חפץ חיים על ספרא, צו, פרק יג ה

(ה) שלמים מיוחדים שיש להם מתירים. לאדם באכילת בשר וכן אימוריהם למזבח ומתיר שלהם הוא הדם שניתן על המזבח:

חטאת העוף. דמה המזה על המזבח מתיר לכהנים לאכלו:

פרים הנשרפים וכו' יש להם מתיר למזבח. דם הזיית פנים מתיר אימוריהן למזבח:

ומוציא אני את הקומץ והלבונה וכו'. אפילו אם חשב בשעה שקמץ או בשעה שנתן הקומץ בכלי [שהיא נגד קבלה] או בשעת הולכה למזבח להקטיר הקומץ חוץ לזמנו [אף דהשיריים נתפגלו על ידי זה] וכן באינך כולהו – אפילו הכי אין בהן משום פגול:

ומנחת כהנים. שהיא כולה כליל ואינה נקמצת:

מנחת כהן משיח. חביתי כהן גדול שמקריב בכל יום מחציתה בבקר ומחציתה בערב (ויקרא, ו):

ומנחת נסכים. מוקים לה בזבחים (דף מד:) בנסכין הבאים בפני עצמם קאמר דאין בהן משום פגול ומה דקמרבה למעלה לוג שמן של מצורע לפגל מיירי כשהוא בא עם האשם שדם האשם מתירו [פי' מוציאו מידי מעילה ומתירו לבהונות] וע"כ כשנתפגל האשם נתפגל הלוג גם כן אבל כשהוא בא בפני עצמו – כמו שאמרו "אדם מביא אשמו היום והלוג למחר" – אין בו משום פגול:

והדם. הוא המתיר:

שאין להם מתירין. אחרים כדי להקריבן למזבח על ידי מתיר שלהם. והאי דנקט הכא "לא לאדם" בכדי נקט שהרי לית מינייהו לאדם:

ר' שמעון אומר וכו'. אפרים הנשרפים פליג וסבירא ליה דבעינן שיהא דומה לשלמים גם במקום עבודתן כגון במזבח החצון: