חפץ חיים על ספרא, צו, פרשה ט ח

(ח) מה תלמוד לומר. "כל":

יכול לא יאכלו אלא בעליו. ד"תאכל" הוא לנוכח ואבעלים קאי:

וק"ו לפסח. עיין בהר"ש שנדחק מאוד בזה. והגר"א הגיה דצ"ל "מפסח", וכן הוא הגירסא בהראב"ד, והיינו מה פסח שאין טעון סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק אינו נאכל אלא לבעלים דהיינו למנוייו ק"ו לשלמים:

לכך נאמר כל טהור. לרבות אפילו מי שלא הזמינו עליו מתחלה:

תלמוד לומר כל טהור יאכל בשר והנפש וכו'. קדריש סמוכין. ואפשר עוד דאף מאן דלא דריש בעלמא סמוכין הכא דריש דאי לאו הכי הוה ליה לכתוב תחלה אזהרה שלא יאכל טמא בשר קודש ואחר כך יכתוב העונש ולא למסמך על דיוקא - כל טהור ולא טמא, אלא ודאי להך דרשא סמכינהו:

ושאינו ניתר לטהורין. דקודם זריקת דם עדיין אינו ניתר לטהורין דזריקה היא המתרת:

או אינו. אלא הכי דרשינן שאינו נאכל לטהורין אין חייבין משום טומאת הגוף אף שכבר ניתר לטהורין ואם כן יוצא לאחר זריקת דמים והוא הדין לן הבשר הואיל שאירע בו פסול שעל ידי זה אינו נאכל לטהורין לא יתחייב האוכלו בטומאת הגוף:

תלמוד לומר אשר לה'. "מזבח השלמים אשר להשם" דיתירא הוא לרבות שכל מי שעלה לה' ונזרק דמו להשם אף על פי שאירע אחר כך בו פסול האוכלו חייב כרת: