חיים שאל חלק א קטו

עכ"ל. גם בסי' רל"ב כתב כן והשיג על הע"ש שכ' דטעם חזרת הפירות במקח שנמצ' בו מום הוא משום רבית דלית' שאינו אלא אבק רבית אלא ה"ט דכיון דהמקח בטל הו"ל הפירות כגזל בידו משום דאלו ידוע שיחזור בו מחמת המום לא היה נותנו לו מעיקר' משא"כ בהני דסי' רמ"ו דבכולם חפץ הנותן במתנה עד שיבא בנו וכו' והו"ל כפי' וכו' יעש"ב. ואנכי הצעיר אחרי המחילה הראויה לכת"ר נלע"ד איפכ' דבההיא דנראה לו מום חפץ הוא שיהיה המקח קיים ויאכל פירות עד שיראה ללוקח המום משום דהרי הוא ידע במו' שבקרקעו שדרך בני אדם להקפיד עליו ולבטל המקח ובודאי דאדעת' דהכי מכרו שיהיה המקח עד שיראה לו המום דאל"כ הי"ל לפרש שיש בו מום זה ואם ירצה לקנות יקנה אכן בההיא דשמע שמת בנו וכיוצ' שהוא לא ידע שלא מת או שיתפש' עם ב"ח ואויביו וכל כוונת מתנתו לא היתה אלא בשביל מה ששמע שמת בנו או להבריח מב"ח ואויביו וכל שנתפשר עמהם או ידע שלא מת אינו חפץ מעיקר' שיהי' ביד המקבלים שיאכלו הפירות דאם חפצו ורצונו היה זה הי"ל ליתן להם המתנה בפי' עד שיבא בנו או יתפשר עם ב"ח אלא ודאי שהוא לא כיוון למתנה כלל אלא בחושבו שמת בנו ולא יתפשר עם ב"ח ולזה כל שמת בנו ונתפשר עם ב"ח אין רצונו מעיקר' שיאכלו פירות כלל וכדברי הלח"מ ז"ל אלא דמצד הסוגי' דסבלונות נראה דאפי' בכה"ג מספק' ליה להש"ס דהפירות שלו ומס' אין חוזרין אבל לומר דמצד הדין בפשיטות א"צ להחזיר בהני לא מסתבר כלל שהרי בדין הסבלונו' שייך טפי ה"ט שחפץ במתנה עד שיחזור בו מהאירוסין ואעפ"כ מספק' להו לענין דינא והעלו בתיקו וכ"ש בהני שטפי מסתבר לע"ד סברת הלח"מ שצריך להחזיר פירות דודאי אין לומר בפשיטות דא"צ להחזיר אלא מספק כדכתיבנ' וכן נראה מדברי המ"מ שלא כדברי הסמ"ע ז"ל שהרי כתב שזה פשוט כ"ז שאין המתנה בטעות וכו' ואילו לפי דבריו ז"ל אפי' במתנה בטעות דין זה פשוט משום דניח' ליה שיאכל הפירות עד שיבא בנו וכו' וראיתי לו ז"ל בפרישה שהביא דברי המ"מ הנז' וכ' וז"ל ונ"ל פי' לפירושו דהני דמני רבי' לעיל וכו' מסתמ' ניחא ליה וכו' יעש"ב שפירשם כפי שיטתו ז"ל וירא' המעיין כי דבריו דחוקי' כפי ה"ה ז"ל וכל ישר הולך יורה ידין דכונת ה"ה כדכתיבנ' לעיל בפירושו או בשיטת הלח"מ ז"ל ומכח דקדוק הלשון וגם סוגי' דסבלונו' יש להכריע שכונת ה"ה היא שבמתנה בטעות אינו פשוט הדין אלא ספק כדכתיבנ': ומ"מ נמצינו למדים לענין דינא דאומדנ' דמוכח מבטלת המתנה והו"ל מתנה בטעות לכ"ע וחוזר' המתנה לבעליה אלא דלענין הפירות לדעת הלח"מ צריך להחזיר ג"כ ולדעת הסמ"ע יש חילוק במתנה בטעות עצמה לענין הפירו' דהיכ' דאיכ' למימר דניחא ליה שיאכל הפירו' אינו מחזיר אותם והיכ' דאיכ' למימר שהנתינה מעיקר' היא בטעות צריך להחזיר ובנ"ד יש להסתפק בזה לענין הפירו' לפי דברי הסמ"ע אי נימא דניחא להו שתאכל פירות כ"ז שלא חזרה בה או דמי לנתינה בטעות מעיקר' דלא ניחא להו שתאכל פירות גם לפי שיטתנו דבכל מתנה בטעות יש להסתפק שהפירות הם של המקבל מטעם דאילו מגניב או מתבד חייב ברשותיה קא שבח ומספיק' לא מפקינן ממונא וכ"ש הכא בנ"ד שהוא מעות דהו"ל הלואה גביה כל שנתבטלה המתנה ויש כאן חשש רבית אם יחזיר לו פירות אפי' לשיטת הלח"מ ז"ל ודוקא בקרקע וכיוצא הוא מ"ש הלח"מ דצריך להחזי' פירות במתנה בטעו' דאין שם חשש רבית אבל במעו' כנ"ד כ"ע מודו דאין כאן פירות אלא הו"ל הלואה גביה כל המעות שנתנו לה וצריכה לשלם כל מה שנתנו לה ע"ד שלא תנשא לאחר דאומדנ' גדולה היא דאילו ידעו בה שתנשא לאחר לא היו נותנים לה כלל ודמי להא דר"ש ן' מנסיא ולמתנת ש"מ וכיוצ' דלא הצריכו גילוי דעת לבטל המתנה וסתמו כפי' מכח האומדנ' וה"ה בנ"ד דכוותייהו. עוד יש להביא ראיה לנ"ד שחייבת להחזיר כל מה ששלחו לה ממ"ש בפ' מי שמת דק"מ וז"ל יתיב רבין סבא קמי' דרב פפא ויתיב וקאמר כיון שמת הוא וכו' סבלונות הדרי מיכלא ומשתייא לא הדרי הדרא בה איהי הדרא אפי' כישא דירקא א"ר הונא בריה דרב יהושע ושמין להם דמי בשר בזול עכ"ל ופסקו הר"מ פ"ו מה' זכיה דין כ"ג וז"ל חזרה בה היא חוזרת הכל ואפי' המאכל והמשקה נותנת דמיו בזול וכבר הסכימו הגאונים וכו' שלא נתן לה מתנה זו אלא לדעת שלא תחזור בו עכ"ל. וראיתי להלח"מ ז"ל שכ' וז"ל והא דלא הזכיר שבח סבלונות אם נאמר דהוא גורס וכו' פשוט הוא שלא הזכירו רבינו וכו' ואעפ"י שנא' שהוא גורס וכו' הא כתב נמקי יוסף דהך בעיא לא הוי אלא בסבלונו' דבאכילה מחיל להו ולא אכל וכו' יע"ש וכיון שכן רבינו שאינו מחלק בכך יפה עבד שלא הזכירו עכ"ל ולפ"ז יר' המעיין שנסתלקה ההשגה שהשגנו להלח"מ שכ' שבמתנה בטעות הפירות חוזרין מהך סוגי' דסבלונות וממה שהשמיט הר"מ דין שבח הסבלנו' דכיון שאין הבעייא אלא בסבלונות דמחיל ע"י אכילה כמתניתין דמס' ב"ב וכיון דהר"מ לא ס"ל כמתניתין אלא כרבין ליכא ספק דפשיט' דהשבח חוזר כסבלונו' כיון דלא שלחם אדעת' דמחילה אלא לעול' חוזרין כרבין ויפה כ' הלח"מ דבמתנה בטעות הפירות חוזרים דומיא דסבלונות לדעת הר"מ וקשה לסמ"ע שכתב דבההיא דר"ש ן' מנסיא אין הפירות חוזרים משום דניחא ליה שיאכל פירות עד שיבא בנו דא"כ גם בארוסתו שייך ה"ט ואין לומר דאה"נ דא"כ מאי קמיבעיא ליה להש"ס בסבלונו' התלויין באכילה אם צריך להחזיר השבח והלא אפי' בסבלונו' שאין תלויין באכילת החתן ולעולם הדרי מ"מ השבח אינו חוזר מה"ט דהסמ"ע ז"ל וכ"ש הכא דמעיקר' שלחם אדעתא שיאכל שם שאינן חוזרים דפשיטא דאין השבח חוזר אלא ודאי נראה דבסבלונות דהדרי פשיטא ליה דגם השבח הדר כמ"ש הנ"י ולא סמכינן אטעמ' דניח' ליה שיאכל פירות שכ' הסמ"ע ז"ל. איך שיהיה נמצינו למדים דבהדר' בה היא לכ"ע חוזרת אפי' מאכל ומשקה בין אכל או לא אכל ודוקא בהדר בו הוא דאיכ' פלוגת' לענין אכילה דלדעת הר"מ וסיעתיה לעולם אינו חוזר ואין חיל' בין אכל ללא אכל ולדעת הרי"ף וסיעתיה יש חי' בין אכל ללא אכל שם דאם אכל שם אינו חוזר ואם לאו חוזר אבל בהדרא בה היא לכ"מ חוזר הכל אלא דצריך לפחות שליש כיון דבשעה שאכלה סבורה היתה שיתקיימו האירוסין ולא תצטרך לפרוע וראיתי להרב נ"מ דק"ט ע"ד שכ' וז"ל עוד יש להסתפק אם ז"ש דפוחת שליש אם הוא דוקא כשחזרה בה וכו' ובהאי גוונא הוא דאמרי' וכו' אבל כשלא אכל שם דמדינ' וכו' חוזר הכל שמא אינו פוחת שליש וכו' או דילמא ל"ש ומדברי הרי"ף בהלכות נראה דס"ל דל"ש וכו' יעש"ב וספק זה אינו אלא דוקא לדעת הפוסקים דמחלקי בין אכל שם ללא אכל שם מ"מ סבורה היתה שיתקיימו האירוסין ולא תחזור בה לא היא ולא הוא ואלו ידעה שתחזור בה היא או הוא לא היתה אוכלת דאל"כ אפי' באכל שם הוא ג"כ תקשי אמאי פוחת שליש והלא הי"ל לאסוקי אדעת' שמא תחזור בה היא ותצטרך לשלם גם המאכל ומשקה אלא ודאי ע"כ צ"ל דכיון דבאותה שעה היה דעתה להנשא לו לא חששה לחזרה שלה דאילו ידעה שתחזו' בה ותצטרך לשלם לא היתה אוכלת וא"כ גם בלא אכל שם לא אסיק אדעת' שיחזור בו הוא ותצטרך לשלם ולזה אכלה דאלו ידעה שיחזו' בו לא היתה אוכלת ופוחת שליש וכמו דאסיק הנ"מ מדקדו' שינוי הרי"ף שכ' זה בתחי' הסוגי'. ויותר עיקר הוא אצלי הכרח זה שכתבתי מהענין עצמו דאלו שינוי זה יש לדוחה לדחות שכונת הרי"ף היתה להפך דכי היכי דלא נטעי לומר דל"ש ולעולם בהדר' בה פוחת שליש לזה כתבו בתחילה הסוגי' להורות לנו דדוק' בדאכל שם אם תצטרך לחזי' כגון דהדרא בה פוחת שליש כיון דסבורה היתה שאינה צריכה להחזיר עוד אבל בלא אכל שם דבלא"ה יודעת היה שלא מחל ואעפ"כ אכלה אינו פוחת שליש וצריכה לשלם הכל לפי' הדרא בה היא אכן מצד הענין הוא מוכרח כדכתיבנ' ואין לו' דכוונת הנ"מ במ"ש דסבורה היתה שאינה צריכה להחזיר הוא שהיתה טועה בדין וסברה דאפי' הדרא בה אינה צריכה להחזיר ולפ"ז אזדא ליה ההכרח שכתבנו דכי היכי דלא אסיק אדעת' חזרה דידה ה"נ לא אסיק אדעת' חזרה דידיה אפי' בלא אכל משום דכיון דהיא טועה בדין זה דהדרא בה ה"נ טועה בדין לא אכל שם וסבורה היא דכיון ששלחה לה אינה צריכה להחזיר בהדר בו הוא אפי' לא אכל שם ואדרב' דין זה דהדרא בה היא הוא יותר פשוט מצד הסברא דכיון דהחזרה בא ממנה צריכה היא להחזי' דודאי לא נתן לה ע"ד שתחזו' בה והוא מוסכ' לכ"ע משא"כ הדין האחר שבלא אכל שם צריכה להחזי' אינו פשוט ואדרב' איפכ' מסתבר' שאינה צריכה להחזיר כיון שהוא חזר בו וכמו שכן הוא האמת לפי דעת הר"מ וסיעתי' ז"ל אלא ע"כ צ"ל דסבורה שלא תחזור בה וא"כ כ"ש דסבורה היתה שלא יחזור בו הוא ולזה פוחת שליש אפי' בלא אכל שם כנלע"ד. והדרן לענין דינא לנ"ד שהיא חזרה בה דצריכה לשלם כל המעות והבגדים ומאכל ששלחו לה אעפ"י שכלו ואבדו והוציאה אותם בזמן אלמנותה דומיא דארוסה שאעפ"י שבלו ואבדו ואכלה בזמן שהיתה ארוסתו מ"מ כשחזרה בה משלמת הכל פחות שליש מטעם שלא נתן לה מתנה זו אלא לדעת שלא תחזור בו וה"ה הכא שלא נתנו לה מתנה זו אלא לדעת שלא תחזו' בה להנשא לאחר וכל שחזרה בה משלמת הכל פחות שליש מטעם דסבורה היתה שלא תחזו' בה ותצטרך לשלם ואלו ידעה שצריכה לשלם לא היתה אוכלת ולובשת ומוציאה כ"כ כדין הארוסה שחזרה בה. ומה שטענה היא שבאונס עשתה זה הענין שחזרה בה ונשאת לאחר אינה טענה כלל לפוטרה מהתשלומין מכמה טעמי. חדא שאין האונס ברור ומוכרח שתנשא לאחר והיה אפשר לה לסלק אונס ופחד זה בצאתה מהבית שהיתה דרה בה ולדור בחצר גדולה של יהודים שאין בו פחד גנבים וגוים הנכנסים אצלה לסיבת בעלה הא' היה אפשר לסלקם מעליה ע"י ציווי שר הרגליים וכיוצא גם ענין ההוצאה היה אפשר לה לבני בעלה ה"י והיו מוסיפים לה או מתקנין הענין שלא תצטרך להוצא' מרובה זו שאומרת ועוד אפי' את"ל דלא הי' תיקון לאונסים אלו שאומרת מ"מ כ"ז אונסא דשכיח הוא וכ' הש"ך בח"מ סימן נ"ה ס"א וז"ל עיין בספרי וכו' הוכחתי דדוק' וכו' אבל אי שכיח לא הוי אונס דהו"ל לאתנויי וכו' יעש"ב. גם הרב מהר"א ששון ז"ל סימן ס"א העלה דבעי' אונסא דשכיח ולא שכיח כדי שיהיה נקרא אונס וחלק על מהרש"ך ז"ל דכ' שם בתשו' דאפי' באונס דשכיח מקרי אונס יעש"ב שנלע"ד שהדין עמו כמו שיראה המעיין בדבריו באורך. גם לפי דברי הפ"מ בח"א סימן ס"ב שהאריך בפרט זה ותורף הסכמתו היא דכל היכא דאיכ' אומדנ' גדולה דמוכח טובא ואפילו