חיים עד העולם ו

ברכה שנמשכים בו כל כללות ה' חסדים ומשם נמשך אח"כ אל כל העולמות

הדרן עלך הרואה וסליקא לה מסכת ברכות. לרמוז אל מ"ש מורם ז"ל בהגהה סס"י ר"ב. וז"ל כל הפירות שיודע בהם שהם עיקר הפרי מברך עליהם בפה"ע ושאינן עיקר הפרי בפה"א ואם הוא מסופק בו אם הוא עיקר הפרי או לא בפה"א ואם אינו יודע מהו מברך שהכל עכ"ל. וכתב המ"א שם היינו אחר שלמד אבל מי שלא למד לא יאכל עד שילך אצל חכם ללמדו כמ"ש במסכת ברכות ל"ה ע"א יעו"ש, וז"ש הדרן עלך הרואה ר"ל בתחילה חזרנו עליך הרואה שחזרנו והלכנו אצל חכם [שנקרא רואה ע"ש שרואה בדעתו ושוקל הסברות כיצד יפסוק הדין או ע"ש שרואה ומעיין בספרים] ולמדנו הלכות ברכות. ואח"כ וסליקא לה מסכת ברכות ר"ל אחר שלמדנו אם אנו מסופקים תעלה לה מסכת ברכות ר"ל הכלל שיש לנו בברכות. שהוא ספק ברכות להקל דאם הוא מסתפק בו אם ברכתו עץ או אדמה יברך אדמה ואם אינו יודע מהו יברך שהכל

או יאמר לפי שגמרא זו היא לבדה על סדר זרעים ולא יש עוד על שאר הסדר לפי שאין ישראל על אדמתם ואין נוהגים ביניהם מצות האמורות בזה הסדר לכך כשסיים המסדר הגמרא ולא ראה עוד לפי שאין ישראל בנויהם ולא נוהגות ביניהם התחיל להתפלל אל ה' ולומר הדרן עלך הרואה ר"ל החזירנו אליך למקום שבחרת לא"י אתה ה' הרואה שרואה בעוני עמו ישראל ואז וסליקא מסכת ברכות ר"ל תעלה לה מסכת ברכות ברכת המצות הנוהגות בארץ כי ישובו ישראל איש למשפחתו ולנחלתו. בב"א: סיום למסכת שבת בס"ד

עולא איקלע לבי ריש גלותא, חזייה לרבה בר רב הונא דיתיב באוונא דמיא וקא משח ליה, אמר לי' אימר דאמרי רבנן מדידה דמצוה דלאו מצוה מי אמור, אמר ליה מתעסק בעלמא אנא

י"ל דלמה אמר לו בלשון שאלה, מדידה דלאו מצוה מי אמור, והוול"ל מדידה דלאו מצוה לא אמור כון דהמעשה שהביא המתניתין היתה של מצוה ועלי' קאמר ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וכו' א"כ ההיתר ג"כ צריך להיות בדבר מצוה וי"ל במ"ש התוספות [לעיל דף קכ"ו ע"ב] דהמדידה לא הוי איסור כ"כ אלא משום דהוי כעובדא דחול, אבל פקק דמשום תוספת אהל דדמי לבנין ליכא למשרי משום מצוה, ור"ל אלא בכל ענין יש להתיר כמ"ש התוספות כאן, וא"כ כיון דהתנא כיילנהו כחדא שאמר ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וכו' יש להסתפק בדבר דאיכא למימר כמו דהפקוקה א"צ לדבר מצוה גם המדידה כן ואע"ג דהוי כעובדא דחול כה"ג לא גזרו דהכל הוא מה שנראה בעיני חכמים לגזור. ומן המעשה אין ראיה דהמעשה שהיה כך היה, ואיכא למימר גזרו בהא נמי משום דהוי כעובדא דחול ולא התירו אלא דוקא מדידה של מצוה, לכך אמר לו בלשון שאלה לראות מה ישיב לו אם מסכים עמו או לא, והשיב לו כדברך שהוא אסור רק מתעסק בעלמא אנא

או יאמר דהוה פשיטא ליה דלא התירו אלא דוקא מדידה של מצוה משום דהוי