חיים שאל חלק א קד

הבא על הבהמה דלא מקרי זנות אבל בהמה הבאה על האדם לא ילפינן מכאן דלא מקרי זנות רק דיליף התם מבריתא וק' דלפשט ממתני' דסוטה אלא ע"כ מתני' דקתני חוץ ממי שאינו איש לא אתי למעוטי ולהכי מקשה למעוטי מאי עכ"ל. ואנא בריה קלה לא ידעתי איך נתפייס הרב ז"ל בזה חדא דהתוס' כתבו רבא סתם ומאן דקאמר מנא הא מילתא הוא רבא מפרזקיא. ותו דרבא מפרזקיא קאמר מנא הא מילת' דאמו' רבנן אין זנות לבהמה דמורה דהאי מילתא פשוטה לפניה והלכה רווחת דאין זנות אלא דבעי למען דעת מהיכן ילפינן לה ולא אסתפק ליה במילתא כלל אלא דהלימוד הוא שואל. ואלו התוספות בפה מלא קאמרי דרבא אמר יש זנות לבהמה ואם כיונו על הא דרבא מפרזקיא חס להו דיאמרו בלשון הזה דלרבא יש זנות. ומ"ש הרב ז"ל ואין לומר דק"ל דהו"ל למילף מהאי קרא מדכתיב איש למעוטי בהמה די"ל דאיש למעוטי קטן. יש להשיב דכי ממעטינן שאינו איש בכלל קטן ובהמה דאיש כתיב וזו בהמה ותרווייהו שמעינן מאיש. ותו דאפשר היה לומר דאי משום הא לא איריא דתוס' סברי כהרמב"ם דפחות מבן ט' דוקא הוא דאימעיט והא לא אצטריך קרא דכן הוא הדין בעריות דאימעיט קטן פחות מבן ט' ואצטריך איש למעוטי בהמה ושפיר איכ' לאקשויי דנילף מושכב איש למעוטי בהמה. ומה שהקשה עוד דמימרא דרבא איתא התם בסוטה ואמאי הביאו מיבמות ותירץ במ"ש התו' בתמורה וכו' מלבד דהן הן דברים התלוים בשערה עוד בה דגם משמעתין איכא לדיוקי הכי דהא על מאי דאמרינן דמי שאינו איש למעוטי בהמה דהיינו בהמה שבאה על האשה כההיא עובד' דפ' הבע"י דכלב כופרי על זה מייתי הא דרבא מפרזקי' דמשמע דבעי בכה"ג וכמו שפירש"י בסוגיין ולא היו צריכין להביא מהתם. והי"ל לתוספות לתפוס עמ"ש מנא הא מילתא דקשו דמאי בעי הא אמרי' ממי שאינו איש למעוטי בהמה ולדידיה דבעי ש"מ דלא סבר דהוי למעוטי בהמה ומאי מעיט. באופן דלא מצאתי קורת רוח בדברי הרב ז"ל. ואין ספק שהוא בקיאות אחר או איזה גירסא שהיה להם בסוגית פ' הבע"י. והנה רבינו עובדיא בפירושו כתב וז"ל חוץ מן הקטן פחוח מבן ט' שנים ויום א' שאין ביאתו ביאה כך פירש הרמב"ם ולי נראה קטן פחות מבן י"ג שנה ויום אחד וכו' דכתיב ושכב איש אותה איש ולא קטן עכ"ל והרב תי"ט הביא מ"ש מרן בכ"מ דמשמע להרמב"ם דבן ט' ויום אחד כיון שביאתו ביאה איש מקרי למנין שכיב' וכתב דבזה נסתל' מה שהשיב הרב. ובדפוס אמשט' חדש נדפס בגיליון ממהר"ש חסיד שכתב על זה וז"ל אבל עדיין ק' להרמב"ם למה לי איש למעוטי הא בכל עריות הדין כן וכו' וזה דייק הר' בלשונו דכתיב איש וס"ל דאיש אצט' למעוטי בהמה דבגמ' איתא הטעם משום דאין זנות לבהמה ויליף לה מאתנן זונה אבל הרמב"ם נשמר מזה וז"ל שנאמר ושכב איש פרט לקטן ולבהמה וכן הוא בספרי א"כ ליכא יתור' לקטן אבל הרב תפס שיטת הגמ' כאן והר"מ דרכו לתפוס ספרי וכדומה גם התוס' הק' תימא על זה הטעם ולכן הכריע הר"מ בספרי עכ"ל. ומ"ש מהספרי הנה לשון ספרי כך הוא ושכב איש להוציא את הקטן שאינו איש. וכן הוא בפסיקתא פרט לקטן שאינו איש והספרי והפסיקתא הם סייעתא לסבר' רבינו עובדיה כפי הנסחא דקמן דלא תנו חוץ מן הקטן וממי שאינו איש כדתנן במתניתין אלא להוצי' את הקטן שאינו איש ומוכח דאקטן קאי ויש לדקדק דאמאי האריכו לומר שאינו איש דבאומרם ושכב איש להוציא את הקטן סגי ומסגי אלא משמע דרצו ללמד בהאי שאינו איש שהוסיפו לומר דמעוט קטן כל זמן שאינו איש דהיינו עד שיהיה בן י"ג ויום אחד כסברת רבינו עובדיה. והגם דאפשר לדחוק לדעת הר"מ מ"מ יושר אמרי ספרי ופסיקתא כרבינו עובדיה והיינו משום דסברי דבהמה ילפינן ממאי דקי"ל דאין זנות לבהמה ואיש אתא לקטן למעטו עד שיהיה איש בן י"ג ויום אחד. וכפ"ז דברי הרב מהר"ש חסיד הנז' אינם מובנים. עד שמצאתי בילקוט דאייתי משם ספרי זוטא לשון זה על ידי איש הוא מקנא אותה ואינו מקנא ע"י בהמה עכ"ל ונראה דעל זה הספרי זוטא כיון הרב מהר"ש חסיד הנז' ואיבר' דהוי סעד וסמך לדברי הר"מ דהספרי זוטא לא ממעט קטן מדכתיב ושכב איש אלא בהמה והיינו משום דקטן בכל העריות פחות מט' אינו כלום וה"ה לענין קינוי ולא אצטריך קרא. ולשיטת הרב מהר"ם מלובלין דאתאן עלה אין צורך לומ' כמ"ש הר' מהר"ש חסיד הנז' דתלמודא דידן פליג עם הספרי זוטא והר"מ פסק כספרי זוטא מכח קושית התוס' דזה דוחק הרבה ומה גם דקושית התוס' אינה אלא למ"ד דיש זנות לבהמה ואנן לא קי"ל הכי. אמנם גם הש"ס סבר הכי לשיטת מהר"ם הנז' דמעיט דאין קינוי לבהמה מדכתיב איש ואכתי אצטריך לימוד אתנן דאין זנות לבהמה דלא לתסר לכהן משום זונה וכתב דהיא שיטת הר"מ כמו שהבאתי דבריו לעיל. ומאי דקאמר הש"ס אמר רב פפא למעוטי בהמה דאין זנות לבהמה אין הכונה דממאי דאין זנות לבהמה דילפינן מאתנן זונה וכו' משם ממעטינן דאין קנוי בבהמה. אלא גם רב פפא מודה דאמעיט מדכתיב איש ונקט הכי לומר דמסתברא דהוי למעוטי בהמה דהא ידענו דאין זנות לבהמה וא"כ שפיר מצינן למי' דמתניתין למעוטי בהמה והיינו מדכתיב איש וכמ"ש בהדיא בספרי זוטא. אכן לכאורה יש להקשות על הרב מהר"ם הנז' מהסוגי' דפ' הבע"י דאמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה ומותבינן עליה דרב ומשני רב יוסף כגון שנבעלה לבהמה דהתם משום בעולה איכא משום זונה ליכא א"ל אביי ממה נפשך אי בעולה הויא זונה נמי הויא ואי זונה לא הויא בעולה נמי לא הויא וכו' אלא אמר ר' זירא בממאנת. והרי סוגיא זו מכרזת ואומרת דהא בהא תליא דאי בעולה הויא הויא זונה ואי לא לא ומכח זה נדחו דברי רב יוסף ואוקמה ר' זירא בממאנ' וזה הפך דברי מהר"ם שכתב דאע"ג דאמעיט קנוי בהמה מדכתיב ושכב איש הוה אמינא דמתסרא לכהן משום זונה ולהכי אצטריך ללמוד מאתנן זונה ומיישב קושית התוס' דמ"ד יש זנות לבהמה מודה דאמעיט קנוייה מושכב איש והרי מסוגיא הלזו מוכח דהא בהא תליא. אמנם כד דייקת פורתא לק"מ דהא דמוכח מסוגית פ'. הבא על יבמתו דהא בהא תליא היינו בתר דאית לן הני תרי קראי ושכב איש למעוטי בהמה ואתנן זונה דאין זנות לבהמה ועל הא סמיך להקשות דהא בהא תליא והיינו לדידן דקי"ל אין זנות לבהמה. אמנם איכא מ"ד דיש זנות לבהמה ואין לה קנוי כמ"ש מהר"ם הנז'. והנכון כמ"ש הריטב"א בחידושי יבמות חדשי' מקרוב עלו זה על מזבח הדפוס שם דף נ"ט בסוגיא הלזו דהא דפריך מה נפשך אי בעולה וכו' היינו לרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה דמוקי רב כוותיה אמנם למאן דפליג עליה לאו הא בהא תליא ע"ש. וכבר ידוע דאין הלכה כר' אלעזר וכמו שפסק הרמב"ם ונמצאו דברי הרב מהר"ם מלובלין חזקים כראי מוצק. והרי הספרי והרמב"ם קרו בחיל דמושכב איש מעיט