חיים שאל חלק א קכו

גדולות ורבינו האיי גאון ור"ח והרי"ף ורש"י והריטב"א ורבותיו והר"ן כלהו סברי דישתוק דשומע כעונה ולא הוי הפסק והתוספות שם בברכות דף כ"א כתבו דהמנהג לשתוק וגדול המנהג וכן פסק מרן בש"ע. ומעתה מ"ש הרב כנה"ג בתשו' הנז' ומה גם דלר"ת ור"י והגאונים הוי הפסק וכו' אינו אלא להגדיל תורה. דכיון דלאו הלכתא הכי לדידן אין לחוש לסברא המנגדת. וא"כ שפיר קאמינא דיחשוב פ' וזאת התור' בלבו ולא הוי הפסק. ועוד אני אומר דבמטו מהרב כנה"ג אין לכל אדם לומר פ' וזאת התור' דכיון דהוא עומד באמת ויציב דלדידן לפי מה שפסק מרן אין לענות כי אם קדיש וקדוש' וברכו ולא שום אמן אפי' של ש"ת ושל האל הקדוש וכמ"ש בבית יוסף סימן ס"ו דלא קי"ל כירושלמי וכבר כתב רבינו יונה במשנת ואלו הן בין הפרקים דהוי כמו באמצע פרק וז"ל ואחר שיאמר אמת אם יצטרך לשאול מפני הירא' או להשיב מפני הכבוד יפסיק כמו באמצע שאר פרקים עכ"ל א"כ נרא' פשוט דאין לו להפסיק בפ' וזאת התור' דודאי לא עדיף מאמן דלא יענה. ומ"ש הרב כנה"ג בתשו' הנז' וז"ל איברא שאף בין הפרקים של ק"ש איכא מרבוואתא דסברי דאעפ"י ששואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד אינו פוסק וכו' אבל רוב הפוסקים וכו'. ונרא' למאן דס"ל דעונה אמן של יש"ר מברך ואינו עונה שאר אמנים ה"ה דיכול לומר וזאת התור' דלא דמי לשאר אמנים משום דכתיב ויבא גוי צדיק שומר אמונים לאומר וזאת התור' שהוא מצוה ואף למי שאומר שאינו עונה אלא קדיש וקדוש' וברכו ה"ה דאומר וזאת התור' עכ"ל. לי ההדיוט לא נהירא עם נשיקת הרצפה דהרב ז"ל סבר דלומר וזאת התור' הוא כמו קדיש וקדוש' וברכו וענית אמנם גרע דאינו אלא משום ויבא גוי צדיק וכו' ואינו מחוור דאמירת וזאת התור' הוא ענף מצוה בעלמא. אך ענית אמן חובה ומצוה. ומה גם לדברי הזהר הקדוש פ' וילך ולדברי רבינו האר"י זצ"ל דחמיר טובא כנודע ואסמכיה אקרא דמלא פניהם קלון ס"ת אמן דהוא עונש מי שאינו עונה אמן והדברים עתיקים ואם אסרו לענות אמן משום הפסק כ"ש שלא יאמר וזאת התור' שאינה אלא ענף מצוה בעלמא ואין ספק אצלי דגרע מאמן והרב ז"ל אגב שטפיה כתב דבין הפרקים שואל מפני הירא' והוא דין באמצע הפרק כלל העולה דלפק"ד מדינא אין לשום אדם כשאומר ברכת אמת ויציב אפי' קודם שירה חדשה לומר פ' וזאת התור' רק יביט בספר תורה ומהרהר בלבו. ומה ששאלת ממני ידיד נפשי איך אני כותב על הרב חסד לאברהם מר זקני וממה שכתבתי בשם הגדולים ניכר שהוא זקן זקני. זאת אשיב ידידי ואור עיני לא מחכמ' שאלת על זה וכבר ידעת מ"ש מור"ם בתשובתו למהרש"ל שהשיגו בדקדוק הלשון אלו דקדוקי עניות. על כן אני אומר כלך אצל יפות גופי הלכות המוקפות דיבורי תוספות במימר קדישין בעלי אסופות בחון בהם וחקור בהם והיו לטוטפות. ואולם חשקתיך ואוהב זאת היתה לי הן תוי ההש"ב אשי"ב ולא אאריך בפטפוטי דברים רק אסלקך מיד. הלא תראה הרב הגדול מהר"ש בן הרשב"ץ כותב אדוני זקני על הרמב"ן בכמה תשובות ומהם סימן ש'. והוא ששי להרמב"ן מצד האם כמבואר בתשובותיו סי' רצ"א. ופוק חזי ספרן של צדיקים רבני גאוני אשכנז שבזמנינו מר כותב אדוני זקני על הרב הלבוש ומר כותב על הרב ב"ח ומר כותב על הרב תי"ט וכיוצא וכמה דורות עברו. והרי אמרו בנזיר דף כ"ג רות בת בנו של עגלון וכתבו