חפץ חיים על ספרא, צו, פרק יא י

(י) כנגד חמץ. היינו כפי שיעור שהביא סלת לצורך לחם חמץ כן הבא לצורך מצה:

מה חמץ עשרה עשרונות. כדיליף לקמיה:

מלמד שאין הלחם מתקדש. היינו דלקמיה ילפינן דהלחם מתקדש קדושת הגוף [ליפסל ביוצא ובטבול יום ובמחוסר כפורים ובלינה] בשחיטת הזבח ואשמועינן הכא דאין שם לחם עליו להתקדש על ידי השחיטה כ"ז שלא קרמו פניו בתנור מדכתיב "לחם" ואן לחם אלא האפוי בתנור כדכתיב "ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד":

יקריב קרבנו על זבח מלמד וכו'. קרבנו דהיינו לחם מתקדש על ידי זבח:

שאין הלחם מתקדש. כצ"ל:

על זבח תודת. משמע זבח לשם תודה שצריך לשוחטו לשמו ואז מתקדש הלחם:

הלחם מקודש. דעיקר תלוי בשחיטה מדכתיב "זבח". ועיין בהגהות הגר"א וכדבריו איתא בתוספתא דמנחות פ"ה משנה ג' בגירסת אור הגנוז שם וכ"מ בפסחים דף יג ע"ב בגמרא ע"ש דמדמה תודה לכבשי עצרת.ועיין בראב"ד. ומשמע גם כן דהיה לו הגירסא כמו שכתב הגר"א:

אין הלחם מקודש. כלל ואפילו ביוצא אינו נפסל אבל לדעת רבי נפסל ביוצא. ועיין שם בדף מ"ז דאף לדעת רבי אינו מקודש גמור כיון שנזרק שלא לשמה ולכולי עלמא בין לאביי בין לרבא שם אינו ניתר באכילה דהא ממעות תרומת הלשכה בא וזריקת דם לא הואי לשמה דתשתרייה באכילה: