חפץ חיים על ספרא, שמיני, פרשה ג א

(א) למה נשנו ליתן עליהם עשה וכו'. דכתיב "כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים...אותם תאכלו", "אותם" משמע מיעוטא; הא אם אין לו – לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה – עשה. ולא תעשה היינו קרא דבתריה "וכל אשר אין לו סנפיר...מבשרם לא תאכלו":

שיכול הואיל וכו'. חסר כאן תחלת הברייתא המובאה בגמרא: "תאכלו אשר במים" מה תלמוד לומר? שיכול הואיל וכולי. ופירושו, והא מ"אותם תאכלו" דסיפא דקרא נפקא לן היתרא ביש לו סימנים ואיסור עשה באין לו, ו"תאכלו" קמא למאי אתא? [רש"י]:

שיכול הואיל והותר במפורש והותר בסתום וכולי. הברייתא הזו קשה מאוד לבארה בקיצור, ואבארה בעזה"י על פי מסקנת הגמרא. והוא, דיש שני מקראות המורות לנו להתיר הנמצאים במים שבכלים אפילו אין לו סימני טהרה. אחד יותר מפורש בו להתיר והשני סתום קצת. והוא דכתיב "כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו", ומשמע הנמצאים בימים ובנחלים צריכים סימני טהרה אבל הנמצאים במים שבכלים אין צריך סימני טהרה. ועוד קרא אחרינא בתריה "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים..שקץ הוא לכם". ומוכח מזה גם כן דדוקא הנמצאים בימים ובנחלים אסור כשאין לו סימנים אבל במים שבכלים מותר אפילו בלא סימנים. וקרא הראשון נקראהו 'מפורש' להתיר במים שבכלים והשני 'סתום' קצת. (ויש אמורא דסבירא ליה בגמרא להיפך, שמקרא השני יותר מבורר להתיר, עי"ש.)

וזהו מה דקאמרה הברייתא הואיל והותר במפורש והותר בסתום (היינו שני מקראות הנ"ל שבאו להתיר במים שבכלים), מה כשהתיר במפורש לא נוכל ללמוד הימנו היתר אלא במים שבכלים (שאינו דומה כלל למים שבנחלים) אבל לא במים שבבורות (שדומה קצת לימים ונחלים שגדלים על גבי קרקע כמותם), אף כשהתיר בסתום לא נוכל ללמוד הימנו היתר אלא לכלים. כי שני המקראות צריכים לזה להורות שיש היתר בכלים כדאיתא בגמרא. ואם כן מנין שאפילו נמצאים במים שבבורות להתיר בלא סימני טהרה? לזה תלמוד לומר "תאכלו מכל אשר במים" יתירא, שאפילו בלא סימנים, וכגון בשארי מימות שאינן בימים ונחלים:

וכתב הראב"ד דוקא לשחות ולשתות מן הבור מותר אבל לשאוב בכלי ולשתות אסור. דדלמא אגב דדלה להו קפריש אגבא דמנא ואסור, וכעין זה מוכח מגמרא, עכ"ל: