חיים שאל חלק א קכז

ודברי התוס' דסוטה הנז' דמוכח דפליגי אדרבי יהודה וכמה דאמרן: גם מה שתירץ עוד דמאי דקאמר מרן דהוי כ"ע היינו בקרבן עשיר וסוגית נזיר לענין שעבוד והאריך בזה ונסתייע מדברי הר"ן ע"ש באורך אינו מחוור חדא דהרמב"ם פסק כר' יהודה בדין זה בכל כמבואר וגם בפירוש המשנה כ' דהלכה כר' יהודה ומרן עלה קאי. ותו דשתים זו הם דברי ר' יהודה דלדידיה דהבעל חייב מביא קרבן עשיר. ומה שנסתייע מהר"ן הוא עזר כנגדו דהר"ן כ' דלפי דבעלה חייב והוא עשיר מביא קרבן עשיר. ותו דהר"ן דייק דהוי כ"ע מדקתני סתמא והרי לפי גרסת הר"ן כל קרבנות שהאשה חייבת היא סתמא. שוב ראיתי להרב עיון יעקב בצדה דף ל"א שהשיג על מרן דאשתמוט מיניה סוגית נזיר ע"ש ונראה שנעלם ממנו הספרי והירו' הנז': אמנם לישב דברי הר"ן הנז' עלה במחשב' דלא תיקשי ליה כקושיין והוא דלפום בריתא דספרי למדנו דרבנן מודו בזבה ויולדת דהבעל מביא על אשתו ונזירות לא ומאחר שכן שפיר כתב הר"ן דהא דאמרו בשמעתא דנדרים וכר' יהודה לאו דוקא דהא התם קאי אזאת תורת היולדת דדריש בין פקחת בין שוטה והא אתי ככ"ע. ובסוגית נזיר שפיר קאמר הש"ס דרבנן פליגי אר' יהודה דהכי הוא קושטא דמילתא דפליגי בנזירות כמו שאמרו בספרי. ברם אינו מחוור וליכא למימר הכי בעד הר"ן דהא טעמא טעים משום דסתמא קתני אדם מביא קרבן עשיר על אשתו והרי קתני נמי בסתמא וכל קרבנות שהיא חייבת לפי גירסתו של הר"ן ופירש הוא ז"ל דהיינו לאפוקי נדרים א"כ מ"ש הר"ן דכר' יהודה לאו דוקא אכולא מילתא קאי ואין כונתו בפרט זה דיולדת דהא לחוד כר' יהודה לאו דוקא. ותו דהכי הול"ל בהדיא דכר' יהודה לאו דוקא דהא ביולדת כ"ע מודו דחייב. אבל נראה דכונת הר"ן פשוטה ומקדמי אר"ש נבא העי"ר במ"ש הר"ן דמשום דלא ידעינן מאן תנא קמא ור' יהודה איירי בה תלינן לה לדידיה דהא מילתא חדתא אטו בכל בריתא סתמית דמייתי הש"ס מהדר לאדכורי מאן תנא דידה אדרבא בריתא סתמית עדיפא בכל דוכתא והש"ס קאמר דתניא לחוד ומייתי לה ומה זה הי' בהך שמעתא דבעי לאדכורי תנא קמא ומשום דלא ידעיה נקט ר' יהודה. אמנם נראין הדברים דלא נעלם מהר"ן דמילתא כדנא פלג"ן בהדיהו ר' יהוד' ורבנן כמבואר בהנך דוכתי דאייתינן אבל לפי גירסתו גם ת"ק דהאי בריתא דמייתי הש"ס הכא בנדרים סבר כר' יהוד' דהא קאמר על קרבנות שהיא חייבת והש"ס לא קאמר בסתמא שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה דתניא אדם מביא קרבן וכו' לאשמועי' דאיכא רבנן דפליגי אדר' יהוד' ולהכי בעי לאדכורי לת"ק ומשום דלא ידעי' כלומר דודאי אין זה סברת רבים דסברת רבנן איפכא ופליגי אדר' יהוד' ואין זה כי אם חד תנא דסתם לן כר' יהוד' ולא ידעיה לאדכורי ולהכי תלה ליה כר' יהוד' לאשמעינן דפליגי עליה כנ"ל כונת דברי הר"ן. אמור מעתה דברי מרן הכ"מ דכ' דליכא מאן דפליג עליה דר' יהוד' מרפסן איגרי דמוכח מדבריו דליכא פלוגתא בהא ומאי דתנן ר' יהודה אומר לאו משום דאיכא מאן דפליג עליה. וכבר נתבאר דפלי"ג רבנן ומ"ש הר"ן הרי ביארנו כונתו. איכו השתא צריכין אנו למודע"י מ"ט פסק הרמב"ם כר' יהוד' מאחר דרבנן פליגי עליה והו"ל לפסוק כרבנן וכמו שפסק הרא"ש בתוספותיו פ' המקבל והביאו בשיטה מקובצת. אמנם מהתוספות והגהות אשרי שם פ' המקבל והתוס' בנדרים והמרדכי פ' יש נוחלין סי' תקצ והתה"ד סי' רע"ב ומרשב"ם ור"ח לדעת מהר"י קולון שרש י"ו נראה דס"ל כהרמב"ם דהלכ' כר' יהוד'. הן אמת דבמ"ש מהר"י קולון משם רשב"ם ור"ח איכא לאתמוהי כמ"ש הרב כנה"ג בא"ה סי' צ"א וכמו שאכתוב לקמן בס"ד אבל כל הנך רבוואתא נרא' דסברי דהלכ' כר' יהוד' וצריך טעם אמאי לא פסקו כרבנן. ואפשר דטעם כל הגדולי' הללו דפסקו כר' יהוד' היינו מכח הך שמעתא דנדרי' חדא דהך בריתא דמייתי התם סתם לן תנא דהך בריתא כר' יהוד' ואף דאמרי' בעלמא מלחקת במשנה וסתם בבריתא אין הלכ' כסתם דבריתא לפום ריהטא אפשר לומר דהני מילי כאשר שנה רבי המחלקת במשנ' אמנם הכא רבי לא הזכיר סברת רבנן ואף דמייתי לה בשם ר"י כמה זימני דתנן הכי והוי הלכתא. ותו דמהך שמעתא דנדרי' משמע דהלכ' כר' יהוד' דהלא הא דאיירי ביה הש"ס התם יולדת בין פקחת בין שוטה אתייא ככ"ע דאף רבנן דפליגי אר' יהוד' מודו דחייב להביא קרבן שמכשיר' לו כמבואר בספרי ואם איתא דלית הלכתא כר' יהוד' אמאי קאמר הש"ס דר' יוחנן כר' יהודא והלא דר' יוחנן ככ"ע אתיא אלא משמע דקים לי' להש"ס דהלכתא כר' יהוד' ואגב ארחיה השמיענו הש"ס דהלכ' כר' יהוד' במאי דמוקי לר' יוחנן כוותיה. ועוד אפשר לומר דטעמם דפסקו כר' יהוד' משום דבפסיקתא פ' נשא סתם ונקיט כר' יהוד' וז"ל והביא קרבנ' עליה אינו מקיץ לה מכתובת' אלא משלו וכן כל קרבן שעליה ע"כ וגם פ' מצורע אמרו שם בפסיקתא וז"ל רבותנו אמרו אדם מביא קרבן על אשתו שכן כותב לה אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא ע"כ הרי דהפסיקתא נקט סברת ר' יהוד' בסתם ובלשון רבותנו אמרו וידוע דהפסיקתא חוברה סמוך לזמן הגאוני' ומוכח דכך פסקו הגאוני' הלכ' כר' יהוד'. ועיין בחידושי הריטב"א למציעא דף ג"ן סוף ע"ג שצדד דהלכ' כר' יהוד' כיון דקי"ל דדרשינן לשון