בהמה. ושפיר יש למעט שד אף הן רו"ח דאין ביאתו ביאת איסור הגם דלא שייך בהו קנוי דאע"ג דנראין כתבנית איש או אשה חמתא לאו מילתא היא ואין איש לפי האמת וכמ"ש הרב מהר"ם הנז' והביאו דבריו הרב ט"ז והרב בית שמואל ומשמע דסברי כוותיה. והוי יודע דיותר ממה שקריתי אני בעניי צידדתי צדדין ופלפלתי בעניני' הניתנין למעלה וטגב טרדאי דק קנה זה לא מציא פסיח קני"א. עד יערה רוח ממרום יאר פניו אתנו והיתה הרוחה ויוציאנו לרויה. אדהכי והכי זאת עולה מן המדב"ר דהני נשי אשר בעיר הנז' אתיא מביניא. כי הן מותרות לבעליהן והוראת מהר"ם מלובלין יוצאה בהנומא ויור"ו המורי"ם שר"ו חכימיא. הוא אשר דבר אנוש מזער חד מן סריקיא הקטן לפי קטנו ועמד על כנו קטן לאו בר זכיה. מסדר צלותא יאיר עיני בתורתו במשל"ם שניא. דין הוא הד"ר על הארץ הטובה מתא מחסי"א. כה יעשה אלהים אז ינוח לי אשמחה ואעלצה חדא"י נפשאי. סימן דן חתימה לחיים במקום שאמרו לחתום: יודע כל שער עמי כי חדלתי מהיות לאיש מושך בקס"ת אשר לא נסתה כף הצג על האר"ש כהלכ' גוברין הולכי מדברו"ת. הכר נא למי החותמ"ת בדינא רבה או זוטא דינא דגיט"י אי נמי אפשיטי לכל אשר יבטא והלכת' לשטרות או פרק הצ"ג יד בהסכמ"ה עלה על ספר חזקה לאדפו"סי, אדרא עמי היתה ושלחתיה ויאסור יוסף ידי אסורות מתוך ששהו את קינה"ן אפי' ניירא בעלמא לארחי ופרחי יצאו קבוצי' עוברים ושבים על העיר ועל העזרות. וכבר עלו חומה עיילי רבנן פסק"י פסק"י המה באו בית מיכ"ה וקסתי הוסג אחור אין אומר ואין דברים ויתנו בחסרו"ת. ואל אצילי בני ישראל שרים ישורו כשאו"ל חיים דבר המשפ' אך עצרת טצ"רת הדברות. אי משום דידענא בנפשאי כאיש חולאי לא צילא דעתאי מגו דאתקצאי הא גופאי ומה הלשון הבאי ואי משום זמנין דחשאי מביניתא דרישאי עד טופרא דכרעי עתים חשו"ת רבו מצערו"ת. יתר על כן כמה טעמי את הגלוי ניתן ליאמר ודבר סתר הנסתרות. איכו השתא כי יפלא בעיני העם ומה גבר בגוברין כהניף שבט הלא בראשי שורו"ת. הגדתי היום כי אני נכוה בפוצרי"ן זה שנתים והיתה הפציר"ה מדהרות דהרות. ואנא בריה קלה אשתמוטי הוא דקמשתמיט עמד קנ"ה לית ליה דיו אסירים בקושר"ות. ואולם הקיפו עלי יחד אוהב וריע יהלמני צדיק הרי זה גול"ה דנפי' מינה חורב' ונזק צרור"ות. גם אשו"ר נלוה משום יקרא דרב רבי"ן חסידא מתהלך בגן לעידני"ה קאזיל יסוכו צאלים בצל שדי על נהרו"ת. ומשום יקרא דאוריתא עמית בתורה מעלת החכם השלם הר' הפוסק נר"ו היה דור"ש לשון הדיוט לפי רוב הענוה על פי מדות"יו כי חיו"ת הנה באות מאירו"ת. כל אלין דהו"ו מנוחה הדריכוני הוציאוני ממחיצתי מכדי פריצת"א הואי נתקו מוסרות. ואומר עם קנ"י לבטא בשפתים דברות שתים ויהי הקצ"ר אמיץ לא נצרכ' אלא גלויי דעתא ע"ט לעשות יתן אומר המבשרות. משתכל הוית הני בי תרי אתו לשייולי על ריב בני ישראל ועל נצות"ם דררא דממונ' ודרר' דאיסור' כל חד יוצא לטעון פרק וחזר וטע"ן טענות שונות קלות וחמורות. ולפיהן ישי"ב מעלת הרב הפוסק נר"ו ב' תשובות מביא וקורא גריס ודייק מכרך ועסיק גוד אסיק פנה וזוית לא שביק מתון ומסיק קא פסי"ק משפטי צדק נסעו מבארו"ת. קראתי בכל לב רובי תורתו צופה הייתי כמה חקירות חקר בשטר הנעשה בעש"ג דחסרי' קנין וכיוצא בזה נפק דק אשר הער"ה כמה הערות. ואנא עני כמעט