתרוצה אליבא דכלהו תנאי ובקושטא דרשב"ג לא אמרה אלא לאצטרופי ומיהו לענין צירוף ג' פליגי רבנן עליה עכ"ל עין רואה דהרשב"א עצמו ביטל את המעוררין ואיהו מפרק לה. עוד אני תמיה על הרב כנה"ג שכתב דלא פריך הש"ס על רבי יוחנן אלא אדרחב"א דאמר שמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד דהא תרווייהו רבי חייא בר אבא משמיה דרבי יוחנן אמרן וכן הוא בג' דפוסים שלפני גם מ"ש עוד דלא מפני דרב חנא משמיה דרבא קאי כרשב"ג לא יקרא יחיד וכו' ותימה דאם רבא סבר כרשב"ג ודאי קי"ל כרשב"ג דרבא ס"ל כוותיה והלכה כבתראי. ומה גם דאיכא למימר דאי רבא סבר כרשב"ג הוא ידע תנאי דסברי כרשב"ג ולאו יחיד הוא וכדאמרינן בעלמא כמ"ש אני בעניי במקומו בס"ד ולפום ריהטא יש להסתפק הא דכתבו הגאונים והרי"ף דלג' אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן אי מהני דגן כגון דייסא וכיוצא או בעינן פת ממש. והנה לדעת הרא"ש שכתב אהא דאמרינן דאינו מוציא רבים י"ח עד שיאכל כזית דגן וז"ל עד שיאכל כזית דגן אבל שתיה ועלה של ירק לא מהני דבעינן אכילת דבר שראוי לומר עליו ג' ברכות או שמא ברכה א' מעין ג' ש"ד מדנקט כזית דגן ולא נקט כזית פת וטעמא כיון דאיכא אכילה ואיכא ברכה דאוריתא ש"ד עכ"ל וכ"כ הטור סי' קנ"ז בפשיטו' דלהוציא מהני אפילו דייסא. ומאחר שכן הרי"ף דכ' שתים זו בהדי הדדי דאינו מוציא עד שיאכל כזית דגן ולהצטרף לג' עד שיאכל כזית דגן לדעת הרא"ש והטור נר' דגם לבי תלת' להרי"ף מצטרף אם אכל כזית דייסא דשניה' בדיבור אחד נאמרו וסמיכי אהדדי. ותו דנראה פשוט דאם להוציא מהני כ"ש לצירוף. ורבינו ירוחם נתיב ט"ז חלק ז' כתב משם התוספות כדברי הרא"ש והטור: ולפי זה נראה דהתוס' והרא"ש והטור סברי דדעת הרי"ף דלג' מצטרף אם אכל דגן אפילו אינו פת והרי הוא כמבואר ויש להרגיש על מרן בב"י סי' קצ"ז דפשיטא ליה דהרי"ף וסיעתו סברי דבעינן כזית פת להצטרף לג' כדעת הרמב"ם שכן כ' ודעת הרמב"ם כדעת הרי"ף והרב שדה יהושע כתב בדעת הרמב"ם במוחלט כדעת הרי"ף ע"ש ומאי פשיטותייהו דהגם דהר"מ על הרוב הולך כשיטת הרי"ף ומסתמא הרמב"ם סבר בדעת הרי"ף כדעתו דבעי פת. מ"מ כל קבל דנא דלדעת התוס' והרא"ש והטור דעת הרי"ף דבכזית דגן אף שאינו פת סגי כמ"ש ואפי' דפשיטא להו דדעת הרי"ף כהרמב"ם ממ"ש מהר"ם והביאו הגהמ"יי שהיה נזהר כשהיה אוכל ואחר עמו שלא היה נותן לאדם הבא לשתות אם לא שהי' יכול להזקיקן ליטול ידיו ולאכול עמהם כזית דגן לאפוקי נפשיה