חפץ חיים על ספרא, צו, פרק יא יא

(יא) שלמיו. יתירא הוא:

לכל האמור בענין. שיטעון אף רבוכה:

תלמוד לומר בו. באיל נזיר:

מצות. דכתיב מצות סלת חלות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן ופריך הגמרא (דף עח.) "מאי תלמודא?" היכי ממעט ממצות, ומשני "דבר שנאמר בו מצות" בתודה דהיינו חלות ורקיקין לההיא אתקש המצות האמורות בנזיר אבל לרבוכה דאין כתיב בה "מצות" לא הוקשו לחם נזיר:

ואינו בא חמץ. צ"ל ואינו בא רבוכה [הגר"א], וכן מוכח מגמרא הנ"ל:

לעשרה קבין ירושלמיות. שיטענו שיעור סלת זה להשני מינין חלות ורקיקין דכל השלשה מינין מצה של תודה היו ט"ו קבין ירושלמיות כדאיתא במשנה שם ונזיר דלא היה בו אלא שני מינין, חלות וריקיקין ולא רבוכה, צריך עשרה קבין:

ולרביעית שמן. מפני שהמצה כולה של תודה לא היה לה אלא חצי לוג שמן שהוא שתי רביעיות ונותן רביעית אחד לרבוכה ורביעית השני מתחלק לחלות ורקיקין כנ"ל. נמצא לנזירות, שאין לו רבוכה, אין לו אלא רביעית שמן: