חפץ חיים על ספרא, צו, פרק יג ד

(ד) לכך נאמרו. למעט שאר פסולים מכרת:

לא ירצה ולא יחשב לאוכל - מיותר [הגר"א וכ"כ ש"א]:

או לא נאמרו. המיעוטין אלא ללמד שאין חייבין כרת על הפיגול ועל הנותר אלא בשלמים בלבד:

תלמוד לומר וינזרו מקדשי בני ישראל. בפרשת אמור אל הכהנים לענין טומאה. מה להלן יש בכללן גם שאר קדשים אף כאן נמי שאר קדשים. [והגר"א גריס "תלמוד לומר איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים" דמיירי התם לענין טומאה. והיא היא. וטעמו משום דהתורת כהנים מסיים לבסוף מן המקרא הזה והראב"ד מתרץ דתרוייהו קראי צריכי לענין, עיי"ש]:

או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים. פי' אף על גב דמהלימוד "וינזרו" גלי על הנך מיעוטי דפגול ונותר דלאו למעוטי שאר קדשים אתו אלא למעוטי שאר פסולים מכרת, מיהו מנ"ל דבכולהו קדשים מיחייב עלייהו כרת בפיגול ונותר, דלמא לא מרבינן אלא דומיא דשלמים דהיינו בכור ומעשר. ומפרש בזבחים בפרק בית שמאי (דף מד.) דמרבינן להו בכלל ופרט ד"האכל יאכל" הוו להו שני כללות הסמוכות זה לזה והטל "שלמים" דהוא הפרט ביניהם ודינם בכלל ופרט. מה הפרט שהוא נאכל לשני ימים אף בכור ומעשר. אבל שאר קדשים הנאכלים ליום אחד מנין:

תלמוד לומר בשר. פי' "מבשר זבח שלמיו":

מיני זבחים העופות. מפרש הגר"א דהעופות אדלעיל קאי דאף דלאו זבח ממש הוא מכל מקום מין זבח מקרי. ומדברי הראב"ד משמע דכלל העופות עם המנחות משום שאינו בזביחה אלא במליקה:

עד שאני מרבה. כלומר אחרי שאני מרבה ארבה עמהם אף לוג שמן של מצורע אם פיגל בדם האשם נתפגל הלוג:

תלמוד לומר. לענין טומאה "אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל וטומאתו עליו" והתם הלא כלול כל הקדשים ואתי נותר חילול חילול מטומאה [דבטומאה כתיב "וינזרו" ולא "יחללו" ובנותר כתיב בפרשה קדושים "כי את קדש ה' חילל] מה התם כל הקדשים אף בנותר כל הקדשים שייך בהם שם נותר ואחר כך יליף פגול עון עון מנותר דבפגול כתיב "והנפש האוכלת עונה תשא" ובנותר כתיב "ואוכליו עונו ישא", מה נותר שייך בכל הקדשים אף פגול כן (זבחים מד, א). ועיין בראב"ד שהאריך בביאור דברי הברייתא: