חיים שאל חלק א יב

עטרת פ"ז דלדעת הרמב"ם האשה מותרת בגיהוץ כתספור' ליתא דהרמב"ם אסר בגיהוץ במה שהתיר בנטיל' שער ובין אם נאמר דמה שהתיר בנטיל' שער אחר ז' הרמב"ם הוא לאשת איש כמ"ש הרב הנזכר בין אם נאמר דמתיר בכל אשה כדמשמע מסתמות לשונו וכמש"ל לא התיר אלא בנטילת שער אבל לא בגיהוץ דכלפי שכ' בענין תספורת דאשה מותרת בנטילת שער. על כן בא דברו בגיהוץ דשוי' אחד האיש ואחד האשה ונמצא דמה שהתיר בתספורת לאשה אסרה בגיהוץ הפך מ"ש הרב עטרת פז נר"ו לדעתו וככל אשר דברנו: ומתוך הדברים אמרנו נבא העי"ר על הרמב"ן ז"ל שהבין מדברי הרי"ף דמותר' בגיהוץ ועל כן הקשה לו דאנן ילפינן מהתקועית וכו' דמה הוכחה מצא בדברי הרי"ף לזה והרי הרמב"ם תלמיד תלמידו ההולך בעקבותיו כתב דאשה מותרת בנטילת שער אחר ז' וסמוך כתב דבגיהוץ א' האיש וא' האשה שוים וכיון שכן נימא דגם דעת הרי"ף הכי הוי דבגיהוץ אשה אסו"רה לנו ודוק' בנטיל' שער הוא דשרי' וכמ"ש הרמב"ם. ונראה דטעם הרמב"ן ז"ל לו' כן בדעת הרי"ף היינו משום דכיון דהרי"ף גריס פ' החולץ מקום שמותר לספר ולכבס ומפרשה דקאי לאשה שמותרת לספר אחר ז' א"כ ממיל' האי דקאמר ולכבס היינו גיהוץ מדנקט ליה בהדי לספר דקאי לאשה דוקא והכי קאמר לספר ולגהץ שהאשה מותרת אחר ז' והגם דקאמר לכבס פירושו לגהץ על דרך שכתבו התוספות פ' ואלו מגלחין דף כ"ג ע"א ד"ה כל שלשי' בלשון לספר ולכבס דמסכת שמחות דפירושו גיהוץ. והכי נמי לדעת הרי"ף דעביד ק"ו מאשה שמותרת לספר א"כ גם לכבס הוי מידי דשרי באשה ולא באיש והיינו גיהוץ. ומשום הכי הוא דפשיט' ליה להרמב"ן הכי בדעת הרי"ף דמותרת בגיהוץ. אבל הרמב"ם אפשר דבחר בגירס' האחרת פ' החולץ דגרסי ומה במקום שאסרו לכבס מותר ליארס שלשים יום של אבול שמותר לכבס וכו' וכדגרסי רש"י ודעמיה ולכן התיר בנטילת שער לאשה אבל לא לגהץ: אמנם אפשר לומר דגם דעת הרי"ף דאסורה בגיהוץ וגם הרמב"ם הבין כן בדע' הרי"ף והכי משמע קצת מדחזינן דהרי"ף כתב עלה דההי' דהחולץ ושמעת מינה שהאשה מותרת בנטילת שער אחר ז' והו"ל לומר נמי דמותר' בגיהוץ והוה אשמועינן רבותא טפי כיון דהוא ז"ל מפרש מ"ש שמותר לספר ולכבס דהיינו שהאשה מותרת בתספורת ובגיהוץ. אלא משמע דלא התירו לאשה אלא לספר. ומאי דנקט לכבס לאו היינו גיהוץ אלא כיבוס לבד והיינו לכ"ע א' האיש ואחד האשה. ובהכי תנוח דעתנו במאי דדאיק עליה הרמב"ן דהו"ל לרב חסד' לומר שמותרת לספר ולכבס לשון נקבה דכיון דחלוק' כיבוס הוי בין לאשה בין לאיש משו"ה נקט לספר ולכבס משום דלכס קאי אכלהו. איברא דהרא"ש בריש כתובות כתב דתני' באבל רבתי האשה מותרת בנטיל' שער ומוכח התם דכל דין שלשים דהיינו תספורת וגיהוץ אינו נוהג באשת איש וכו' ע"ש הרי דהרא"ש כתב דמוכח במסכת שמחות דגם בגיהוץ מותרת. אך בנסחתנו במסכת שמחות אסר אף חלוקה זו דנוטלת שער אחר ז' וכמ"ש הרב קרבן נתנאל. ואנחנו לא נדע היכי מוכח לה הרא"ש מהתם. ומ"ש בספר עטרת פז דהוכיח כן מהא דנוטל' שער דהיינו תספורת וגיהוץ כתספורת. לא נהירא ולא מוכח הכי לשון הרא"ש. וגם בס' קרבן נתנאל כתב דלא מצא שם הוכחה אך מן השכל הוא וכו' היכי דשרינן תספורת שלא תתגנה על בעלה ה"ה גיהוץ דמאי שנא עכ"ל וגם מצד השכל יש לדון דאינה מתגנה על בעלה בבגדי צבעונים חדשים כמ"ש הרמב"ן והגם דיש לצדד וכמש"ל מ"מ אינה הוכחה. אלא דכיון דחסורי מחסר' מס' שמחות דקמן אין הפה יכולה לדבר. ועין רואה דהרמב"ן פשיט' ליה איפכ' והוכיח מן בריתא אחרת דאסור' בגיהוץ כמש"ל. והרא"ש כתב שיש להוכיח מהתם איפכ'. ואנן מה נענה. וראיתי להר"ן בריש כתובות שכתב דאמרינן באבל רבתי שהאשה מותרת לספר ולכבס לאחר ז' מיד ואפי' על אבל אביה וכו' ע"ש. ועינינו הרואות דכל הראשונים מייתו לישנא דאבל רבתי שהאשה מותרת בנטילת שער אחר ז'. ולא אשתמיט שום חד מרבוואת' להביא הך לישנ' דמייתי הר"ן. ואפשר דכוונת הר"ן אינו דלשון זה תניא התם אלא דמוכח מהתם הכי וכמ"ש הרא"ש. שוב ראיתי דלשון זה כתב הרמב"ן בחידושיו והביאו בשיטה מקובצת שם בריש כתובות. ולפי מ"ש בתורת האדם צ"ל דלספר היינו ע"י טיפול ולכבס אינו גיהוץ והוא אשגרת לישן. ושם בשיטה מקובצת כתב נמי משם הרא"ה אף שאר נשים קי"ל דאחר ז' לאלתר הן מותרו' לספר ולכבס וכו' ע"ש ולפי האמור נתפקפק מש"ל לישב מהיכ' נפק' ליה להרמב"ן דלדברי הרי"ף מותרת בגהוץ דדייק מ"ש לפי גירסתו לספר ולכבס דהא איהו גופיה לא דייק בהכי בלישניה ויש לחלק קצת. ועלה מן האר"ש דבעל הלכות גדולות והרי"ף ורבינו חננאל הביאו הרשב"א בחידושיו פרק החולץ והרמב"ם והסמ"ג והר"י מאורלינש הביאו התוספות פ' החולץ וסמ"ק סי' צ"ו וראבי"ה הביאו בהגהות מיימוניות והכלבו כלם סתמו דהאשה מותרת בנטילת שער אחר ז'. והרשב"א שם פ' החולץ כתב דגירסת הגאונים כגירסת הרי"ף מקום שמותר לספר ולכבס אינו דין שמותר ליארס ופירושה ל' של אבל שמות' לאשה לספר ולכבס וכו' ומשמע דסבר הרשב"א שדעת הגאונים כדעת הרי"ף. ומרן בב"י סימן ש"ץ הביא דברי הרי"ף ודברי הרמב"ן בתורת האדם וכתב וגם התוספות כתבו פ' החולץ כרש"י וכ' הרא"ש פא"מ שכן עיקר והרמב"ם פ"ו פסק כדברי הרי"ף ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחד הכי נקיטינן עכ"ל ומור"ם בדרכי משה שם הביא דברי מרן הנזכר וכ' עליו ונראה דאע"ג דהלכה כדברי המיקל באבל מ"מ כיון דרבים חולקים דהיינו רש"י והתוספות והרא"ש והרמב"ן הלכת' כרבים כ"ש שהרמב"ן והרא"ש שהם בתראי הקשו על דברי הרי"ף וכתבו על דברי רש"י שהם עיקר דהכי נקיטינן עכ"ל וק"ק דכיון שהוא מסכי' לדברי מרן שדעת הרמב"ם כהרי"ף א"כ הרי בה"ג וסמ"ג וסמ"ק והר"י מאורלינש וראבי"ה והר"ן סברי הכי ואיך כתב דרש"י ותוספות והרמב"ן והרא"ש הם רבים. ומה גם דהרשב"א השמיענו דרבינו חננאל סובר כן ומשמע דגם הגאונים הכי סברי כמש"ל אלא דמהרשב"א אין לדקדק עליו דחידושי הרשב"א הללו לא היו בדפוס בזמנו אך משאר גדולי' יש מקום לדקדק על מור"ם ז"ל. ברם כד דייקינן שפיר אין ראיה מהרמב"ם וסמ"ג וסמ"ק ודכותיהו דשרינן לאשה בתספורת ואי משום דפסקו דמותרת ליטול שער אחר ז' הכי תניא במסכת שמחות ופסקוה כצורתה ומאי דנפר' בברית' נפר' בדבריהם והרי הרמב"ן והרא"ש פרק ואלו מגלחין והתוספות מפרשי לה בעושה ע"י טיפול בסיד ואימ' דכן דעת הפוסקים הנ"ל. וכן ראיתי להתוספות במ"ק דף י"ח שכתבו ד"ה ובגנוסתרי וז"ל בהלכות גדולות נמי אמרינן והאשה מותרת בנטילת שער לאחר ז' ונראה דבאשה נשואה דוקא קאמר ומיירי במעברת סרק על פניה וטופלה בסיד שהוא משום תכשיט שלא תנוול על בעלה אבל בתספורת ממש אסורה עכ"ל הרי דהתוספות תרגמוה להא דבה"ג בנשואה ובטיפול וה"נ אפשר לפרש בדברי הרמב"ם וסמ"ג ושאר מחברים שכתבו דאשה מותרת ליטול שער אחר ז' דלא שרו לאשה בתספורת. ומיהו יש לצדד דאם התוספות כתבו כן היינו בדעת בה"ג דקדים טובא אבל הרמב"ם שראה להרי"ף דסבר דאשה מותרת בתספור' כדמוכח לה מפ' החולץ אם איתא דפליג עליה הו"ל לפרש בהדיא ולו' דה"ד בנשואה ועל ידי טיפול ומדסתם שמעינן דשרי לאשה בתספורת. ואכתי יש לדון דהרמב"ם פליג על הרי"ף ותחת שלש לא חש לפרש חדא דמדנקט לשון הברית' סתם אדרב' בזה גילה דלא סבר כהרי"ף דאם איתא דסבר כהרי"ף הו"ל לומר בהדי' דאשה אינה בתספורת וכמו שראינו דהרי"ף לא הספיק לו בברית' ומייתי לשמעת' דהחולץ ואם הרמב"ם סבר הכי הו"ל לומר בקצרה ואשה מותרת בתספורת אחר ז'. ותו