חפץ חיים על ספרא, צו, פרק טו ו

(ו) אחר שרבינו וכולי. השתא מסיק למלתיה לפרושי קרא ד"ואכל מבשר זבח השלמים" דפתח ביה בברייתא ג' למאי איצטריך אחרי דאתרבי מקרא ד"אשר יקרב מכל הקדשים":

דבר שהן כשלמים. כגון בכור ומעשר:

ודברים שאינן כשלמים. חטאות ועולות עופות ומנחות ולוג שמן של מצורע - כולהו איתרבו מכללא דקרא דפרשת אמור:

למה נאמרו שלמים מעתה. דהיינו קרא ד"ואכל" למה נאמר:

פרט לדם. שאין חייבין עליו משום טומאה דדומיא דשלמים בעינן. מה שלמים אין בהם איסור מצד עצמו - יצאדם שיש בו איסור מצד עצמו:

יצאו עצים ולבונה וקטרת. סד"א כיון דקיימא לן (פסחים כד, ב) והבשר לרבות עצים ולבונה, שאם אכלן בטומאת עצמן לוקה – הוה אמינא דהוא הדין אם אכלן בטומאת הגוף חייב כרת. דכיון דקרינן בהן "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" קרינין ביה נמי "וטומאתו עליו ונכרתה" דהא גבי הדדי כתיבי. קמ"ל: