חפץ חיים על ספרא, צו, פרק יג ג

(ג) הלן. שלן הדם או האימורים:

והיוצא. שיצאו האימורים חוץ לעזרה דאי בדם הא תני מקודם:

והפסח והחטאת וכו'. מנין בכל אלו שאם עבר והקטיר לוקה משום לא ירצה:

תלמוד לומר לא ירצה ולא יחשב. דחד מהני לאוי דלא איצטריך לגופיה לרבויי שאר פסולים הוא דאתי:

תיבת "לאוכל" מיותר [הגר"א. והזית רענן כתב שצ"ל "לאוכלם" והיינו מי שאוכלם יהיה בלא ירצה. ודוחק]. ובעזרת כהנים כתב שצ"ל תיבת "לאוכל" אחר כך – "יכול יהו חייבים עליו כרת לאוכל", והיינו אם אכל בשר מזבח שנפסל באחד מכל הפסולין הללו יהא ענוש כרת כיון דכולהו אתרבי ללא ירצה וכתיב בסיפא דקרא "עונה תשא" דהיינו שהיא בכרת כנ"ל אימא האי "עונה תשא" על כל הני פסולים קאי ובכולן אני קורא "והנפש האוכלת עונה תשא":

תלמוד לומר אותו הוא ואוכליו. תלתא מיעוטי כתיבי הכא. כתיב "לא ירצה המקריב אותו וגו' עונה תשא" דמשמע אותו דהיינו חוץ לזמנו היא בעונה תשא בכרת, שאר פסולין לא. וכתיב "הוא" יתירא בקדושים תהיו – "פגול הוא". ועוד כתיב שם מיעוט "ואוכליו עונו ישא ונכרתה" ואנותר קאי ומיעט קרא הוא בכרת ולא פסול אחר ואוכליו דהיינו אוכל נותר בכרת לאפוקי אוכל משאר פסולים שאינן בהכרת אלא בלא תעשה דכל שבקדש פסול נתן הכתוב לא תעשה על אכילתו (פסחים כד, א):