חיים עד העולם י

שטעה ובירך על הזבח ברכת הפסח פטר את של זבח וכמו מי שבירך על פירות האילן בורא פרי האדמה דיצא כיון שהוא בכלל האדמה. ועוד י"ל לעולם כמו שאמרנו בתחלה דבירך ברכת הפסח ורוצה ג"כ לאכול הפסח והא דק"ל דאינו נאכל אלא על השבע אינו אלא מצוה מן המובחר אבל אינו מעכב וכ"מ מלשון הרמב"ם פ"ח דקרבן פסח דין ג' שכתב וז"ל מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בי"ד אוכל מהם תחלה ואח"כ אוכל בשר פסח כדי לשבוע ממנו עכ"ל, משמע שאינו אלא למצוה מן המובחר ולא לעיכובא, וכ"מ מלשון המשנה דקאמר בירך ברכת הפסח וכו' לשון דיעבד אבל לכתחלה לא אריך למיעבד הכי אלא דאפ"ה פטר את של זבח

שם רבי שמלאי איקלע לפדיון הבן, בעו מיניה פשיטא על פדיון הבן אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן אבי הבן מברך. ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה כהן מברך או אבי הבן מברך. כהן מברך דקמטי הנאה לידיה או אבי הבן מברך דקא עביד מצוה. לה הוה בידיה. אתא שאיל ביה מדרשא. אמרו ליה אבי הבן מברך שתים. והלכתא אבי הבן מברך שתים ע"כ

ויש להבין דלמה אצטריכו למימר פשיטא על פדיון הבן וכו' אבי הבן מברך ואח"כ אמרו שהחיינו מי מברך. והלא היו יכולין לשאול בקיצור שהחיינו מי מברך כהן מברך דקמטי הנאה לידיה או אבי הבן מברך דקעביד מצוה. ועוד מאין פשיטא להו דצריך שהחיינו וקבעו מי מברך דשמא א"צ שהחיינו כמו מצות מילה ותפילין כמ"ש התו' במס' סוכה (מ"ו ע"א ד"ה העושה) ועוד למה לא נסתפקו כי תרווייהו בעו לברוכי אבי הבן דקעביד מצוה וכהן דקמטי הנאה לידיה

ונראה לפרש דהא דהקדימו לומר פשיטא על פדיון הבן וכו' ואח"כ אמרו שהחיינו מי מברך לפי שאם לא היה אבי הבן מברך על פדיון הבן הייתי אומר דודאי כהן מברך כיון שהוא עסוק במצוה שעל ידו נפדה הבן וגם מטי הנאה לידיה ולא הוו נחתי לספיקה לשאול. אבל מאחר דפשיטא דאבי הבן מברך על פדיון הבן היה לו מקום לספק לחול. דנעשו שניהם האב והכהן שקולים. דהאב עושה מצוה וגם מברך על פדיון הבן. והכהן עוסק במצוה וגם מטי הנאה לידיה. וע"כ נחתי לספיקא דהאב עדיף לברך שהחיינו מפני שמברך על פדיון הבן וכדי לסדר שתי הברכות ביחד וכמו שסידרו חכמים לברך על הכוס כמה ברכות ביחד. או כהן עדיף לברך דמטי הנאה לידיה ולפיכך אקדימו לומר פשיטא כדי שיהיה מקום לספק לחול

והא דפשיטא להו דצריך לברך שהחיינו וקבעו מי מברך כבר כתבו התו' שם בסוכה טעם לזה דבכל מצוה שיש בה שמחה תיקנו לומר שהחיינו יעו"ש. ועוד עיין הטעם בתו' בכורות מ"ט ע"א ד"ה לאחר שכתבו דהא דמברכין שהחיינו על מצות פדיון הבן משום דלא שכיחא יעו"ש

והא דלא נסתפקו דתרווייהו בעו לברוכי אבי הבן וכהן אבי הבן משום דקעביד מצוה וכהן משום דקמטי הנאה לידיה, נלע"ד לפרש משום דכיון דתרווייהו עסוקים במצוה אחת פשיטא דא"צ לברך שניהם אלא אחד מברך והשני יוצא בברכת חברו

שם. אתא שאיל ביה מדרשא. והא דהוצרך הוא לילך לבית המדרש ולא שלח אותם הם לשאול. י"ל מפני שחשש שמא יצטרך לדין זה משא ומתן עם החכמים ואם