חפץ חיים על ספרא, צו, פרק יג ב

(ב) שאין מחשבה וכו'. צ"ל שאין מחיצה [הגר"א], דבמה דאינה צריכה מחיצה והכל הוא חוץ:

תלמוד לומר בפרשה קדושים אם האכל יאכל והאי קרא גם כן במחשב לאכול ביום השלישי ולא בנותר ממש מדסיים בסיפא דקרא "פגול הוא לא ירצה", ואי בנותר – לאחר שהוכשר יחזור ויופסל?! והשתא כיון דבפגול מיירי אם אינו ענין וכו':

תלמוד לומר בשלמים. בפרשה צו "והנפש האוכלת ממנו עונה תשא" ועון זה הוא כרת דילפינן לה גזירה שוה דעון עון מנותר. נאמר כאן "עונה תשא" ונאמר להלן גבי נותר "ואוכליו עונו ישא". מה להלן כרת דכתיב שם "כי את קדש ה' חילל ונכרתה", אף כאן כרת. ואמר "והנפש האוכלת ממנו" והאי "ממנו" יתירא הוא ולמעט בא – ממנו ולא מאחר דהיינו ממנו דהוא חוץ לזמנו ודאיירינן בה חייב כרת ולא מאחר דהיינו חוץ למקומו:

וא"ת הא בהאי קרא דחוץ למקומו גם כן כרת כתיב דכתיב "ואוכליו עונו ישא וגו' ונכרתה הנפש ההיא" – על זה תירצו בפרק ב' דזבחים (דף כז.) וביררו שם דהאי "ואוכליו עונו ישא" דכתיב שם הוא מיירי באוכל נותר ממש [דקרא הקודם מיירי במחשב בשעת עבודה לאכול חוץ לזמנו (ורק באם אינו ענין אמרינן דאתי לרבות חוץ למקומו) וזה המקרא מיירי באוכל ממש הנותר חוץ לזמנו] ולא קאי אאוכל קרבן שחשב עליה תחלה מחשבת חוץ למקומו:

[ודע דלפי פירוש הקרבן אהרן שהעתקנו צריך לגרוס בפנים "תלמוד לומר בשלמים ממנו עונה תשא חוץ וכו'"]:

לערלים ולטמאים. היינו שיאכלוהו או שיקריבו את האימורים:

תלמוד לומר אותו. "לא ירצה המקריב אותו", והאי "אותו" קרא יתירא הוא לדרשא – אותו בלא ירצה, שאם הקטיר אימורים לאחר שנפסלו על ידי חוץ לזמנו וחוץ למקומן קאי בלא תעשה. אבל אין השוחט וכו':