חיים שאל חלק א קי

ישראל מעטינהו לגמרי אבל לעולם דהש"ס התם ידע שפיר להך דרשא דאיש ואמטו להכי כי פריך לבסו' אלא כי יפליא למה לי קאמר מכדי האיתקש נזירות לנדרים. ודע דפירש"י התם בסוגית נזיר גבי הא דגוי שאינו יודע להפלות דחוק מאד דלפירושו מ"ש דגוים אינם מעריכין היינו באינם יודעים להפלות וכן מ"ש רגים אין להם נזירות דכוות' כמבואר למעיין. והנה מדאמרינן בהך שמעת' דנזיר בריש' כי יפליא בערכין למה לי לאתויי מופל' וכו' והדר אמרו הניח' וכו' משמע דהש"ס נקיט כמ"ד מופל' דאורית' ע"ד שכתב מהר"י הלוי סימן א' וכן אמרו בריש תמורה בבעיית רמי בר חמא והראב"ד פ"ב דנזירות דין י"ג נראה כמסתפק וכבר תמהו עליו רבנן בתראי. ובמ"ש הרב מגדל עז שם יש להשיב: והרדב"ז בביאורו שם כתב דיביא ויתנה ולשיטתו אזיל כמ"ש בלשונות סי' רכ"ב ודבריו תמוהים דבחטאת לא שייך תנאי כמו שכתבו ז"ל וכבר עמדנו בפרט זה בעניותנו בספר הקטן שער יוסף דף י"ט ומשם באר"ה: והנה בדיבור התוס' דערכין דקיימינן ביה יש מי שהקשה במ"ש דבתמורה מעיט מאיש נכרי דמנ"ל לתוספות דכונת הש"ס התם למעוטי נכרי מאיש והלא מאי דקאמרינן התם בריש תמורה כך הוא ואין עושין תמורה דכתיב לא יחליפנו וכתיב בריש עניינא דבר אל בני ישראל איש כי יפליא ומאחר שכן נימא דמבני ישראל מעטינהו ואי"ש אין באר"ש ולי אפשר דס"ל להתוס' דודאי מאיש מעטינהו דאי תימא דמיעוט' הוי מדכתיב בני ישראל וסבר הש"ס דכול' חדא עניינ' ואהני בני ישראל דכתיב בריש' גם לתמורה א"כ כי היכי דלגבי ערכין ר"מ ור"י מודו דבני ישראל מעיט לגוי ואיש מרבה לגוי ומ"ה מר סבר נערך ומר סבר מעריך ה"ה גבי תמור' נימא דאהני ריבוייא דאיש גם לתמור' לרבות נכרי דומיא דדרשינן בערכין. ואם נפשך לומר דבשלמ' גבי ערכין זאת מצאנו נערך ומעריך ויש מקום לאוקומיה ריבוייא ומיעוט'. אמנם גבי תמורה אנן מה נענה לרבויי נכרי ודמי למאי דמשני הש"ס פ' בתרא דנזיר דאף דכתיב איש בנזיר מאחר דליכ' לאוקומיה ריבוייא נקטינן מיעוט' דבני ישראל לגמרי. איכא למימר דגם בתמורה יש מקום לרבות. והן קדם נעמוד קצת במ"ש הרמב"ם פ"א דתמורה דין ו' אין קדשי גוי עושין תמורה מן התורה אבל מד"ס שהגוי שהמיר ה"ז תמורה הקדיש הגוי בהמה שיתכפר בה ישראל והמיר בה הגוי ה"ז ספק תמורה ע"כ וכתב הראב"ד שהגוי אינו עושה תמורה כלל לא בשלו ולא בשל ישראל אבל ישראל שהמיר בקרבן שהקדיש גוי להתכפר ישראל זהו ספק ע"כ וכתב מרן בכ"מ על דברי הראב"ד ודבריו מבוארים בריש תמורה ואינם סותרים דברי רבנו דאיכ' למימר התם מדאורית' אבל מד"ס גוי ממר והרב לח"מ תהי עלה דאינו כן דאין פירוש הבעיא מבואר כדבריו אדרב' לשון הבעיא מורה כפי' רבינו גם מ"ש דר' מדרבנן קאמר לא היא דהבעי' דבעי בגמ' מדאורית' בעי וכו' עש"ב ולפק"ד נראה שכונת מרן אינה על דין הבעיא רק על מה שהשיג הראב"ד שהגוי אינו עושה תמורה כלל וכו' כתב דדבריו מבוארים בריש תמור' דאינו עושה תמורה כהראב"ד אך מה שכיון הראב"ד להשיג דאינו עושה תמורה כלל כלומר אפי' מד"ס בזה אין לו להראב"ד הוכחה מהש"ס דאיכ' למי' דבש"ס איירו מדאורי' אבל מד"ס גוי ממר ולא קאי הכ"מ על הבעיא כלל רק אעיקר' דדינ' דגוי אם עושה תמורה כאמור. ובמה שהשיג הראב"ד בפי' הבעי' בזה לא דיבר מרן כלל. הן אמת שאכתי קצת מגומגמי' דברי מרן אבל לפק"ד דלא איירי בדין הבעיא כלל ותכל מעליו תלונות הלח"מ. ומ"ש דאדרב' לשון הבעיא מורה כפי' רבינו לא ידעתי איך נחה דעתו דעת עליון בשיט' הרמב"ם כי לפום ריהט' סוגיית הגמר' אינה מיושבת לפי דרכו והילך סוגיא דשמעת' בריש תמורה בעי רמי בר חמא קטן מהו שימיר וכו' שהגיע לעונת נדרים וכו' מדאקדושי מקדיש אמרי נמי ממיר או"ד כיון דלאו בר עונשין הוא בתמורה לא מתפיס ואת"ל הא אתי לכלל עונשין נכרי מהו שימיר מדאקדושי וכו' או"ד כיון דלא אתי לכלל עונשין כי עביד תמורה לא קדשה אמר רבא ת"ש קדשי נכרים וכו' אין עושין תמורה וכו' כי קמבעיא לי בהקדיש נכרי ומתכפר ישראל בתר מקדיש אזלינן או בתר מתכפר אזלינן תפשוט ליה מדר"א וכו' מתכפר עושה תמורה א"ל התם הוא דקאתי מכח ישראל מ"ה אזלינן בתר מתכפר והו"ל תחילתו וסופו ביד ישראל אבל הכא הכי קא מבעייא ליה מי בעינן מתחילה וע"ש דתיקום ברשות מאן דעביד תמורה תיק"ו והשתא ברישא כי איבעייא ליה בנכרי מקמיה פשיטותיה דרבא לפי צדדי הבעיא הוא הצ"ד או"ד כיון דלא אתי לכלל עונשין לא קדשה מוכח דהבעיא היא אף בבהמה דהקדיש ישראל להתכפר בה ישראל דמספ"ל אי נכרי המיר כגון שאמר המתכפר כל הרוצה יבא וימיר מבעיא ההמיר גוי אי הוייא תמורה כיון דלא אתי לכלל עונשין וכד פשיט רבא מדתניא קדשי נכרים אין עושין תמורה משמע דאיפשיטא דגוי ליתיה בתמורה כלל אלא דקא מבעיא ליה בהקדיש גוי ומתכפר ישראל ולדעת הר"מ דהבעיא היא בהמיר גוי משמע דהיכא דהמקדיש והמתכפר ישראל והמיר גוי לא קא מיבעיא ליה דמתחילה וע"ש ישראל הוי וכשהמיר הגוי תמורה דלדעת הר"מ דמפרש' בהמיר גוי לא אסתפק אלא משום דהקדיש גוי הא אי מקדיש ומתכפר ישראל והמיר גוי הוי תמורה וא"כ נמצא דכי אמרו דקדשי נכרים אינם עושים תמורה היינו דוקא קרבנות נכרים אבל בקדשי ישראל עושים ומאחר עלות כן קשה דאמאי כד פשיט רבא מברית' לא קאמר כבעייתו ראשונה באותן הצדדין עצמן בהקדיש נכרי ומתכפר נכרי לא קמבעי' לי כי קמבעיא לי בהקדיש ישראל ומתכפר ישראל והמיר גוי אי הוי תמורה כיון דלא אתי בכלל עונשין דגם זה היה בכלל בעייתו בריש' כדאמרן אלא ודאי מדהוצרך לאוקומי הבעיא בהקדיש גוי ומתכפר ישראל משמע דבהמיר גוי בכל מיני אופן אפילו במקדיש ישראל ומתכפר ישראל הא איפשיטא ליה דלא הויא תמורה כי קא מבעיא ליה בהקדיש גוי ומתכפר ישראל והמיר ישראל וכפי' הראב"ד ז"ל. ותו דכי ממעטינן גוים מתמורה או משום דאקשינן לתמורה למעשר בהמה או למעשר דגן משמע דלא תליא בקרבנות שיהיו דנכרי אלא דאימעיטו לגמרי מתמור' ולפי דעת הר"מ משמע דבקדשי ישראל עושין הגוים תמורה. ואיך הונח להרב לח"מ סוגיא דשמעתא לדעת הר"מ כי האף אמנם לשון הבעיא מעיקרא נכרי מהו שימיר א"ש לדעתו מ"מ לא מתוקמא הסוגיא כותיה. וחזינא לרב מהר"ד עראמה בפירושיו שכ' וז"ל הגוי ה"ז ספק דשמא לא נתנה בהחלט כיון שהמיר אח"ך ע"כ ואין אלו צדדי הבעיא המפורשים בש"ס. ותו יש להתישב לדעת הרמב"ם דלפום צדדי הבעיא משמע דגם בהקדיש גוי ומתכפר ישראל והמיר ישראל מספק' לן כיון דהקדיש גוי אי הויא תמורה ומאחר שכן מאי איריא דנקט בעיתו בנכרי שהמיר והלא לפי צדדי הבעיא ליבעי אפ' בהמיר ישראל ואם נאמר דהשתא ודאי הבעיא הוי בין בהמיר גוי בין בהמיר ישראל יקשה עלינו דהו"ל להרמב"ם להשמיענו דבנדון זה דהקדיש גוי ומתכפר ישראל והמיר בין ישראל בין גוי הוי ספק. ומתוך דברינו יקשה על הלח"מ שרצה לדייק לדעת הרמב"ם ל' הבעיא ברישא נכרי שהמיר דלפ"ז גם לדעת הרמב"ם אינו מדוקדק דהשתא הבעיא אפי' בהמיר ישראל במציאות זה ומאי אית לך למימר דהשתא דפשיט רבא פנים חדשות באו לכאן והויא הבעיא באופן אחר א"כ ה"ה נימא לדעת הראב"ד ורהטא כולה סוגיא כותיה. וצופה הייתי להרב המבי"ט בקרית ספר שרצה לומר לדעת הר"מ דבהקדיש ומתכפר ישראל פשיטא לן דאין המתכפר ישראל עושה תמורה כיון שבא מכח גוי דלא אלימא קדושתיה ומיהו בגוי המקדיש עצמו מספ"ל עש"ב ולא ידעתי איך נחה דעתו בזה כיון דבצדדי הבעיא אמרינן הכי קא מיבעיא ליה מי בעינן מתחילה וע"ס וכו' והך ספיקא איתיה גם בהמיר המתכפר ישראל. ואם לחצוהו דברי הר"מ דנקט הספק בגוי דוקא. טפי הול"ל דה"ה דמספ"ל בישראל וחדא מינייהו נקט אף שהוא דוחק וכל כי הא הו"ל להר"מ לפרש כאמור ולא להחליט דאם המיר ישראל אינה תמורה במציאות זה ובגוי הוי ספק. ואפשר ליתובי דעתא דהרמב"ם קצת דמדקאמר הש"ס בהקדיש גוי להתכפר גוי לא קא מבעיא לי בהקדיש וכו' משמע דאעיקרא דדינא כך היתה בעית רמי ובפרט דנראה דרמי בר חמא גופיה מר ניהו דדחי לרבא ונראה מפירש"י דגריס בש"ס אמר ליה בהקדיש גוי וכו' ונמצא דהבעיין בעצמו פירש שיחותיו דמעולם לא אסתפק ליה בקדשי גוים דכבר ידע לה לבריתא אלא דכל בעייתו היתה זאת בהקדיש גוי ומתכפר ישראל והיה בהני"ח מונח זה צריכים אנו לומר דרמי בר חמא תחילת דיבר לא קאמר אלא דרך קצרה קטן מהו שימיר גוי מהו שימיר ותו לא. והש"ס האריך הרחיב לפרש בעיותיו והיו תוצאותיו בצדדין אלו וכמו שנראה קצת מתחילת הסוגיא דקאמר היכי דמי וכו' ופירש הש"ס לפי מה שהבין רבא בבעייתו. אמנם בתר הכי רמי ב"ח גופיה להורות נתן עוצם כוונתו וממילא כל מאי דפירשו בצדדי בעייתו נפל אזדא ליה דלא חשב כזאא ומאח' דרמי בר חמא גל"י ומילפא דכך היתה בעייתו מראש מקדם ונקט בלישני' גוי מהו שימיר א"כ מוכרח דבעיתו היא ההמיר גוי במציאות זה דהקדיש גוי ומתכפר ישראל וה"ה נמי דכה"ג נמי עלה ונסתפ"ק בישראל שהמיר במציאות זה אמנם נקט גוי לרבותא דאף דקי"ל דקדשי גוים אינם עושים תמורה בקרבן ישראל עושים ומספ"ל בהקדיש גוי ומתכפר ישראל. והר"מ נקט מילתיה בגוי כי אורחיה דנקיט כדברי הש"ס וה"ה דהך ספיקא איתיה בישראל שהמיר במציאות זה כן נראה לישב קצת דעת הרמב"ם. שוב אשוב למאי דאתאן עלה דלדעת הראב"ד דריהט' סוגיא כותיה והכין משתמען מילוהי דרש"י ז"ל כאשר בעיניו יראה המדקד' בדברי קדשו דינא הוא דגוי ליתיה בתמורה כלל בין בדנפשיה בין בדישראל ואפשר שהתוס' נמי הכי סברי ומשום הכי פירשו דכי מעיט גוי מתמורה מאיש מעטינהו דאי סברת דמבני ישראל מעטינהו נימא דאיש מרבה להו ונוקמיה למיעוטא בקדשי דידהו וריבויא בקדשי ישראל דאי אמר גוי הוי תמורה. ועתה אמת אגיד דבמס' תמורה מוגהת המלאה לה חידושי ראשוני' סביב סביב בגיליון כנראה שהיא מליקוטי מהר"ר בצלאל ז"ל הכי גריס בש"ס ואין עושין תמורה דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר וכתיב בריש ענין דתמורה דבר אל בני ישראל לאמר איש כי יפליא נדר בערכך בנ"י ישראל ולא גוים ע"כ. ואחזה אנכי בגמרא הנז' בבעיית רמי שכתוב משם תוספות כ"י וז"ל א"ל בהקדיש גוי וכו' כלומר פשיטא דאין אותו