התוספות שם וביבמות סוף דף מ"ח דלאו דוקא בת בנו דהרבה דורות היתה אחר עגלון וכ"כ הרא"ש בתוספותיו שם ביבמות והביאו הרב באר שבע בתוספותיו פ"ק דהוריות גם רש"י ז"ל בפסחים דף צ"ד ריש ע"ב כתב כן בנו לאו דוקא אלא מזרעו ע"ש והנה התוספו' בחגיג' דף י"ג פירשו בן בנו לאו דוקא אלא על שם מעשיו וכו' ע"ש וראיתי להגאון מהר"ר אריה נר"ו אב"ד דק"ק מיץ בספרו טורי אבן הנדפס מחדש שכ' שם בחגיג' על דברי התוספו' וז"ל ולי לא יתכן זה דקורא אותו על שם מעשיו בן בנו ולגבי אחשורוש אמר אחיו ובן גילו וכו' אלמא אחיו ובן גילו הוא דקרוי על שם מעשיו אבל בן בנו לא שייך לקרוא אלא א"כ הוא מזרעו ורש"י פ"ט דפסחים פירש בן בנו לאו דוקא אלא מזרעו ואפשר דמזרעו הי' מן האם וכו' עכ"ל וק"ק דהו"ל לאתויי דהתוספות עצמם בהך בן בנו דחגיג' פירשו דהוא מזרעו ביבמות סוף דף מ"ח ע"ש והיינו כפירוש רש"י שהביא וכ"כ הרב באר שבע פ"ק דהוריות. וגדול' מזו מצינו דאתמר בי מדרשא פ' וישלח דאמר רבינו הקדוש על יעקב אבינו זקני דאמרו שם דרבינו אמר לרבי אפס כתוב מן עבדך יהודה למרן מלכא אנטונינוס א"ל רבי מפני מה את מבזה על כבודך א"ל מה אנא טב מסבי לא כך אמר כה אמר עבדך יעקב ופירש במ"ך וכי טוב אני מזקני יעקב ע"ש. הנה כי כן לא יקשה בעיניך על דברתי בכל מקום אשר אזכיר דבריו של גדול הרב חס"ל ז"ל מר זקני הרב חס"ל שמענה ואתה דע לך. אמור יאמר העבד החיד"א ס"ט. סימן ס"ט. אשה שנדריה מקדימין ליום הכניס"ה. אי חובת גבר"א עליה השל"ם ולא שקל ידא מכיסא: שאלה אחלה פניו שיבור שיברור דין שכבר בא בתשובת רב אחרון על אודות האשה שנדרה קודם נשואין ואחרי עמדה ונשאת אם הבעל בעי שלומי מדיליה ולעת בא דברו המקום יהיה בעזרו: תשובה מאשר יקרת בעיני נכבדת אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי מאז הימים ושם אתה מוצא מה עמדי בס"ד. כתב הרמב"ם פרק עשירי מה' שגגות כל קרבנות שהאשה חייבת בעלה מביא על ידיה אם היה עני מביא קרבן עני אם היה עשיר מביא קרבן עשיר. וכת' מרן דאע"ג דר' יהודה קתני לה משמע דליכא מאן דפליג עליה וכן משמע מדברי הר"ן שכ' בנדרים דף ל"ה בשמעתא דהתם וז"ל והא דקאמר הכא שכן אדם מביא קרבן על אשתו כר' יהודה לאו דוקא כר' יהודה דהא תני רישא סתמא אדם מביא קרבן עשיר על אשתו אלא משום דלא ידעינן מאן ת"ק ורבי יהודה איירי בה תלינן לה לדידיה עכ"ל הרי דגם הר"ן כתב דלאו דוקא כר' יהודה. ותמהני דדבריה' הפך בבלי וירושלמי וספרי זה יצא ראשונה תלמוד ערוך בידינו בבבלי בנזיר דף כ"ד דתנן האשה שנדרה בנזיר והפרישה בהמתה ואח"ך הפר לה בעלה אם שלו היתה בהמה תצא ותרעה בעדר ואמרי' מאן תנא דבעל לא משתעבד לה אמר ר"ח רבנן היא דאי ס"ד ר' יהוד' אמאי תצא ותרעה בעדר הא משתעבד לה דתניא ר' יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכל קרבנותיה שהיא חייבת וכו' רבא אמר אפי' תימא ר' יהודה כי משעבד לה במילתא דצריכ' לה וכו' איכא דאמרי אמר ר"ח ר' יהודה היא וכו' אמר רבא אפילו תימא רבנן וכו' ע"ש הרי סוגיא זו מכרזת ואומרת דרבנן פליגי עליה דרבי יהודה. וזאת שנית סוגית הירושלמי פ"ב דסוטה דאית תנויי התם דאינו מפריש אלא דבר שהוא מתירה וכן אמר ר' יוסי התם דאין לך אלא זה. ורבי אחא בשם רבי אילא סבר דאפילו בקרבן יולדת אינו מפריש עליה עולת העוף אלא חטאת העוף מפני שהיא מכשרתה לאכול בזבחים ואית תנויי תני דסוטה מפריש שלא מדעתה הואיל שהוא מעוכב לשמוח עמה הרי היא כמי שהיא מעוכבת לאכול בזבחים ואית דתני דגם הקפת נזירות מכיון שהיא מנוולת והוא מעוכב לשמוח עמה כמי שמעכבה לאכול בזבחים. ולהני בריתות ור' יוסי שמעינן דדוקא כפרתה או דדמי לכפר' כנזיר למ"ד אבל חובתה לא וכל הני פליגי אר' יהודה. ועוד בה שלישיה בריתא דספרי פ' נשא והביא קרבנה עליה כל קרבן שעליה דברי ר' יהודה וחכ"א קרבן שמכשירה לו כגון זבה ויולדת וקרבן שאין מכשירה לו כגון שהקיפה נזירות בראשה או חיללה שבת ה"ז מביא משלה ומקיץ מכתובתה הרי מפורש עיקר פלוגתיהו דר' יהודה רבנן ואיך כתבו הר"ן ומרן דליכא מאן דפליג עליה דר' יהודה. ותו קשה על מרן דאשתמיטיתיה נמי מ"ש התוס' בסוטה דף כ"ג ע"א ד"ה כל הנשואות דשם הביאו הספרי הנז' וכתבו שהוא פלוגתא דר' יהודה ורבנן ע"ש. ותו ק"ק על מרן דהוא ז"ל בב"מ פ"ג דסוטה דין י"ב עמ"ש הרמב"ם דמביא עשרון קמח שעורים משל בעל כתב וז"ל אפשר שהטע' משום דתנן בסוף נגעים שהאיש מביא על אשתו כל קרבנות שהיא חייבת ומה"ט תנן פ"ג דסוטה כל הנשואות לכהנים מנחותיהם נשרפות ובפ"ב דסוטה מצאתי והביא את קרבנה עליה בעלה עכ"ל וק"ק במ"ש בתחילה אפשר שהטעם וכ' עד שאח"ך מצא פ"ב דסוטה וכו' והלא פשטיה דקרא הכי הוא והביא את קרבנה עליה. ותו דלא זכר שכן פירש"י בסוטה דף י"ד ע"א היה מביא את מנחת' הבעל כדכתיב והביא את קרבנה עליה ומה שהביא מפ"ב דסוטה והביא את קרבנה עליה בעלה הוא ירושלמי שם. והרב המפרש לירושלמי פירש סוגית הירושלמי הכי דבתחילה קאמר מה דאשתעי קריא אשתעיא מתניתא והביא את קרבנה עליה. ובתר הכי קאמר בעלה מהו שיפריש וכו'. ע"ש. אך מדברי התוס' שם בסוטה דף כ"ג בדיבור הנז' משמע קצת דמפרשי סוגיית הירושלמי כמרן ע"ש. וגם הרב באר שבע בתוספותיו לכריתות דף ל"ט ע"ג כתב דאמרי' פ"ב דסוטה והביא את קרבנה עליה בעלה ע"ש ואפשר שהעתיק זה מדברי מרן הנז' והראיה שכ' סתם ולא הזכיר שהוא ירושלמי. אתאן למאי דקמן דהך ירושלמי שהביא מרן פ"ג דסוטה הוא סמוך ממש להירושלמי דסוטה שהזכרנו לעיל דמוכח דפליגי אר' יהודה ומרן שכבר עמד על הירושלמי הנז' איך כתב הכא דלא פליגי על ר' יהודה אתמהא מי ששנה זו לא שנה זו. ובחפשי בספרי אחרוני זמננו ראיתי בס' בני דוד בדין זה שהקשה הקושיא הנז' על דברי מרן מסוגית נזיר הנז' משם אחד קדוש וכ' דכן קשה על הר"ן. ותירץ דסברי הר"ן ומרן דמשום דבמתניתין דנזיר תנן תצא ותרעה בעדר והא דלא כר' יהודה הוכרחו לומר דרבנן פליגי ולכי אוקמה כר' יהוד' תו לא צריכנא לומר דפליגי והאריך בזה. ומלבד שדבריו מצד עצמם דחוקים לא ידעתי איך נחה דעתו בזה דהרי בסוגיית נזיר הנז' אמרינן איכא דאמרי ר' יהודה היא ולא רבנן וכו' הרי דללישנא בתרא דהוא עיקר בתחילת דיבר סבר דר' יהודה היא ואפ"ה קאמר דרבנן פליגי ולפי תירוצו אמאי קאמר דרבנן ומשנתנו ר' יהודה היא ולא רבנן דהך לישנא לא סמיך אקמא כי היכי דנימא דעל מונח הראשון קאמר. והדברי' פשוטים דמסוגיא זו מוכח דרבנן פליגי עליה דר' יהודה וכ"כ הרא"ש הביאו באסיפת זקנים למציעא פ' המקבל ע"ש. ותו אשתמיטיתיה להרב בני דוד דברי הספרי הנז' והירושלמי הנז'