חיים שאל חלק א קיד

כה דברי עבדו ותלמידו מנגה נגדו באורו ארא' אור לא עזב חסדו וברוך שם כבודו. פי המדבר אשר לו כרעי"ם כורע ומשתחו' נגד פני עליון הדריה וזיווה הצעיר חיד"א ס"ט. סימן ס"ג. תשוב"ה שלימה. למורי הרב אב בחכמ'. ומרוב ענותנותו פנה אל האזוב ונחנו מה. שאלה מעשה שהי' כך הי' שראובן נשא עם לאה פעה"ק תו והתנה עמה שלא יהי' לה שום חיוב ושעבוד בנכסיו שבקוסט' ביד בניו ה"י כי אם אר ימצא פעה"ק דוקא בין לכתוב' בין למזונות ונפטר ראובן לב"ע וחלי"ש ואלמנתו לאה כתבה לבני ראובן שיעשו עמה חסד לכבוד בעלה אביהם שהיא תשאר אלמנה כל חייה לכבוד בעלה אביהם ושכבר חצבה לה קבר בצד בעל' ובקבלתם כתב זה שלחו לה ק"ן גרוש' ובגדים ומרקחות וכיוצ' קרוב לחמשי' גרו' הן חסר הן יתר וכן היו עושים מדי שנה בשנה זה ששה שנים ועתה בשנה זו יצרה אלבשה. והלכה והיתה לאיש אחר והכניסה לו כל נכסיה הנמצאים לה ותכף לידיעתם מהמעש' הזה אשר עשתה ובגדה בהם וחזרה בה ממה שכתב' להם עשו בני ראובן הנז' מורשה פעה"ק שידון עמה על כל מה ששלחו לה בהמשך השנים הנז' דאדעתא דהכי לא יהבו לה ותובעים ממנה הכל באומדנא זו דמוכח שמה ששלחו לה הי' בסוברם שתקיים דבורה שכתב' להם וכיון שחזר' בה חייבת היא לשלם הכל והיא תשיב אמריה שבאונס משתה זה לסיבה פחד גנבים וגוים והוצאות שהיו נמשכים לה מצד היותה אלמנת ראובן ולכן אינה חייבת לשלם מה שאבד' והוציא' בזמן אלמנותה למזונות וצדקות וכיוצא והלואי הספיק לה מה ששלחו. ובעל' הב' טען שאף דחייבת לשלם אינו אלא כמלו' ע"פ שאינו נגבה ממה שהכניס' לבעלה והמורש' טוען שזה דומה לדין הסבלונות שפסק מרן בש"ע שדינם כמלוה בשטר לגבות מנכסים שהכניסה לבעל' יורנו המורה הדין עם מי ושכמ"ה. תשובה ידעתי בני ידעתי מיעוט ערכי עלי כי איני מאנשיה ודבר זה נפתח בגדולים הרבנים המובהקי' היושבי' על מדין. כסא ההורא' להורות דת ודין. אכן אני יתוש נתוש קצוץ כנפים חירגא דיומא דלא שמיה איני ראוי לפסוק דין. כי אם דוקא תור' היא וללמוד אני צריך ועיני לשמיא נטלית ינחני במעגלי צדק למען שמו הגדול ויאיר עיני בתורתו התמימ' להיות זוכ' בדין. אמת לאמיתו כיר"א וזה החלי בס"ד. ואנכי הרוא' כי השאל' הזאת מסתעפת לב' סעיפים הסעיף הראשון אם האש' עצמה חייבת לשלם והסעיף הב' אם יכולים לגבות זה מהנכסים שהכניס' לבעל' הב' בנצ"ב או בנ"מ ואשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. ואען ואומר כי לכאור' נראה שזכו בני ראובן