חיים שאל חלק א קיא

קרבן עושה תמורה תימא לר' יוסי דאמר קדשי גוים עושים תמורה למה שינה בעייתו משום ת"ש דרבא לימא אליבא דר"ש לא קמבעיא לי דאין קרבנו עושה תמורה כי קמבעיא לי אליבא דר"י דאמר קרבן גוי עושה תמורה מי אמרינן ה"מ אם ישראל ממיר בקרבן הגוי אבל הוא עצמו כיון דלא אתי לכלל עונש אינו ממר וי"ל דהא נמי פשיט' לר"י דגוי עצמו ממר דאל"כ איך ממר ישראל בקרבנו הא אין אדם ממר בקרבן שאינו שלו אלא ע"כ כשאומר כל הרוצה להמיר יבא וימיר דאם הוא אינו יכול להמיר גם אנו לא נוכל להמיר בשביל רשותו דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי עביד עכ"ל וקרובים דבריהם לדברי תוס' שבדפוס. ומתוך דבריהם משמע דס"ל דצדדי הבעיא דלעיל רמי בר חמא מפי עצמו אמרן והיינו דק"ל למה שינה בעייתו וכדאקשינן לדעת הרמב"ם לעיל על דרך זה. תו שמעינן מדבריהם דהא דממר בבהמת חבירו כשאומר כל הרוצה להמיר יבא וימיר הוא מתורת שליחות וכן נראה מדברי התו' שבדפוס לפי מה שהגיה הרב צאן קדשים בסוף דבריהם שצ"ל היאך אפשר לעשות שליח וכפ"ז יש להתישב לפי מה שפסק הר"מ בהקדיש גוי להתכפר ישראל והמיר גוי שהוא ספק ונראה דאיירי כשהמתכפר אמר כל הרוצה להמיר יבא וימיר וכמ"ש הרב לח"מ דמאי ספקא איכא והרי הלכה רווחת דאין שליחות לגוי וכן לפי הנראה בדעת הר"מ דבמקדיש ישראל ומתכפר ישראל יכול להמיר גוי והיינו בדאמר כל הרוצה להמיר וככל אשר דברנו לעיל הא גופא קשיא דאין שליחות לגוי. ועל התוס' גופייהו יקשה דאיך רוח חכמים נוחה דלר' יוסי גוי עצמו ממר ואמטו להכי ממר ישראל בקרבנו מדין שליחות והרי אסיקנא פ' הרבית דאין שליחות לגוי לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו ואפי' גוי בגוי מוכח בירו' דפ"ו דדמאי וריש תרומות דאינו עושה שליח אלא דבגוי בגוי איכא מרבנן בתראי שרצו לדקדק מתלמודין דעושה שליח אבל ישראל בגוי וגוי בישראל מדאורית' אפי' לחומרא כ"ע מודו דליתיה בשליחות ודוקא מדרבנן לחומרא פליגי רבוואת' כמבואר בטי"ד סי' קס"ט. והכא ר' יוסי מדאורית' קאמר כדמוכח בש"ס דזבחים דף מ"ה ובתוס' שם וגם מדבריהם דהכא הכי משמע דר"י מדאוריתא קאמר דאי סברי דמדרבנן מחמיר מאי ק"ל הרי רמי בר חמא לדינא דאוריתא קא בעי דומיא דקטן ומ"ה שינה בעייתו. הן אמת שראיתי להרב חזון נחום דף קצ"ב שכתב שדעת הרמב"ם דר' יוסי מחמיר מדרבנן והיינו דקאמר רבי יוסי רואה אני בכלן להחמיר כלומר חומרא מדרבנן ומ"ה פסק הרמב"ם דמד"ס הגוי ממר עכ"ד וכבר כתבנו דמסוגי' זבחים מוכח דר' יוסי מדאוריתא קאמר. ותו ק"ק שהרי הרמב"ם פסק בכלהו כר"ש בפ"ג דמעה"ק ופי"ח דפסולי המוקדשין ופ"ה דמעילה וכמ"ש הרב עצמו בפ"ד דזבחים דף י"א דבכלהו פסק כר"ש זולת בשחוטי חוץ פי"ט דמעה"ק שפסק כר' יוסי. ולפי דבריו הכא בתמורה הו"ל לפסוק בכלן כרבי יוסי. וכבר תמהו על מרן שכתב שפסק כר"ש מההיא דשחוטי חוץ וכן קשה על הר' לח"מ הכא פ"א דתמור' שהסכים למ"ש מרן פי"ח דפה"מ שפסק כר"ש וכן הרב קרית ספר שם כתב דפלוגתא דר"ש ור"י היא במשנה וכן בברית' וסתמא דחלמודא מפרש טעמא דר"ש ולהכי נקטינן כותיה ע"כ. והעלימו עין דבפי"ט דמעה"ק בשחוטי חוץ פסק כרבי יוסי וכבר הרב חזון נחום שם בזבחים כתב קצת ישוב בענין זה. אמנם הנכון מ"ש מרן פ"ח דפסולי המוקדשין בשם יש מי שאומר דסבר הרמב"ם דפלוגתא דמתניתין בפ' בית שמאי אינו אלא בשחוטי חוץ ובאינך סתמא דמתניתין הוא דסתם כר"ש וכיפי תלי לה מהר"ם זכותו בקול הרמ"ז שם דהכי מוכח מלישנא דמתני' דאם איתא דכלהו בפלוגתא תנינהו ליתני קדשי גוים אין חייבים עליהם משום פגול נותר וטמא ושחוטי חוץ דברי ר"ש אמנם השתא בחלקו"ת ישית למו דקתני והשוחטן בחוץ פטור דר"ש להורות דחלוקה זו בלבד שנויה במחלקת ובאינך סתמא דמתני' הוא וק"ק על הרמ"ז שהוכיח מדקדוק הר"מ בפי"ח דמעה"ק דקדשי גוים חייבין בשחוטי חוץ ולא היה צריך לזה דבהדיא מבואר בהר"מ פי"ט כאמור ואוסיף נפך בישוב הנז' במה שמצאתי בס' מלאכת שלמה למהר"ש עדני כ"י שכתב שם בזבחים וז"ל רבי יוסי מחייב בגמ' בפרקין וברפ"ק דתמורה מוכח בבריתא דהתם דרבי יוסי קאי נמי אאין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא והתם ת"ק דידיה הוא ר"ש אלא דבבריתא דהכא בפרקין כתב הרב בצלאל אשכזי ז"ל דבספרי כתיבת יד לא גרסינן דברי ר"ש אלא סתמא ושכן נראה מן התוס' ודלא כרש"י עכ"ד ולפי גירסא זו ממילא רווחי פסקי הרמב"ם ז"ל דבמתני' סתם תנא כר"ש בפגול נותר וטמא ובשחוטי חוץ שנאו במחלקת והדרינן לכללין דהלכה כר' יוסי ותנא דבריתא נקטה לסברת ר"ש בלשון סתם ולהכי לא תני בבריתא שחוטי חוץ משום דבההיא הלכה כר' יוסי וכדדייקינן ממתניתין דבש"ח שנאו במחלקת לומר דהלכה כר"י ככללין וע"ש בתו' דזבחים ד"ה דומיא ובתוס' סנהדרין ס"פ הנשרפין דבמקו' ר"ש כתבו רבנן ומוכח שגירסת' היתה בבריתא בסתמא וכמ"ש מהר"ר בצלאל. ולמאי דאתאן עלה אפשר דס"ל להרמב"ם דהא דאדם ממר בבהמת הקדש חבירו כל שאמר המתכפר כל הרוצ' יבא וימיר לאו מדין שליחות נגעו בה רק דכיון דאין אדם מתפיס בדבר שאינו שלו בעינן גלוי דעת המתכפר וכל שגילה דעתו ואומר כל הרוצה יבא וימיר אפי' גוי דליתיה בשליחות ממר דהמקדיש להתכפר גלי דעתיה דניחא ליה משיעלה תמרת"ו. ומצאתי קצת סיוע לזה בגמרא הנז' בדף ט' ע"א בהא דאמרו לא יחליפנו בשל אחרים ומוקי לה בהקדש דעלמא ותולין דידיה שכתוב שם משם גיליון וז"ל לעולם בבהמה דהקדש דעלמא וחולין דידיה ולא אמר בשל הקדש דידיה וחולין דעלמא וכגון דאמר כל הרוצה להמיר בחולין דידי' ימיר לפי דלא תפיס הקדושה בבהמה דאין שליח לדבר עבירה ולא יועיל מעשה של שליח בממון של אחרים ע"כ משמע דדוקא באומר הרוצה להמיר בחולין דידי אז הוא מטעם שליחות ואין שלד"ע ואין בו מועיל בממון חבירו אבל בהקדש דעלמא וחולין דידיה לאו מתורת שליחות אתינן עלה ולפיכך אם אמר מריה דבהמה הרוצה להמיר וכו' כיון דגלי דעתיה בלא דין שליחות מצי אידך להמיר בחולין דידיה ואין זה מתפיס בדבר שאינו שלו וק"ל. וזה חזיתי ואספרה כי בגמ' הלזו ה"ג בבעית רמי בר חמא כי קמבעיא ליה בקטן שהגיע לעונת נדרים מי אמרינן מדאקדושי מקדיש וכו' ומחק מה שכתוב בספרים כיון דאמר מר איש מה ת"ל כי יפליא וכו' וכן משמע קצת מפיר"שי דלא הוה גריס לה. אמנם התוס' אפשר דגרסי כגירסתנו וכמש"ל ומהסוגיא הזו משמע להו דדרשת מופלא מכי יפליא נפקא כמדובר לעיל והכי משמע קצת מת"כ בפ' ערכין ומהספרי ופסיקתא בפ' נזיר דמכי יפליא לחוד נפיק מופלא. אתאן לסיפא מה שתירצו התוס' וי"ל דבזבחים איכא דרשא אחריתי למעוטי נכרי מתמורה ממעשר בהמה דהוי חובה וכו' וראיתי בליקוטי מהר"ר בצלאל כ"י שכתב משם גיליון וז"ל ובספרים שלנו במסכת תמורה איכא סוגיא אחריתי כסוגיא דזבחים בלישנא אחרינא עכ"ל והרואה יראה דבריש תמורה בלישנא אחרינא מאי דאמרינן הוא דאיתקש תמורה למעשר בהמה ומעשר בהמה למעשר דגן דכתיב ביה בני ישראל אמנם בזבחים אקשינן עלה דדבר הלמד בהקש אינו חוזר ומלמד בהקש ואיכא למ"ד דבתר למד אזלינן ומשני דמעשר בהמה חובה שאין קבוע לו זמן וכו' והיינו הילטותת דמייתי התוס' הכא בריש ערכין ועדיין אפשר דהתו' דערכין הוו גרסי נמי בתמורה האי לישנא אחרינא וכדמוכח בתוס' התם בתמור' דגרסי ליה אלא דהכא בערכין קאמרי דללישנא קמא דתמור' דלא אתמר אלא מיעוט' מאיש סמיך אעיקר ילפותא דזבחים דאתיא לדברי הכל ומה גם דהתוס' הכא קיימי אליבא דר"מ ולר"מ משמע לפום ריהטא במנחות דף ס"ו וס"ז דלר"מ תרומת גוים תרומה ולא פטירי הגם שיש לדחות ועיין בהר"ש פ"ה דדמאי ופ"ג דתרומות ובהר"מ פ"א ופ"ד דתרומות ובמפרשים. ובזבחים דלא אקשינן אלא מטעם דבר הלמד בהקש היינו משום דקיימינן אליבא דר"ש ור"ש לפום תלמודין לא סבר כר"מ גבי תרומה כמבואר בהר"ש. אמנם ק"ק על התוס' שם בריש תמורה שכתבו בהאי לישנא אחרינא דהיינו לר"ש דאית ליה הך דרשא אבל רבנן פליגי עליה ולישנא קמא שייך לרבנן. דהרי ללישנא קמא לא אשכחנא פתרי אלא דסמיך אדרשא אחריתי כמ"ש בערכין והו"ל דלרבנן ילפינן ממעשר בהמה כמ"ש בזבחים. ואפשר דהתוס' בתמורה סביר' להו דללישנא קמא ממעטינן להו מדכתיב בני ישראל ולא נכרים וכמש"ל ותו לא צריכא הך דרשא לאסמוכי אאחריתי והכי מטין קצת דברי התוספות בזבחים. ואנכי חזון הרבתי להתוספות במנחות סוף דף ס"א שהוכיחו מכמה דוכתי דגריס. ומשוחררים. ליתנהו בכלל בני ישראל ואצטריכי ריבויא ואלו הכא בערכין דרשינן בני ישראל מעריכין ואין הנכרים מעריכין ולא ממעטינן לא גרים ולא עבדים אעפ"י שאינם משוחררין וכן הק' משאר דוכתי וכתבו ושמא בכל הנך יש שום ריבוי דמרבה גרים ומשוחררין ע"כ וכן כתבו בסוכה דף כ"ח. וק"ק דנקטי לה בלשון שמא וספיקות שלהן ודאות הן דהכי תניא בת"כ בפ' ערכין אי בני ישראל יכול אין לי אלא בני ישראל מנין לרבות את הגרים ואת העבדים ת"ל ואמרת אליהם ובמ"א הארכתי. והנה הני עבדים דתני בת"כ נראה שהם משוחררין ויגיד עליו רעו דתני גרים בהדייהו דאי נימא דהני עבדים גמורים כעבדים דעלמ' מנ"ל לרבויינהו מדכתיב ואמרת אליהם נימא דריבוייא אתא לגרים ועבדים משוחררין ככל הנך דמייתו התוס' במנחות וסוכה ועבדים דעלמ' ליתנהו בערכין ואי נמי איתנהו היינו מהקשא דלה לה מאשה ולא אצטריך ריבוייא אלא לגרים ועבדים משוחררים לכן נראה דקרא ודאי לא אתא אלא לגרים ועבדים משוחררים וכדאמרן וכן מצאתי שכתבו כיוצ' בזה התוס' ביבמות סוף דף ע"ד ד"ה ושפחה וז"ל ובת"כ בהדיא גרס ושפחה בין משוחרר' בין אינה משוחררת מיהו היכי מתרביא שפחה כיון דאצטריך לגיור' ומשוחרר' ונראה דשאינה משוחררת אתיא לה לה מאשה עכ"ל וע"פ זה ק"ק על מ"ש הרא"ש בתוספותיו כ"י הביאו מרן זקני בפירושיו כ"י בריש מכילתא דערכין וז"ל ועבדים הוה מסתבר למימר דעבד ישנו בערך אשה דחיוב מצות דעבד גמרינן לה לה מאשה וליתא דבת"כ דריש מנין לרבות גרים ועבדים ת"ל ואמרת אליהם משמע דלערך איש מרבה להו ע"כ דהא קרא לא אתא אלא לגרים ועבדים משוחררי' ועבדים דתנן במתניתין אינן משוחררי' ככל עבדי' סתמא דתנן במתני' וכדאמרינן בחגיגה דף ד' דכי קתני עבדים סתמ' היינו שאינן משוחררין כלל וכן התוס' שם בריש ערכין כתבו דעבד לפי ערך זכר מדלא אשתמיט תנא וכו' ולא