חיים עד העולם לד

ילמוד תורה לשמה, אבל הלומד לשמה לא יאונה לו כל און וכמ"ש ז"ל בפרקי אבות רבי אומר הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו' וז"ש איני מלמד את בני אלא תורה ר"ל תורה לשמה

שם שכל אומנות שבעולם אינה עומדת לו אלא בימי ילדותו, אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב, אבל תורה אינה כן וכו' וי"ל דמפני מה בעל מלאכה בימי זקנותו מוטל ברעב מפני שאין יכול לעסוק במלאכתו גם ת"ח כשהוא מזקין הרבה אינו יכול ללמוד וא"כ מה חילוק יש, וי"ל דהת"ח אף כי יזקין מאד ואינו יכול ללמוד מ"מ באים לפניו לשאול איסור והיתר מפני שהוא רגיל בהוראות, ומשיב והוי עוסק בתורה או ילמדו אחרים לפניו והוא שומע והוי כקורא

שם עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו וכו' כפל הלשון אחרית ותקוה, נראה דאחרית הוא בעוה"ז שאפי' בזקנותו לא יצטרך לאחרים ולא יתבזה ותקוה לחיי העוה"ב שהקב"ה נותן לו תקותו שמקוה אל ה' להחיותו לעת"ל עם הצדיקים ולראות בבנין ירושלים עיה"ק בב"א

הדרן עלך עשרה יוחסין וכו' לרמוז אל מש"ל דף ע' ע"ב א"ר חמה ברב חנינה כשהקב"ה משרה שכינתו אין משרה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל שנאמר בעת ההיא נאום ה' אהיה לאלהים לכל משפחות ישראל, לכל ישראל לא נאמר אלא לכל משפחות עכ"ל, וז"ש הדרן עלך עשרה יוחסין ר"ל כשאנחנו מחזרין אחר עשרה יוחסין כדי ליקח אשה מיוחסת אז וסליקה לה מסכת קדושין ר"ל נעלה בשביל זה למעלת הקדושים שתשרה עלינו שכינה:

או יאמר במ"ש הרב ז"ל כי עכשיו בזמן הגלות לא יש לז"א בתמידות כ"א פרצוף החג"ת והנה"י לכך נרמז באו' ו' של הוי"ה שהוא שש קצוו' אבל פרצופי הכח"ב הם באים בסוד תוספת וחוזרים ומסתלקין אחר התפילה, אבל לעתיד יהיו בתמידות לכך נאמר ביום ההוא יהיה הויה אחד שיהיה שם הויה יהיה כי הז"א גם יהיה נרמז באו' יוד על שם המוחין שיהיו שלימים בתמידות [עיין שער המוחין פ"ח, ובמ"ש הרש"ש שם ובהקדמת רחה"נ דף ו בדפוס הנדמ' ובס' הליקו' זכריה ט על פסוק ביום ההוא יהיה ה' וכו'] וז"ש הדרן עלך עשרה יוחסין ר"ל לכשידורו [הדרן מלשון דירה] עליך עשרה יוחסין [שהם י"ס שכל אחד מיוחס לה שם בפני עצמה, זו חסד וזו גבורה וכו'] תמיד אז וסליקא לה כ"י ומסכת קדושין ר"ל במעלת מלאכים הקדושים בב"א: סיום למסכת נדרים

ההוא גברא דהוה מהרזיק (פי' נחבא) בביתא הוא ואינתתא. על אתא מריה דביתא פרטיה נואף להוצא (פי' פרץ הגדר) וערק. אמר רבא איתתא שריא אם איתא דעבד איסורא ארכוסי הוה מרכס (פי' נחבא) ההוא נואף דעל לגבי דההיא אינתתא. אתא גברא סליק נואף אותיב בבלאי בבא (פי' במסך שלפני הפתח) הוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא. בעא מריה דביתא למיכל מן הנהו תחלי בלא דעתא דאינתתא אמר ליה ההוא נואף לא תיכול מנהון דטעמינן חויא. אמר רבא איתתא שריא. אם איתא דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ולמות