חיים שאל חלק א קיח

קמ"ו הזכיר הנמקי והר"ן בחידושיו ע"ש ומה נאוו דברי ס' מורה צדק שכ' ע"ז וז"ל והריטב"א ונ"י כתבו חילוק זה בלא ספק וכו' ע"ש. ואיברא דיש להרגיש קצת על מרן ז"ל שלא הביא דעת הנ"י דפשיטא לי'. עוד כתב יקר תפארת כת"ר וז"ל והכנה"ג בשם מהרמ"ם הוסיף שכ' דאפי' לפ"ז וכו' וכן הדעת נוט' דודאי כל שהניח פרנסתו בריוח אין כאן מקום ספק לו' דשביק וכו' ולפ"ז ירא' המעיין דאזדא לי' מ"ש הב"ח בפשיטות וכו' וחלק על הר"ן ומרן הב"י שנסתפקו בזה ע"ש. ואדרבא הדין והסברא נוט' להפך דלא מיקרי שביק נפשי' ככתוב בנוסחא שלנו בהר"ן ז"ל עכ"ל. ואני בעוניי דן אנכי לפניו בקרקע דמריש דבריו דקאי אדברי מהר"ם מלובלין ז"ל משמע דמה שבא להכריע בדעתו הרחב' ואמר מר וכן הדעת נוט' הוא בהוספ' שהוסיף מהר"ם ז"ל דכשהניח פרנסתו בריוח גם להר"ן ז"ל דמספ"ל בהא פשיטא דלא שביק מיקרי וכמו דנקט בלשונו הטהור וכתב וכן הד"נ דודאי כל שהניח פרנסתו בריוח וא"כ לא הבינותי סירכא דלישני' שסיים ולפ"ז אזדא לי' מ"ש הב"ח וכו' ואדרבא הדין והסברא נוט' להפך וכו' דהרי הב"ח ז"ל איירי בספקו של הר"ן ז"ל דהניח פרנסתו בינונית ובהא לא איירי מר לעיל רק בהניח פרנסתו בריוח שבז' לא נסתפקו הר"ן ז"ל לדעת הר"ם מלובלין ז"ל וכבר דקדקתי בלשונו הזך במ"ש בתוך דבריו וז"ל דלא אסיק אדעתי' לאונס שיבא לו שיצטרך להוציא יותר ממנהגו וכו' דלשון יותר ממנהגו נרא' קצת דקאי אספיקו של הר"ן ז"ל להכריע כפשיטותי' דהנ"י אף בהניח פרנסתו בינונית. אמנם הוא סותר הקודם דקאי אדברי הר"מ מלובלין ז"ל שיצא לידון בדבר חדש דבהניח פרנסתו בריוח אף הר"ן ז"ל פשיטא לי'. ואנא חזינא לתהל"י יקר תפארת כת"ר ה"י הכריע כדברי מרן ז"ל דהרמב"ן ז"ל מוד' בדינו של הרמ"ה ז"ל שלא כדברי הסמ"ע והב"ח ז"ל שחלקו עליו והדברי' ראוים למי שאמרן. וראיתי בפריש' שכת' וז"ל מבינייהו דההוא דש"מ וההיא דשמע נילף דהכות' נכסיו מחמת בריח' בטל' המתנ'. דמההיא דשמע שמת בנו לחוד ליכא למילף די"ל דדוקא התם דשבק לנפשי'. וגם לבריה כולי האי לא עביד לולי דסבר שמת בנו וכו' ומההיא דש"מ לחוד ג"כ אין ראי' דיש לחלק בין מתנת ש"מ דהמית' לפניו וסבר שלא יהיו נכסיו ראוים לו עולמית משא"כ האי בורח דהי"ל להעלות על לבו שמא יפשרו עמו ע"כ ולפי הנח' זו כתב עוד על דברי מרן ז"ל וז"ל ולעד"ן דז"א דכיון דראינו דהרמ"ה גופי' לא למדו מש"מ לחוד אלא מבינייהו וכיון דלהרמב"ן ליכא למילף מבינייהו וכו' ע"ש. ואני בעניי בינייא זו לא זכיתי להבינ' חדא במ"ש דמההיא דשמע י"ל דדוקא התם דשבק לנפשי' וגם לברי' וכו' דאדרבא מהא דשבק נפשי' יש לדון איפכא דלא יהיב בשביל מיתת בנו וכדדחי הרמב"ן ז"ל. ועוד דלמאי דדחי דשאני ש"מ דהמית' לפניו וכו' נרא' דדחיי' זו נמי שייכא לההוא דשמע שמת בנו דאוזן ששמע' על מות לבן לא ס"ד דשקר הוא ודמי לש"מ דהמית' לפניו וכיון דהצד השו' שבהן לא דמי לנדון הרמ"ה ז"ל די"ל דהי"ל להעלות על לבו שמא יתפשר מהיכא יליף לה הרמ"ה ז"ל דההוא דשמע שמת בנו והש"מ נראין הדברים שנקבע בלבו שמת בנו ושימות. ואם נאמר דס"ל להר' פריש' ז"ל דבההוא דשמע שמת בנו דמי לנדון הרמ"ה ז"ל דהי"ל לחשוב שמא בנו קיים אף שלע"ד לא דמי וכמ"ש א"כ איך כ' דהרמב"ן ז"ל פליג אהרמ"ה ז"ל דהרמ"ה יליף מבינייא ולהרמב"ן ליכא למילף מבינייא הרי מאי דיש לדחו' מההיא דש"מ הוא דהמית' לפניו וכמ"ש הוא ז"ל וא"כ גם להרמב"ן ז"ל תור' יוצא' כהרמ"ה דאף להרמב"ן ז"ל ההוא דשמע בש"מ מ"מ יש ללמוד משם דבש"מ לאו היינו טעמא דהמית' לפניו דהרי בההוא דשמע הי"ל להעלות על לב שמא בנו קיים דנהי דבש"מ איירי ומשו"ה לא שביק לנפשי' מ"מ שמעינן מינה דלא אמרינן הי"ל להעלות וכו' וה"ה בדין הרמ"ה ז"ל אין לומר הי"ל להעלות על לב שמא יתפשר. ונמצא שלפי מאי דהקדים לנו הרב פריש' ז"ל דין הרמ"ה ז"ל לדברי הרמב"ן ז"ל נלמד מההוא דשמע לחוד דודאי לדעת הרמב"ן ז"ל אין הפה יכול' לדחות כמו שדחה הוא ז"ל לההיא דשמע דדוקא התם דשביק לנפשי' ולבריה באופן שדברי הרב הנז' לא זכיתי להבינם. אמנם לי ההדיוט בעיקר דברי הרמ"ה ז"ל נר' דאפשר לו' דלא יליף מביניא רק מדין ש"מ לחוד וזה מדוקדק קצת בלשונו כאשר ירא' המעיין אלא שאם אנו מפרשים דההוא דשמע בש"מ דוקא ולא בבריא הויא תיובתי' דלדעתו לא שנא לכך בסוף דבריו כלאחר יד סיים דההו' דמי ששמע איירי בבריא ולא שמשם מביא ראי' רק שס"ל דאין חילוק בין ש"מ לבריא דאין טעם לחלק ביניהם לדעתו ז"ל ומילתא אגב אורחי' פרושי קא מפרש ומישב לשיטתו דין מי ששמע. א"נ אפשר לומר איפכא דהוא ז"ל אדין שמע תלי זייניה ועליה לחוד סמיך ובתחיל' כתב דדומ' לש"מ וה"ה נמי בבריא תדע דההוא דמי ששמע איירי בבריא וא"כ מינה ילפינן דל"ד ש"מ וה"ה נמי בבריא ונמצא דכל ראיתו מדין מי ששמע דאיירי בבריא לפי דעתו ז"ל וזה נרא' יותר ממ"ש לעיל. איך שיהיה הנה מר ניהו רבא דן הדין בנ"ד דהוי מתנה בטעות שלא נתנו אלא כדי שתשאר אלמנה לכבוד בעלה ובכגון זו סתם הוי כמפרש דאין לך אומדנא גדולה מזו. וכ' עוד דאין מקום לדחות דכיון שבאה המתנה ביד המקבל אין מוציאין מידו דהרי כתב הר"מ ז"ל והטור שם דאין המקבל המתנה צריך להחזיר הפירות וע"ז הביא דברי ה' לח"מ והה"מ והסמ"ע ז"ל והאריך בזה ככתוב באורך בקונטריסו הטהור ועם שאיני כדאי לבא אחרי המלך מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך ולא אכחד עניות דעתי בזה ובהורמנותיה דמר הריני דן לפניו בקרקע בס"ד. הנה מה שפירש מר בדברי הרב המגיד ז"ל דכונתו במ"ש זהו פשוט כ"ז שאין המתנה בטעות וכו' דר"ל אבל במתנה בטעו' ספק וכו'. אחרי נשיקת עפרו' רגליו נר' דכל כי הא הו"ל לפרש להה"מ ז"ל דדברי הר"מ ז"ל על שני חלקים יסבו בלכתן דכשאין המתנה בטעו' אין כאן חזרת פירות מדינא אבל כשהמתנה בטעות טעם הר"מ ז"ל מספיקא והו"ל לסיועיה מבעיית שבח סבלונות דפ' מי שמת דף קמ"ו דאייתי מר ולא לקצר כ"כ במקום שאמרו להאריך ולתלות הלכות בדקדוק קל שיש בדבריו איברא דדברי הרב לחם משנה ז"ל רחוקים קצת מן הדעת דהאי סתומת' א דדברי הר"מ והטו' ומרן ז"ל נראה איפכא דאכלה וכמו שכ' יקר תפארת כת"ר כי כן אורחות כל הפוסקים ז"ל דדקו כחדא סתמן של דברים ובסתום חכמה. ומה שהקשה כת"ר עליון להרב לח"מ ז"ל ממאי דאיבעיא במי שמת דף קמ"ו שבח סבלונות מהו כיון דאי איתנהו לדידיה הדרי ברשותי' שבוח או"ד כיון דאי אבדי ומגנבי בעי שלומי ליה ברשותה דידה שבוח תיקו ופסק"ו אנשי אמונה הפוסקים ז"ל דאין מוציאין מספק והיכי פסיק ותני הלח"מ ז"ל דבמתנה בטעות הפירות חוזרין דטע' הש"ס דאלו מגניב שייך ג"כ במתנה בטעו' והאריך בזה בקונטריסו הטהור עש"ב. אני בעוניי בטרם אקרב למאי דקמן רגע אדבר כי לענ"ד כלהו רבנן הראשונים נ"ן מכתלי ביתם ניכר דלא הוו גרסי להך בעיא כולה כמות שהיא לפנינו בש"ס דקתני לצדדי"ן כיון דאיתנהו וכו' או"ד כיון דמגניב וכו' רק ניתנה ליכתב בספרן של צדיקים בסתמא שבח סבלונות מהו ותו לא ראשונה יש להוכיח קצת זה מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל שהביאו בהלכותיהם איבעיא להו מהו שישלם שבח סבלונו' ותו לא שדרכ' להביא על הרוב צדדי הבעיא המפורסי' בש"ס ואלו בהא סתמו וכן נראה קצת מדמצינו לרשב"ם ז"ל דהביא משם ר"ח ז"ל דגריס מהו שישלש בסבלונות ע"ש ולפו' ריהטא היה נראה דר"ח ז"ל במקום בעיית שבח סבלונות מהו הוה גריס מהו שישלש בסבלונות וכן נראה מדברי הרב לח"מ ז"ל פ"ו מה' זכיה והביאם מר ניהו רבא לקמן בקונט' שכתב וז"ל והא דלא הזכיר ר' שבח סבלונות אם נאמר דהוא גורס מהו שישלש בסבלונות וכו' פשוט הוא וכו' ואעפ"י שנא' שהוא גורס שבח סבלונות מהו הא כ' נ"י דהך בעיא לא הוי אלא בסבלונות דבאכילה מחיל להו וכו' ע"ש מוכח מדבריו דמי ששנה זו לא שנה זו ואם כן יש הוכחה קצת דל"ג הראשונים ז"ל לצדדי הבעיא שבספרנו דבשלמא אי גרסי סתם שבח סבלונות מהו אין הפרש כל כך בין הגירסאות בכמות דברי הש"ס אמנם אי גרסינן לצדדי הבעיא יש הפרש גדול בין הגי' דלמאן דגריס שבח סבלונות גריס צדדי הבעיא הללו ואלו לגי' ר"ח ז"ל אין מקום לצדדין הללו וצ"ל דגירסתו היא רחוקה מגירסת שבח סבלונות הרבה הן בלשון הבעיא והן דל"ג צדדים הללו. אמנם המדקדק בדברי רשב"ם ז"ל שכתב מצאתי גי' בפר"ח שאינה בספרים שלנו וכו' יראה דנראין הדברים דר"ח ז"ל גריס בעיא זו דמהו שישלש מלבד בעית שבח סבלונות וכמו שבנוסחתנו איתנהו לתרוייהו איבעיא להו מהו שישלש. שבח סבלונות מהו. וכן הטור ז"ל בא"ה סימן ן' פסיק ותני לתרוייהו ע"ש ומרן ז"ל בב"י כתב וז"ל שם איבעיא להו מהו שישלם ש"ס ופירשב"ם ז"ל בשם ר"ח דאמימרא דרבא קאי וכו' ע"ש וקיצור לשון יש בזה דפי' ר"ח לא שייך כי אם אלישנא דמהו שישלש בסבלונות וק"ק על הטור ז"ל דמאחר דהרי"ף והרא"ש אביו ז"ל לא הביאו בעיית מהו שישלש אע"ג דישנה בספרי ר"ח ז"ל ש"מ דדעתם ז"ל דליתא לגי' זו וסברי דכיון דדינר תנן כל שאכל פחות מדינר הדר הכל ואיך הוא הביא ופסק דאין מוציאין מס' ולפחות הו"ל להזכיר דעתם ז"ל. שוב ראיתי בקיצור פסקי הרא"ש שהביא שני הבעייות כגירסתנו ואפשר דהכי הוה גריס נמי בדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל וע' בס' מעדני מלך. ומ"מ מדברי הטור ז"ל למדנו דגריס לתרוייהו שלא כמו שנראה מדברי הרב לח"מ ז"ל הנז' דמי ששנה זו לא שנה זו כנז' וכן ראיתי בחידושי מהר"י ן' מיגש ז"ל לבתרא דגריס שני הבעיות ואסיק בפי' בעיית שבח סבלונו' וז"ל כלומר את"ל משלשין אם שלח שם ן' מנה והשביחו ועמדו על ק' מנה ואכל שם בחצי דינר מהו בתר מעיקרא אזלינן שהוא שעה ששלחן וסגי ליה בחצי דינר ואין נגבין או"ד בתר השתא אזלינן וכיון דלא אכל שם דינר שלם לא תיקו עכ"ל. וכ' שפי' זה הוא הנכון וכן ראיתי לרבינו ירוחם ז"ל נתיב כ"ג ח"ב שכ' וז"ל ועוד בעיא בגמ' מהו שישלשו וכו' ואם תאמר שמשלשין שבח סבלונו' מהו שלח ן' מנה ואכל חצי דינר והוקרו וכו' ע"ש שיש טעות בדפוס וברור שפירושו כפי' מהר"י ן' מיגש ז"ל הנזכר גם הריטב"א ז"ל בחידושיו כ"י הביא השני בעיות כמו שהם לפנינו. וממוצא דבר נתבר' לנו דעתו של הרמב"ם ז"ל דודאי הא דידיה דהשמיט בעיית שבח סבלונות כהא דרביה מהר"י ן' מיגש ז"ל דגריס לתרי הבעיות ועל שניהם הוא אומר דאיירו בניכוי מה ששלח כפי מה שאכל כנז' מ"ה אשתמוטי הוא דקא משתמיט מיניה דהרמב"ם ז"ל דין שילוש