חיים שאל חלק א קטז

באונס דשכיח הוי אונס היינו דוקא לענין התלוי במתחייב עצמו דאנן סהדי דלא נתחייב אדעת' דאונס זה אפי' בשכיח והו"ל כאלו התנה בפי' וסמך על האומדנ' והסכים ע"י הרב בני חיי בסימן ר"ז והוא מלתא דמסתבר' כמו שיר' המעיין מ"מ בנ"ד דאין כאן אומדנ' שהם נתחייבו לתת לה אפי' תנשא לאחר באונס ואדרב' האומדנ' היא להפך שאפי' תהיה לה אונס לא תנשא לאחר דאלו ידעו שתנשא לאחר בשום אופן בעולם לא היו שולחים לה ודאי שטענה זו אינו מועילה לה לפוטרה מלשלם מה ששלחו לה דאינהו מאי איכפת להו באונס דידה כיון שהם שלחו לה ע"ד שלא תנשא לאחר וכל שעברה על תנאי זה צריכה לשלם מה ששלחו לה פחו' שליש כדכתיב ויש סעד לזה ברור מדברי הפ"מ בהדיא כמו שיראה המעין בדבריו באורך וא"צ להאריך בזה גם מדין הארוסה דכתבו בסתם הדרא בה איהי הדרא אפילו כישא דירקא ולא חי' בין הדרא ברצון להדרא באונס משמע דבכל גוונא דהדרא צריכה לשלם מטעמ' דכתיבנ' דאיהו לא איכפת ליה באונס דידה ולא שלח לה אלא ע"ד שתנשא לו וכל שחזרה בה בין באונס בין ברצון צריכה לשלם לו הכל כדינו וה"ה בנ"ד כדכתיבנ'. ועוד יש להביא ראיה לנ"ד דטענת אונס זו מגן שויא ממ"ש בירושלמי דגיטין פ' מי שאחזו וז"ל כיצד סדר סמפון אנא מקדש לך ע"מ וכו' ואירע לו אונס ר"י אמר אונסא כמאן דלא עבד ור"ל אמר אונסא כמאן דעבד וכו' והביאו הר"ן ז"ל פ' האומר בקידושי' וכתב וז"ל ומשמע לי דבהא פליגי רשב"ל מדמה לה למגר' ומתנה אם לא באתי וכו' וה"נ אונסא כמאן דעבד ור"י סבר דל"ד דהתם שאין הדבר תלוי אלא בו אינו גומר לגרש אלא אם יעבור על תנאי ברצון אבל באונס לא אבל הכא שהאש' אינ' מתקדשת אלא מדעת' הרי אינה מסכמת בקידושיו אא"כ יקיים תנאו אבל כל שלא נתקיים אף על פי שנאנס אינה מתרצ' בקידושיו ומשמע דקי"ל כר"י דאע"ג וכו' לא עבד הכי משום דחש לה אלא שמא יבא ב"ד ויסבור כר"ל וכו' והרב מחנה אפרים ז"ל הביא לשון הר"ן זה בתוספת דברים שכ' וז"ל ודמי למי שנתחייב לחבירו סך מה ע"מ שיעש' לו דבר פ' ונאנס ולא עשהו וכו' דאע"ג דאנוס רחמנא פטריה מ"מ זה לא חייב עצמו אלא ע"מ שיקיים אותו דבר ע"כ ומזה דן את דינו כשוכר את בפועל ע"מ לילך לירו' יעש"ב ועיין בספרי נחפה בכסף ח"מ סי' כ"ט שהקשתי דברי הר"ן אהדדי ותירצתי דלעולם אמדינן דעת הנותן דהיכא שתלה הענין בו אמדינן דעתיה שכונתו לקיים התנאי בלי אונס ואונסא כמאן דלא עבד ואין מתנתו מתנה ואי תלה התנאי במקב' אז אמדינן דעתי' שלא כיון ליתן אלא כשיקיים תנאו דוקא ולא איכפת ליה באונסא של האחר וכל שלא קיים תנאו אפי' באונס אין מתנתו מתנ'. ומצאתי אילן גדול לסמוך עליו הוא הרב ש"ך בח"מ סי' נ"א שכ' כן ליישב הירוש' זה להר"מ והטור והש"ע שפסקו דאם היה אנוס הוא פטור מקנין שעש' לאבד זכותו אם לא יבא יום פ' ככתוב בספרי באורך שזה סעד גדול למ"ש הש"ך דאנוס רחמנא פטריה אמרי' אבל אנוס רחמנא חייביה לא אמרי' ומ"מ מדברי הב"ח והש"ך נרא' דלא הוו גרסי בדברי הר"י סיום זה שהביא הרב מחנה אפרים שהרי הב"ח כ' דאין ראיה מקידושין לר"מ והש"ך לא השיגו אלא מכח העיון והסברא שחי' מדעתו שלזה כוון הר"ן ודלא כהב"ח שלא הבין דברי הר"ן כן משמע שאין הדבר מוכרח בלשון הר"ן ז"ל לפרש אכן לפי סיום זה הוא מוכרח דקידושי' דמי לדין ממונות ואלו בגיטין כ' דבד"מ יש טענת אונס וע"כ צ"ל כדכתיבנ' ופשוט וברור. ויצא הדין לנ"ד שמכח האומדנא אנו דנין דהו"ל כאילו פי' שע"ד שלא תנשא לאחר נתנו לה ובזה לא מהני טענת אונס שלא לחייבם וכל שנשאת לאחר אפי' באונס צריכה לשלם דלעולם אמדי' דעת הנותן כדכתיבנא גם לפי דעת הריב"ש שהביא דבריו מהר"ם אלשקאר בתשוב' וכתבו הרב משנה למלך ז"ל פי"א מה' מכירה הלכה א' דטענת אונס לא שייך אלא בקיום התנאי דכיון שבאונס נתקיי' התנאי לא חשיב קיום אך בביטול התנאי אף שנתבטל באונס לא שייך לומר דלא יחשב ביטול וכל שנתבטל אפ' באונס אין כאן גט ומינה דבממונו' נמי כל שנתבטל התנאי אף שהיה באונס אין כאן חיוב יוצא הדין לנ"ד דהו"ל כתנאי מפורש שלא תנשא וכל שנתבטל התנאי ואפי' באונס נתבטל החיוב והמתנ' וצריכה לשלם פחות שליש כדין הארוס' וכ"ש דאין האונס ברור כדכתי' באופן דזכו בני ראובן בטענתם וטענת האש' שטענה שבאונס עשתה כן אינו מעל' ומוריד אפי' הי' אונס גמור ולא שכיח. ומעתה אלכה לי אל הטענה הב' שטען בעל' הב' שחוב זה דינו כמע"פ שאינו גובה מנכסי' שהכניס' לבעל וטענת המורש' שטען כנגדו שדינו כדין הסבלונו' שפסק מרן בש"ע סי' צ"א שדינם כמלוה בשטר ונלע"ד שצדק המורש' בטענתו זו שהרי שורש דין זה הוא מתשוב' הרא"ש כלל ל"ה סימן ו' והביא' הטור בקיצור סימן הנז' ולפי ב' הטעמים שנתן הרא"ש ז"ל בסבלונות יוצא הדין לנ"ד ג"כ שיגבו הנכסי' אלו ששלחו לה דהטעם הא' שנתן כי סבלונות קלא אית להו כי דרך הוא לשלוח בפרסום לחזק הענין שלא תנשא לאחר וידע בהם הבעל והו"ל כמלוה בשטר בדין הפרנסה שאמרו בש"ס שאני פרנסה דאית ליה קלא ה הטע' עצמו שייך בנ"ד שהדבר זה גלוי וידוע לכל באי שער עירנו שהיו שולחים לה בכל שנה סך זה ובעלה הב' ידע בזה והו"ל כמלוה בשטר שהדבר ידוע לכל שלא הי"ל שום חיוב עליה' אלא מצד החסד לכבוד אביהם שלא נשאת לאחר וכל שהיא פשעה בהם וניסת חייבת לשלם כמו הסבלונות שכ' הרא"ש ז"ל דהוו כמלו' בשטר מה"ט דקלא אית להו וידע בהם הבעל גם לפי הטעם הב' שכתב הרא"ש עפ"י פסק הרי"ף שכתב דה"ט דמלוה ע"פ לא גביא מיניה משום דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה דלא אבעי ליה לאוזפיה בלא שטרא וה"ט לא שייך בבבלונות דלאו אורחא דמלתא למעבד עלייהו שטרא כי אדעתא דאיחתוניה שלח לה ולא שתכניס לבעל אחר וסיים וז"ל הילכך אי הוי הני סבלונות כמע"פ גבי להו מנ"מ משום פסידא דמשדך שויוהו רבנן לבעל כיורש עכ"ל טעם זה עצמו שייך בנ"ד דלאו אורחא דמלתא למעבד בזה שטרא כיון דאדעתא שלא תנשא לאחר היו שולחים לה ולא שתכניס לבעל אחר כדי שיצטרכו לגבות ממנה ומשום פסידא דידהו שויוהו רבנן לבעל כיורש אפי' הוי כמע"פ וגובה מהבעל כמו הסבלונות שכתב הרא"ש ז"ל ופסקו מרן בש"ע וה"ה בנ"ד דסתרי טעמי שכת' הרא"ש שם שייכי בנ"ד כדכתיבנא גם הרב מהר"ם פדאווה סימן נ"ה כתב באשה שהיתה חייבת מס ונשאת דהוי כדין הסבלונות שחייב בעלה לשלם משום דאין דרך לעשות בזה שטר ועוד דקלא אית ליה והוי כמלוה בשטר יע"ש והביאה בד"מ ופסקה מור"ם בסי' הנזכר מה"ט וה"ה לנ"ד דשייכי הני טעמי כדכתיבנא. אכן נשאר לנו לברר אם הנכסי' שהכניסה לבעל הם נ"מ או נצ"ב דאם יש לה נ"מ הדבר פשוט לכ"ע שגובים מהנ"מ כל מה ששלחו פחות שליש מהני טעמי דכתב הרא"ש ז"ל בדין הסבלונות ומור"ם בדין המס כדכתיבנא אבל אם הכניס' לו הכל בנצ"ב נראה שהדבר תלוי במחלוק' שהרי מתשובת הרא"ש ז"ל שדקדק לומר דגובה מנ"מ נרא' שדוקא מנ"מ גובה ולא מנצ"ב גם מסיום התשוב' שכתב וז"ל ואם אין לה נ"מ ויש לה שטר נדוניא על בעל' שיכול' לגבות השטר בכל זמן שתרצה ראובן גובה וכו' אבל אם אין שטר נדוניא עומד וכו' אלא לכשתאלמן וכו' לא אמרי' תמכור וכו' בטובת הנא' וכו' יעש"ב מוכח בהדיא דאינו יכול לגבות מהבעל מנצ"ב דאל"כ למה לא חייב לבעלי שיפרע למשדך מהנדוניא וזה פשוט וכ"כ הרב מהרי"ק בשורש ח"י בהדיא וז"ל ואם נפשך לומר וכו' חדא דע"כ לא קא מבעיא לן וכו' אלא לענין נ"מ אבל לענין נצ"ב פשוט דלוקח הוי וכו' ותדע דכן הוא שהרי כתב בעל אבן העזר בשם אביו וכו' הילכך גובה מנ"מ וכו' משמע וכו' דדוקא הכניס' לו נ"מ הוא דגבו מהבעל וכו' ואע"ג דחשיב לי' כמלוה בשטר וכו' יע"ש הרי לך בהדי' שכ' לדעת הרא"ש דדוקא מנ"מ גבי ולא מנצ"ב כדכתיבנא והוא ז"ל לא ראה תשובת הרא"ש אלא מ"ש הטור בשמו ולזה כתב בלשון משמע אכן בתשוב' הרא"ש הדבר מפורש דאינו גובה מנצ"ב. אכן מדברי מרן בש"ע שפסק סתם שדינ' כמלו' בשטר נר' דגובה אפי' מנצ"ב וכ"כ הרב ב"ש בפי' הש"ע. יע"ש ומ"ש במ"ק דצ"ל דנ"מ שכתב הרא"ש לאו דוקא אחרי המחיל' מכת"ר ליתא שהרי דבריו ברורים בתשוב' דאינו גובה מנצ"ב שאינן נגבין עד שתתאלמן או תתגרש כדכתיבנא אלא שמרן בש"ע אז'ל לשיטתיה שכתב בבדק הבית לתמוה על הרא"ש דלמה לא יגבה מהנדוניא ויפטר הבעל מחוב סך זה מהנדוניא יעש"ב ולזה סתם ופסק שדינ' כמלו' בשטר שנגב' אפי' מנצ"ב. גם הרב ב"ש עצמו חזר בו במדורא בתרא והשמיט זה דצ"ל לאו דוקא וכתב וז"ל מיהו בתשובת הרא"ש ובטור איתא דגובה מנ"מ וכתב בתשובת מהרי"ק שם דוקא מנ"מ גובה ולא מנצ"ב עכ"ל ומ"מ קשה עליו למה הוצרך לתשובת מהרי"ק כיון דמתשובת הרא"ש עצמה יש להוכיח כן בבירור ויגדל הכאב אצלי עמ"ש הרב כנה"ג חא"ה סימן צ"א הגהב"י אות ט' משם מהר"ם פדווה ומהר"א גאליקו בתשו' כ"י שכתבו דמ"ש הרא"ש גובה מנ"מ לאו דוקא דה"ה מנצ"ב והוא ז"ל לא השיג עליהם אלא מתשוב' מהרי"ק הנז' ולא זכר ש"ר דמתשובת הרא"ש עצמה הדבר ברור כדברי מהרי"ק ז"ל ופשוט וראיתי להרב נ"מ דקס"ט שהביא דברי מהרי"ק אלו וכתב וז"ל אמת שמתחי' דברי הרא"ש כן נרא' וכו' וגם מתוך דבריו שכתב ואם אין לה נ"ע וכו' ג"כ נרא' דדוקא וכו' וכבר תמה מרן ז"ל ע"ז בספר ב"ה וכו' וגם בס' פרישה וכו' ואישתמיטיתי'. להו דברי מהרי"ק וכו' אך סוף דברי הרא"ש בתשו' סותרים כ"ז שכתב וכו' הרי מוכח מכאן וכו' וכבר האריך בזה הרב מהריב"ל וכו' עש"ב. ואנכי הצעיר שמעתי ולא אבין במ"ש דאשתמיט להו דברי מהרי"ק שהרי מרן הב"י רמז התשוב' שם יע"ש וגם הם אולי בשיטתו בכונת הרא"ש אלא שהם תמהים על ס' הרא"ש דלמה לא יגבה הבעל מנצ"ב ויפטר הבעל מהחוב של הנדוניא ולא ס"ל כס' מהרי"ק דהוי בנכסי עצמו משום דל"ד כלל וכמ"ש מהרא"ש שיש לגמגם על מהרי"ק בזה והביאו הרב נ"מ בדף זה בתחילת הענין שדקדק בתשוב' מהרי"ק יעש"ב שהדין עמהם בזפ ולזה תמהו על ס' הרא"ש זו ולעול' דלא אשתמיט להו ס' מהרי"ק. ומ"ש עוד דסוף דברי הרא"ש בתשו' סותרי' כ"ז הן אמת שעפ"י דברי מהריב"ל בכונת הרא"ש יר' סותר כ"ז כדברי הרב נ"מ אכן האמת אצלי בכונת דברי הרא"ש אלו הוא מ"ש מהרח"ש בסימן כ"ח דמלבושי' אלו לא שמאתם בכתוב' ובנכסי צ"ב ולזה הוא שכתב דגובה מהם יע"ש באורך שדבריו נכוני' וברורים בכונת הרא"ש ולפ"ז אין כאן סתירה לדברי מהרי"ק מזה והתימא על הרב נ"מ שהזכיר תשובת מהרח"ש הנז' בגמגום שכתב מהרי"ק ופה לא זכר ש"ר דברי מהרח"ש בכונת הרא"ש ודבריו