בטענת' זו כי אדעתא דהכי לא יהבו לה שהרי פסק הר"מ פ"ו מה' זכיה וז"ל לעולם אומדין דעת הנותן ובו עושין עפ"י האומד אעפ"י שלא פי' כיצד מי שהלך בנו למ"ה ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחר וכו' ואח"כ בא בנו אין מתנתו קיימת שהדברים מוכיחין שאלו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו לפיכך אם שייר וכו' מתנתו קיימת עכ"ל והיינו כר"ש ן' מנסיא דפסק ר"נ הלכ' כוותי' דאזלינן בתר אומדנא גם הטור ח"מ סימן רמ"ו פסק כן וסיים עוד ז"ל וכ' הרמ"ה וה"ה נמי בריא שכתב כל נכסיו לאחר מחמת שהי' צריך לברוח מפני ב"ח וכו' אם נתברר שלא כ' מתנה זו אלא מחמת כן וכו' בטלה המתנ' ודומ' לש"מ וכו' והרמב"ן פי' דלא איירי אלא בש"מ וכו' יעש"ב ומרן בב"י כתב וז"ל נר' דמ"מ דינו של הרמ"ה בבריא שכתב וכו' הרמב"ן נמי מודה בה ולא אתא לאיפלוגי אלא בההיא וכו' דלא איירי אלא בש"מ עכ"ל. עוד כתב מרן הב"י בשם הר"ן שנסתפק לדעת הרמב"ן ז"ל דבריא שכתב נכסיו מהיום ולאחר מיתה אי מיקרי שביק לנפשיה או לא ובנוסחי דידן כתוב בפשיטו' דלא מיקרי שביק נפשיה וכ"כ הש"ך והכנה"ג בשם מהר"מ מלובלין ז"ל הוסיף שכתב דאפי' לפ"ז היכא דמוכח מהענין דלא שביק נפשיה שנעשית המתנ' באופן שיהי' פרנסתו בריוח לא שביק מיקרי יע"שב. וכן הדעת נוטה דודאי כל שהניח פרנסתו בריוח אין כאן מקום ספק לומר דשביק נפשיה מיקרי בשביל שסילק עצמו מהגוף דלא אסיק לאונס שיבא לו שיצטרך להוציא יותר ממנהגו ויוכרח למכור הגוף לצורכו דכל כה"ג אינו בא לדעתו של אדם ואין כאן הוכח' מזה דשביק נפשיה כדי לקיי' מתנתו לומר דגם לבריה שביק ולפ"ז ור' המעיין דאזדא ליה מ"ש הב"ח בפשיטות לדעת הרמב"ן דמיקרי שביק נפשיה משום דילמא יהא צריך למכור הגוף וכו' על הר"ן ומרן הב"י שנסתפקו בזה יע"ש ואדרבא הדין והסברא נוטה להפך דלא מקרי שביק נפשיה ככתוב בנוסחא שלנו בהר"ן ז"ל כדכתיבנא גם במה שחלק עוד הב"ח על מר"ן הב"י ז"ל במ"ש דהרמב"ן מודה בדינו של הרמ"ה והסכים דלא משמע הכי כלל אלא כיון דבריא הוא לא בטלה מתנתו כשעשה פשרה. אנכי הצעיר נלע"ד דהן אמת דמדקדוק לשון הטור שכתב דההיא דמי ששמע וכו' איירי בבריא והרמב"ן פי' וכו' נראה כדעת הב"ח דהרמב"ן פליג ג"כ בדינו של הרמ"ה ממה שתלה דין הרמ"ה בזה דאיירי בבריא וסיים דהרמב"ן פי' וכו' ולא הפרידם אכן מצד טעמו של הרמב"ן ז"ל שכ' משום דשביק נפשיה הדין והסברא נותנת לדברי מרן הב"י שהרי בזה שהבריח מפני ב"ח או אויבים ליכא הוכחא דשביק נפשיה אלא עשה כן כדי שלא ילכו לו נכסיו ואמאי נימא דמתנתו קיימת כיון דאומדנ' דמוכח איכא שלא כיון אלא להבריח ומה לי בריא או ש"מ כיון שדברי הרמב"ן לא היו בגזרה דדוקא בש"מ אלא מילת' בטעמ' קאמר וכל דליכ' טעמא לבטל האומדנ' מודה הרמב"ן דמתנתו בטלה כדברי הרמ"ה ולזה דקדק מרן הב"י בלשונו הטהור שכתב נראה דמ"מ וכו' להורו' לנו דאף דמלשון הטור לא משמע כן מ"מ מצד הענין וטעמו של הרמב"ן נר' שמודה בדינו של הרמ"ה ואף שראיתי להסמ"ע ז"ל שכ' ג"כ דאינו מוכרח ושאדרבא מדברי הרמ"ה שהביא הטור משמע ומוכח דמאן דפליג בבריא ששמע שמת פליג נמי בהאי יע"ש דהיינו כס' הב"ח. מ"מ אנכי הצעיר על משמרתי אעמודה שדברי מרן הב"י ז"ל נכונים מצד טעמו של הרמב"ן כדכתיבנ' ודוק. איך שיהיה נמצינו למדין דלדעת כל הפוסקים ז"ל ראשונים ואחרונים ה"ה בספרתם ז"ל דכל היכא דאיכ' אומדנ' דמוכח אעפ"י שנתן בסתם הו"ל כמפרש שע"ד כן נתן והמתנה בטילה ומאי דפליג הרמב"ן ז"ל אינו אלא משום דס"ל דכל דשביק נפשיה ליכא אומדנ' שאילו היה יודע שבנו קיים לא היה נותן ואדרב' איכא למימר איפכ' דשביק לבריה וסברת הב"ח ז"ל והסמ"ע ג"כ היא משום דס"ל דכל שהוא בריא ושביק נפשיה ולא אסיק אדעת' שיתפשר עם ב"ח גמר ויהיב לשם מתנה אפי' יתפשר וליכ' אומדנ' דמוכח להפך שיטתם ז"ל וכן בנ"ד דאין ללאה שום חיוב ולא קירוב דעת עם בני ראובן ובשליחות כתב זה הוא מה ששלחו לה כל השנים הללו כ"ע מודו דאין לך אומדנ' דמוכח גדולה מזו שע"ד שתקיים דיבורה להשאר אלמנה לכבוד בעלה אביהם הוא מה ששלחו לה ואלו ידעו הם שלבסוף תבגוד בהם ותנשא לאחר לא היו שולחים לה והו"ל מתנה בטעות ובטלה המתנה וצריכה היא לשלם. ואין לדוחה לדחות שדין זה שאמרו דהמתנה בטילה מפני האומדנ' אינו אלא קודם שתבא ליד מקבל המתנה שאעפ"י שנכתב השטר וזכה בה תתבטל המתנה ותשאר ביד הנותן אבל כל שבאה ליד המקבל אין מוציאין מידו מכח אומדנ' דהא ודאי בורכ' היא ודחוי מעיקרו הוי כל האומר כן דממקומו הוא מוכרע בפי' שכתבו הר"מ והטו' ומרן בש"ע בסימן הנזכר שאין המקבל מתנה צריך להחזיר הפירות שאכל כשחוזר הנכסים וזה פשוט והלח"מ כתב ע"ד הר"מ וז"ל כל הנותנים כל נכסיהם וכו' היינו דוקא כגון שטר מברחת דכוונתה לא הוי שתהא מתנה אלא עד שתגרש וכו' דלא עדיף סתמא מפי' אבל ההיא דר"ש ן' מנסיא דהיה ספק דבנו קיים הך ודאי מתנת טענת הוא והפירו' חוזרות עכ"ל והמ"מ כתב וז"ל זהו פשוט כ"ז שאין המתנה בטעות וכו' יעש"ב והמדקדק בדברי ה"ה יראה דס"ל בכונת הר"מ שהוא כולל על כל מתנה החוזרת אלא שאין הדין פשוט אלא כ"ז שאין המתנה בטעות דאז איכא ראיה מנותן ע"מ להחזיר דלא עדיף סתמו מפי' אבל במתנה בטעות הדין ספק אם יחזור הפירות ומספיק' לא מפקינן ממונא ואין המקבל מתנה צריך להחזיר דאל"כ הי"ל לכתוב דהיינו דוקא כ"ז וכו' וכמ"ש הלח"מ וסתמות דברי הר"מ והטור ומרן בש"ע שכתבו כל הנותנין וכו' נר' ודאי כדכתיבנ' לדעת ה"ה דאילו לפי דברי הלח"מ היו צריכים לבאר בלשונם דהיינו כשלא נתבטלה המתנה מעיקר' ועוד שהרי בגמ' מס' ב"ב דקמ"ו איבעי' להו לענין שבח סבלונות מהו כיון דאיתנהו לדידיה הדרי ברשותיה שבוח או דילמ' כיון דאי אבדי או מגנבי בעי שלומי ליה ברשותה דידה שבוח ואסיקו בתיקו והרי"ף והרא"ש כתבו ג"כ דהיא בעיא דלא אפשיט' והטור בא"ה סימן ן' כתב ז"ל ותו איבעיא אי השביחו וכו' ואין מוציאין מספק ואינן חוזרים ע"כ וכתב מרן הב"י דפשוט הוא וכן פסק בנ"י בשבח סבלונו' ע"כ והרי הכא דחזרת הסבלונו' היא מטעם מתנה בטעות מעיקר' דלא שלח לו אלא ע"ד שתנשא עמו ואעפ"כ לענין השבח איבעיא להו ולא איפשיט' ופסקו הפוסקי' דאינו חוזר השבח מספק והיכי פסיק ותני הלח"מ ז"ל דבמתנה בטעות הפירות חוזרים כיון דהש"ס מספקא ליה מלתא והעלו בתיקו אכן לפי דברי המ"מ ניחא שדינו של הר"מ הוא כולל לכל המתנות החוזרות שהזכיר שא"צ המקבל מתנה להחזיר הפירות אלא דבההיא דמברחת וכיוצ' הוא דין פשוט נלמד מדין מתנה ע"מ להחזי' ובמתנה בטעו' הוא ספק ומספיק' א"צ להחזיר וניחא השתא לפ"ז דלא השמיט הר"מ הך דינא דשבח סבלונו' שהרי הוא נכלל בכלל דין זה משא"כ לפי דברי הלח"מ דאפי' נדחוק עצמנו לחלק בין סבלונו' לשאר מתנה בטעות מה שאינו נראה מלשון הש"ס דכל הס' הוא משום דאילו מגניב וכו' והיא שייך ג"כ במתנה בטעות מ"מ ק' על הר"מ ז"ל דהשמיט דין שבח הסבלונות. וראיתי להסמ"ע ז"ל בסימן רמ"ו דגם הוא אזיל לשיטתנו דקאי ג"כ לההיא דר"ש ן' מנסיא שהרי כתב וז"ל כל הנותנים וכו' פי' כגון הני דכ' בריש הסימן ששמע שמת בנו או וכו' דמתנתו חוזרת מ"מ הפירות א"צ להחזיר וכו' ע"כ. אכן כתב עוד שם וז"ל והטור בשם הר"מ מסיים וכו' ר"ל דלא אמרו דצריך להחזיר פירות אלא כשהנתינ' היה בטעות ונתחרט למפרע על הנתינה אבל כאן לא נתחרט ואדרב' כ"ז שלא עמד מחוליו או שלא בא בנו ניחא ליה שיהיו נכסיו ביד האחר ויאכל פירותיו מ"ה לא גרע מהנותן מתנה ע"מ להחזיר לזמן קצוב וכבר כתבתי מזה לעיל בסי' רל"ב ובסי' ס"ו ע"ש