חפץ חיים על ספרא, צו, פרשה ד א

(א) זאת אינה נוהגת בבמה. באמת לא אצטריך קרא להכי דלאו בר נידר ונידב הוא אלא אסמכתא בעלמא הוא ועיקר קרא איצטריך למעט חטאת העוף כדלקמיה בברייתא ב':

לכל חטאות בין נאכלות בין פנימיות. טעון כבוס כדכתיב בענינא "אשר יזה עליה תכבס":

וכי מאין יצאת. מקצת חטאת מדין כבוס דאיצטריך לריבוייא ומשני מכלל שנאמר "הכהן המחטא אותה יאכלנה", אלמא בחטאות הנאכלות לכהנים הכתוב מדבר ועלייהו קאי "ואשר יזה מדמה וגו' תכבס", ומשום הכי יכול וכו':

החיצונות. שהן נאכלות:

הפנימיות. שהן נשרפות:

ודין הוא. כלומר ועוד דאי לאו ריבויא מקל וחומר נמי איכא למעוטי חטאות הפנימיות מכיבוס:

ומה אם קדשי קדשים. אשמות, ששוו לחטאות החיצונות למריקה ושטיפה הכלים שנתבשלו בהן:

לא שוו לכיבוס. שדם אשם אינו טעון כיבוס:

חטאות הפנימיות. שלא שוו למריקה ושטיפה דאין נאכלות ואין מתבשלות: