חיים שאל חלק א קכט

ורשב"ם לא סברי הכי אבל השתא דסתם מילתיה ק"ק דהרי לדעת מהריק"ו ר"ח ורשב"ם סברי כרבינו ברוך ורב אחא ובכלל מה שהכריח הרב כנה"ג שם דר"ח ורשב"ם לא ס"ל הכי הוא מהתוס' פ' המקבל שלא הזכירום ע"ש וטפי הו"ל להביא מדברי התוס' בנדרים ל"ה דבדבריהם מבואר דלר"ח ורשב"ם דוקא ממה שהכניס' לו ולא משלו עש"ב. ומה שצדד שם דרבינו ברוך מארץ יון שהזכירו הגהות אשרי פ' יש נוחלין מר ניהו ר"ב ממגנצא שהזכיר המרדכי שם וכונת הג"א לצרף וכו' ע"ש כמה רב גובריה לקרב המרוחקים בזרוע עוזו דאין ספק דתרי הוו וליכא למי' דהג"א כונתו לצרף דעות הסוברים דחייב לשלם דאין זה צירו"ף דאורייתא וסברת ר"ח ורשב"ם אינו מתדבק בברו"ך הר"ב ממגנצא דסבר דחייב משלו והגהות אשרי כלל לר"ב מיון ור"ח ורשב"ם דיורש הוי וסיים וכן הלכה וגבה טורא ביניהו בין אי אמרי' דחייב משלו לאי חייב ממה שהכניס' לו ומוכח ודאי דמאי דנקיט להלכה היינו דיורש הוי אבל לא משלו דבהא לא סבר הג"א דחייב כמ"ש בהג"א פ' המקבל ונרא' דהרב הג"א סבר לדא"ז שהביא פי"נ ולדמוהרי"ח שהביא פ' המקבל. גם מה שצדד הרב כנה"ג וטרח וכ' דלא נטעה במ"ש המרדכי פי"נ סי' תקצ"ו משם ר"ב ואשה עניה וכו' ואין לה נ"מ שלה וכו' ע"ש בחנם הטריח יעיר קינ"ו קנ"ה חכמה בדברים כאלו דהרי הוא כמבוא"ר בא"ר לח"י רוא"י בדברי המרדכי בשם ר"ב דהוא משלו דמייתי מדר' יהודה שחייב הבעל בקרבנות אשתו. גם מ"ש דמ"ש התוס' פ' המקבל ודלא כרב אחד וכו' כיוונו על סברת רבינו ברוך הלזו מלבד דדברי התוס' הם בשם רב אחא כמ"ש בסוף דבריו עוד בם דהסברא הזו שכתבו התוס' הוא שחייב לשלם אף חובותיה מקמי נשואין ואלו רבינו ברוך אין ולאו ורפיא בידיה דברישא כתב דיש שחייבו הבעל לשלם חובות שלותה קודם שנשאת ושוב כתב דלגי' רש"י ולפירושו אינו חייב לפרוע אלא מה שלותה תחתיו ע"ש. שוב ראיתי לרש"ל בחכמת שלמה שכ' דבספרים מדויקים גרסי בתוס' רב אחד וכ"כ בשיטה מקובצת שם בדברי התוס' שהביא רב אחד ע"ש והכי משמע ממה שכתוב בחי' הריטב"א מציעא דף ג"ן ע"ג. ומש"ע הר' כנה"ג וז"ל ולענין הלכה כתבתי בתשובה דאין המוחזק יכול לומר קים לי כרבינו ברוך שמחייב לבעל לפרוע אפי' משלו דיחיד וכו' ואף דהמרדכי בהעתיקו דברי רבינו ברוך העתיק בלשון הזה ויש שחייבו לבעל לשלם ומלשון זה נראה דרבים העומדים בסברת רבינו ברוך דדרך הפוסקים לומר אפילו על יחיד וכו' כ"ש לדעת מהריב"ל שנראה ברור מדבריו דאפילו רבינו ברוך לא אמר דחייב לשלם מנכסיו ותימא על מה שהוצרכו הפוסקים למעט סברא זו עכ"ל. וק"ק דלדידיה דמיחס סברא זו לרבינו ברוך כמה זימני בלשון הזה עד שנדחק לומר דרבינו ברוך מארץ יון מר ניהו ר"ב ממגנצא כמבוא' בכל לשונו א"כ הרי רבינו ברוך ויש שחייבו שנים דהרי רבינו ברוך הוא האו' ויש שחייבו ואפילו נימא שיש שחייבו לאו רבים והוא באחד הרי רבינו ברוך סבר הכי לדעתו ז"ל. וכ"ש דהכא קרוב הוא דלאו יחידאה היש שחייבו דמרוצת הלשון משמע דזה היה מעשה לימים ראשונים והללו מחייבין אלא דהוא כתב אבל רש"י וכו' ומשמע קצת דעבוד עובדא כי ברבים היו. ומ"ש כיש שלדעת מהריב"ל וכו' כעת לא הבנתי שותיה דמר דעשה עין של מעלה כאלו אינה רואה דהרי כל יקר ראתה עינו דברי רבינו ברוך ברור מללו לחייב משלו ומאי מייתי ממהריב"ל שתמה וכו' אטו משום דמהריב"ל אגב ריהטיה כתיב ביה ונעלם עינינו הרואות העלם יעלימו והמה פתוחו"ת: הן אמת דאכתי פש גבן להבין דברי המרדכי בשם רבינו ברוך הנז' שכתב דלפרש"י אינו חייב לפרוע אלא מה שלותה תחתיו ושוב הביא דברי רש"י דיבמות דאין המלוה יכול לתבוע מן הבעל מה שהלוה למזונות אשתו וכו' עש"ב. וקשה דהרי רש"י כתב בפ' המקבל דף ק"ד דלר' יהודה דוקא בקרבנות חובה לא בנדרים ונדבות ע"ש והביאו הריטב"א בחידושיו ומשמע ודאי דה"ה שאינו חייב לפרוע מה שלותה אשתו כמבואר מתוך דברי התוס' שם בהמקבל ובנדרים דף ל"ה עש"ב וא"כ איך כתב דלפירש"י חייב לפרוע מה שלותה תחתיו והלא לרש"י לא מחייב כלל אלא בקרבנות והכי משמע מלשון רש"י דיבמות שהביא דאפי' למזונות כתב דאין המלוה וכו' ונראה דגם כונת המרדכי לומר דמדברי רש"י דהתם משמע להפך ובתשו' מהר"ם ד"פ סי' תתמ"ט הביא הספרי והירוש' וכתב דמ"ש לותה מקרבן ע"ש וק"ק דטעם גדול יש לחלק ביניהם כמדובר וצריך לעמוד בתשו' זו היטב. אמנם מאי דסברות אלו דיש שחייבו ומה שהוכיח מרש"י אתו כר' יהודה ל"ק דרבנן פליגי כמבואר בספרי פ' נשא ובנזיר דף כ"ד ואיך נקטי כר' יהודה דאיברא דהרא"ש הביאו בש"מ מציעא פ' המקבל דחה דברי ר' אחא שהביאו התוס' מטעם זה דהא רבנן פליגי ואין הלכה כר' יהודה ע"ש אמנם הרמב"ם פסק כר' יהודה וכבר ביארנו טעמו וכ"נ מדברי התוס' פ' המקבל ובנדרים דף ל"ה והגהות אשרי פ' המקבל דנקטינן כר' יהודה ע"ש. עוד אשוב אתפלא על הרב כנה"ג שם שתמה עמ"ש מהריב"ל בראשון דף ק' דרי"ו כתב דוקא מנכסים שהכניסה לו אבל משלו לא וכתב הכנה"ג דבדק במשרים בנתיב כ"ג ח"ו ולא מצא ושוב כתב דממ"ש רי"ו שם מנכסים שהכניסה לו חשב כן מהריב"ל וליתא עש"ב. ואשתמיטתיה דברי רי"ו שם באותו פ' באותו מקום שכתב וז"ל ור' יחיאל מפריש כתב דודאי אין הבעל חייב לפרוע חוב אשתו שלפני נשואיה מנכסיו ואפי' עודה תחתיו עכ"ל הרי בהדיא ע"ש מהריב"ל בשמו דמשלו לא ודוק וצ"ל בה"ג ה' כתובות ותשב"ץ ח"ב סי' רצ"ה. והנה במ"ש מור"ם קהל שעשו ביניהם תקנות בקנסות ועברה וכו' ראיתי להרב חלקת מחוקק שכ' וז"ל אפשר לפרש דעת הרב דאם האשה עברה על התקנ' קודם שנשאת ונשאת בעלה חייב לשלם משום דכל העובר' על התקנ' קלא אית לה והוי כמלוה בשטר וכו' עכ"ל ויש לדקד' דודאי דברי מור"ם בעברה על התקנ' תחתיו דהרי דין זה נכון מוצאו מתשובת הרב תה"ד סי' רפ"ב ומדמי לה לקרבן דמביא הבעל בשביל אשתו וכמ"ש הרב ח"מ בסמוך והתם היינו משלו אפי' לא הכניס' לו כלום וא"כ איך אפשר דאיירי מור"ם קודם נישואין והוי כמלוה בשטר. הא אפי' מלוה בשטר לא גביא הוא מנכסים שהכניס' לו ולא משלו. ודין זה דהרב תה"ד היינו משלו. הן אמת דלדעת התוס' ריש פ' המקבל ודעמיהו אם חייבת בקרבן קודם שנשאת נמי בעלה חייב להביאו וה"נ לדעת התה"ד דמדמי להו אפי' אי עברה התקנ' קודם חייב הבעל. אמנם הרב ח"מ לא אתי עלה מטעם זה אלא דקלא אית לה והוי כמלוה בשטר וכחיוב מס ושלוח סבלונות ותו דהא רש"י שם בריש המקבל ס"ל דקרבנות שנתחייב' מקמי נשואין אינו חייב הבעל וכן נראה דעת רבינו שמשון בסוף נגעים והרא"ש והר"ן בנדרים דף ל"ה דגרסי כגירסת רש"י ז"ל דכותבת לו בשובר אחר גירושין וכו' ע"ש וכן משמע קצת שהוא דעת הרמב"ם פ"י מה' שגגות דין ו' שדוקא קרבנות שנתחייבה תחתיו מסתמות דבריו. אמנם ראיתי בחי' הריטב"א למציעא בריש המקבל שהביא משם הראב"ד דאף קודם שנשאת ומדלא השיג על הר"מ משמע דמדברי הר"מ אין הכרע וכן הוא דעת ר"י כמ"ש התוס' בנזיר דף כ"ד ע"א בשמו דדוקא מה שנתחייבה משנשאת ולא מה שנתחייבה קודם שנשאת ע"ש וכיון דכל הני רבוואתא ס"ל דאין הבעל חייב בקרבנות שנתחייבה קודם שנשאת אף לדעת התה"ד דמדמי קנס עובר התקנה לקרבנות אין להוציא מהבעל אם נתחייבה בקנס קודם שנשאת. הן אמת דק' עמ"ש התוס' בנזיר משם ר"י דלא מה שנתחייב' קודם שנשאת ממ"ש הגהות אשרי בריש המקבל משם ר"י להפך דחייב לפרוע כל קרבן שנתחייב קודם שנשאת ע"ש. גם ראיתי בחי' הריטב"א למציעא שם פ' המקבל שדעת הראב"ד והריטב"א ורבו דחייב בקרבנות קודם שנשאת עש"ב. וראיתי להרב בית שמואל שם ס"ק י"ג שכ' וז"ל אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית אם נדרה לצדק' צריך לשלם בשבילה אע"ג דיכול למחות לה להבא מ"מ צריך לשלם מה שנדרה כבר עכ"ל מתשו' מהר"ם מינץ סי' ז'. וכעת אין ספרי אתי אמנם לפי מה שהסכימו רש"י ותוס' והר"ש והרא"ש והר"ן והגהות אשרי אין הבעל חייב בנדרי אשתו וכבר לעיל מזה השיג הרב בית שמואל על הר"ם מינץ שפירש ההיא דהמקבל בקרבן שחייבת בנדר דהוי הפך רש"י ותוס' ע"ש וא"כ הכא הו"ל להכריע הב"ש בדין להפך ואפשר דמטעם אחר נגע בה מהר"ם מינץ וצריך לראות גוף התשו' ובס' כנה"ג ומצאתי בשו"ת הרא"ש שנדפסו בויניציא שנת שס"ז שיש שם תשובו' נוספות בכלל ל"ט סי' ח' וז"ל וששאלת אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ונדרה ליתן צדקה או השכיר' מלמד והבעל מוחה בידה נחלקו רבותנו בדבר זה יש גדולים שאומרים שמכר' ומקח' קיים וכן משא ומתן משום תקנת השוק ורבינו מאיר לא הי' פוסק כן ועל הצדק' שנדר' כך נ"ל אעפ"י שמקבלין מן הנשים דבר מועט ה"מ בסתמא דאומדים בסתמא הבעל אין מקפיד על דברים מועטים הללו אבל היכא שהבעל מוחה בהדיא פשיטא שאין לה ליתן מאומה בלא רשות והמקבל ממנה ח"ו גזל ואף אם הניחה לישא וליתן בבית אינו אלא כאפוטרופא בעלמא ויכול לסלקה בכל עת שירצה ואם השכירה מלמד אם ידע הבעל ושתק ודאי ניחא ליה במה שעשתה אבל אם מוחה אין בדבריה כלום אשר בהר"י ז"ל עכ"ל הרי דהרא"ש ז"ל פסק דגם מה שנדרה אם מקבל ממנה אפי' דבר מועט אם מוחה בידה הוי גזל הפך מהר"ם מינץ דבמה שנדרה כבר אינו יכול למחות וצ"ל בטור י"ד סי' רמ"ח: ואחזה אנכי להרב בית יעקב בתשו' סי' קע"ג שנסתפק אשה שנדרה ממון לצדק' כשהית' אלמנ' ואח"ך נשאת אם הבעל חייב לשלם מה שנדרה קודם נשואין והשיב וז"ל בת"ה סי' רפ"ב פסק דאשה שעבר' וכו' ודוקא בחייבת תחתיו ולא בקרבן שחייבת קודם נשואין וכו' ולענ"ד יש שני דיעות בזה ממ"ש תוס' במס' נדרים וכו' הרי דלסברא ראשונ' שכתבו תוס' בין קרבן לחוב וקרבן אפי' קודם נשואין חייב לשלם ה"נ בנ"ד נדר דהוי כמו קרבן חייב לשלם גם לסברא זו נרא' דיותר יש לחייב הבעל בדין שבנ"ד קודם נשואין מלאחר נשואין דלאחר נשואין נראה דדוקא קרבן חובה הוא דחייב אבל מה שנדרה פטור מלשלם כמ"ש התוס' בנזיר וכו' וא"כ קודם נשואין לא שייך סברא זו שתדור אלף עולות לחייב תשלומין לבעל' אפי' בנדרים ונדבות נמי חייב לשלם מיהו מדכתבו תוס' בנדרים גירסת הירוש' באחרונ' מבואר דס"ל גי' זו עיקר וכ"כ התוס' בנזיר ואור"י וכו' אמנם יש לפרש דברי התוס' שם בנזיר גם עפ"י הסברא הראשונ' שכתבו בנדרים בין חוב לקרבן וקרבן אפי' קודם שנשאת