הדיוט ע"ש. והנה ראיתי לרבינו שמשון בסוף נגעים שכ' על דברי ר' יהוד' וז"ל וכן כל קרבן שהיא חייבת כגון דליד' וזיבה וסוט' חייב הבעל להביא על אשתו אבל אם אכל' את החלב או שחללה שבת אין הבעל חייב עכ"ל וכ"כ הרא"ש בפירושו שם וז"ל ע"י אשתו כלומר אם הוא עשיר מביא אף עליה כמו על עצמו קרבן עשיר ודוקא קרבן לידה וזיבה ונגע' אבל אם אכל' חלב וחללה שבת אינו מחוייב להביא עליה עכ"ל ולא זכיתי להבין דבריה' דאיברא דהר"ש מייתי משם ספרי זוטא וז"ל והביא קרבנ' עליה יכול אף בזמן שחלל' שבת ת"ל קרבנה כשאמר את קרבנה לרבות קרבן נגע' וזיבת' ומה ראית וכו' ע"ש וזה כמ"ש הר"ש והרא"ש. אמנם נראה דספרי זוטא סתם כדעת רבנן דפליגי אר' יהודה אבל ר' יהודה ס"ל איפכא וכדמשמע מלשון המשנ' דתנן וכל קרבן שהוא חייבת דכל קרבן במשמע אף אם אכל' חלב וחלל' שבת ס"ל לר' יהודה דחייב להביא על אשתו וכן משמע ממ"ד בנדרי' דף ל"ו אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו שכן אדם מביא על אשתו כר' יהוד' ומוכח דפשיטא לש"ס דלר' יהוד' מייתי חטאת חלב על אשתו כשהיא פקחת אלא דלר' יוחנן דמרב' יולד' שוטה סבר דה"ה נמי יביא על אשתו שוטה חטאת חלב ופריך דיביא חטאת חלב על חבירו ומשני דחטא' חלב לשוטה לא מייתי משמע דפשיטא לש"ס דלר' יהוד' לפקחת מייתי חטאת חלב דאלת"ה מאי פריך חטאת חלב מאן דכר שמיה אלא משמע דסברת ר' יהוד' דבעל מייתי על אשתו חטאת חלב ופריך לשוטה כדאמרן ומ"ה אצטריך לשנויי דשוט' לאו בת קרבן דאי לאו הכי הו"ל לש"ס לשנויי דר' יהוד' אף בפקחת לא קאמר אלא קרבן כפרה ולא חטאת חלב אלא משמע דבפקחת לר' יהודה בעל מייתי חטאת חלב וכ"כ הרשב"א בחידושיו שם וזה הפך הר"ש והרא"ש דבפירוש דברי רבי יהוד' כתבו דדוקא לידה וכו'. וגם מדברי הש"ס הנז' מוכח דהלכ' כר' יהודה כמו שפסק הר'"מ ודעמיה דפריך אלא מעתה יביא אדם חטאת חלב על חבירו אלמא א"ר אלעזר וכו' ושקיל וטרי בה משמע דהלכ' כר' יהוד' דאי קי"ל כרבנן מאי פריך אלמא א"ר אלעזר וכו'. ותו קשה לי על דברי הר"ש והרא"ש הנז' דהרי אמרו בירושלמי פט"ו דיבמות הלכה ג' ובכתובות פ"ד הלכ' ח' ובריש פ' שני דסוטה ובתוספתא פ"ד דכתובות בהדיא דר' יהוד' ס"ל דאפי' אכל' חלב וחללה שבת בעל' מביא עליה וכן מוכח מהבריתא דספרי דפליגי רבנן דאם חיללה שבת אין בעל' חייב ש"מ דלר' יהוד' אפילו חללה שבת חייב בעל'. אתה הראת לדעת דבירושלמי במותב תלתא ובתוספתא וספרי ובתלמודא דידן מוכח דלר' יהוד' אפי' אכלה חלב אפי' חללה שבת בעלה חייב וכפשט לשון המשנה דתנן כל קרבנות שהוא חייבת והתימא על הר"ש והרא"ש דקיימי לפרש דברי רבי יהודה וכתבו להפך. ותו ק"ל דהרא"ש עצמו כתב בפירושו בנדרים וז"ל וכל קרבנות שהיא חייבת כשהיא מחוסרת כפרה או אכלה חלב או אם חייבת אשם אבל לא אם נדרה קרבן דא"כ תדור בכל יום כדי להקניטו עכ"ל הרי שכ' הפך מ"ש בפירושו לנגעים ובפי' הרא"ש לנזיר כ"י הביא הירושלמי דקתני אפילו אכלה חלב ומעיט נדרים ונדבות דוקא הפך ממ"ש בנגעים. וכזאת וכזאת ק"ק על הרמב"ם בפירושו שם שכ' וז"ל ואמר רבי יהודה כי כמו שיקריב מאשתו קרבן עשיר כן כל קרבן שתתחייב ר"ל קרבן זבות ויולדות הנה הוא מחוייב אליו ולא יקריבהו קרבן עני וכו' ע"ש דמאי אירייא קרבן זבה ויולדת דנקט אפילו אכלה חלב וחיללה שבת סבר ר' יהודה דבעל' חייב. ואי לא הוה נקט הר"מ זבה היינו יכולים לידחק דאין כונתו לשלול חטאת חלב וכיוצא אלא דהוא עסיק ואתי בקרבן עולה ויורד אבל השתא דנקט זבה דאינו עולה ויורד משמע דדוקא זבה ויולדת ולא קרבן אחר וקשה עליו כמדובר. וק"ק על הרב שדה יהושע בכתובו' פ"ד דף כ"ו ע"ב שכ' וז"ל וכן קרבנות שהיא חייבת כגון לידתה וצרעתה וחטאת ואשם שעליה לאפוקי נדרה ונדבתה דהא חייבת תנן ואין חיוב בנדר ונדבה וכן פירשה הרמב"ם בפי' המשנ' ורש"י והתוס' עכ"ל דהנה הוא כלל חטאת ואשם ואיך כתב וכן פירשה הר"מ בפי' המשנ' הרי מפי' הרמב"ם משמע להפך דדוקא זבה ויולד' וכיוצא אבל חטא' חלב ואשם לא וכדאמרן. ותו ק"ק במה שדקדק מלשון חיבת דלא איירי בנדר ונדבה דאי מהא לא אירייא דכשנדר' זאת לפנים חיובא רמיא עלה ושפיר נכללו נדרים ונדבות שכבר נדרה בלשון חייבת. אבל הראשונים כתבו כך מצד הסברא שאם תקניטיה נודר' כמה נדרים כמבואר בדבריהם. ואנכי הרואה להרב תי"ט שם בסוף נגעים שהביא דברי הר"ש הנז' ואח"כ כתב וז"ל ומשמע דהוא חייב ממילא וכו' וק"ק דלחיוב זה אין טעם אבל כפי הגירסא וכו' וכתבו התוס' וכו' אפילו אכלה חלב וכו' משמע דמכח כתיבת האחריות חייב אלא דאכתי ק' אמאי אסברא לה הבריתא באחריות שקודם נשואין וכוק אבל אה"נ שאם לא כתב אחריות כלל אף שמנשואיה ולהלן אינו מתחייב ומיהו רש"י וכו' וצ"ע מה טעם נתחייב בקרבנותיה ולא ראיתי ג"כ מזו הבבא בחיבורו של הר"מ כלום ונ"ל שגירסתו כגירסת רש"י וס"ל דיחידא' היא ולרבנן אינו חייב בקרבנותיה ולפיכך לא ה"ל לכותבה וכו' ע"ש באורך ומ"ש שלא ראה מזו הבבא בחיבורו של הרמב"ם נעלם ממנו דין זה דפסק כרבי יהודה כמבואר ושוב ראיתי שכבר הושג מהרב חזון נחום והרב בני דוד. ותו ק"ק דלפי דרכו הול"ל דהר"מ בפירושו