חפץ חיים על ספרא, צו, פרשה יא א

(א) בני ישראל מניפין. "דבר אל בני ישראל" קדריש דקרא יתירא הוא אלא למעוטי עכו"ם מתנופת חזה ושוק של שלמים שבו הענין מדבר:

ואין הגוים מניפין. שהם נודרים נדרים ונדבות כישראל כדלעיל (אמור פרשה ז' הלכה ב'):

וכי איזה מדה מרובה. לעיל בריש ויקרא פרשה ב' בראשה דריש נמי כה"ג לענין סמיכה "דבר אל בני ישראל וסמך ואין הנכרים סומכין" ואתי תנא לאצרוכי תרוייהו דלא אתיין חד מחבריה והיינו דקאמר "וכי איזה מדה מרובה", כלומר נחזי אנן איזה מדה מרובה ונילף אידך מינה:

שהסמיכה נוהגת בכל החוברין. השותפין שכולן צריכין לסמוך ואין אחר סומך בשביל כולן כדתניא (פי"ז הלכה ב') "קרבנו לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה":

תנופה אינה נוהגת בכל החוברין. אלא אחד מניף בשביל כולם דהיכי ליעבד לינפו כולהו בהדדי הוי חציצה, לינף והדר לינף - תנופה אמר רחמנא ולא תנופות (מנחות צד, א):

סמיכה נוהגת בקרבנות היחיד עד תיבת " אם " - לא גרסינן [הגר"א וקרבן אהרן] שהוא נגד משנתנו שם דתנן בהדיא איפכא:

אם מיעטתים מסמיכה מרובה. לעיל בריש ויקרא:

לא אמעטם מתנופה מעוטה. בתמיה הא איכא למילף ק"ו:

אתה אומר בצד זה. וחמירא לך סמיכה וקשיא לך:

או בצד זה. איכא לאשכוחי גוונא אחרינא שתהא תנופה חמירא מסמיכה ואיכא למיפרך:

הכי גרסינן "שהתנופה נוהגת בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים בחיין ובשחוטין וסמיכה אינה נוהגת אלא בדבר שיש רוח חיים ובחיים בלבד. תנופה נוהגת בקרבנות היחיד ובקרבנות צבור וסמיכה אינה נוהגת אלא בקרבנות יחיד אם מעטתים כו'" [הגר"א והוא ממשנה שם דקחשיב החומר שיש באחד מה שאין בחבירו]. והכי פירושו:

בדבר שאין בו רוח חיים. כגון מנחת העומר ומנחת קנאות שתי הלחם ולוג שמן של מצורע:

בחיין ובשחוטין. כדתנן (שם בדף ס"א) "זבחי שלמי צבור טעונין תנופה חיים ושחוטין":

ובחיים בלבד. היינו דכלפי שאמר שתנופה נוהגת אף בשחוטין קאמר בסמיכה שאינה נוהגת אלא בעודה בחיים אבל כשנשחטה שוב אין סמיכה נוהגת בה:

בקרבנות היחיד. כגון חזה ושוק של שלמי יחיד:

ובקרבנות הצבור. כגון כבשי עצרת:

וסמיכה אינה נוהגת אלא בקרבנות היחיד. כדתנן (דף צב.) "כל קרבנות הצבור אין בהן סמיכה חוץ מפר הבא על כל המצות ושעיר המשתלח". ואפילו הני דאית בהו סמיכה אין כל ישראל סומכין עליהן אלא או זקני העדה או אהרן הכהן:

הא מפני וכו'. וחד מחבריה לא אתי:

הכי גרסינן צ"ל בני ישראל סומכין ואין הגוים סומכין. בני ישראל מניפין ואין הגוים מניפין :