חפץ חיים על ספרא, שמיני, פרק י ו

(ו) חזר רבי עקיבא וחילף את הדין. היינו דחזר בו רבי עקיבא מדבריו הראשונים שפשיטא ליה דכלי חרס נקרא כלי לקבל טומאה משתגמר מלאכתו ולא דנו רק אי נוכל ללמוד תנור ממנו, ועכשיו סבירא ליה להיפך – דכלי חרס נקרא רק משתגמר מלאכתו באור דהיינו משיוצרף בכבשן דמקודם שיוסק באור רק כלי יוצר נקרא ולא כלי חרס. (וכן הוא אומר באגדה "ככלי יוצר תנפצם" - ככלי חרס אין כתיב כאן אלא ככלי יוצר. מה כלי יוצר אף על פי שנשבר יש לו תקנה שחוזר וכותשו ועושה אותו כלי אף אדם שמת יש לו תקנה. מכאן לתחית המתים). אף תנור משתגמר מלאכתו באור דהיינו שיוסק בתוכו כדרכו:

אי מה וכולי. ר"ל או שמא לא הושוו אלא לשם כלי חרס מה כלי חרס כשמו אף תנור כשמו ותנור שלא הוסק שמו תנור אבל כלי חרס מיהת בעינן שיוסק באור כדאמר שאין שמו כלי חרס עד שיוסק והקיש שם התנור לשם הכלי חרס זה משהוסק בשמו וזה בשמו:

ת"ל אך. מעיין ובור מקוה מים מדסמיך תיבת "אך" לכאן הוא מיעוט לומר דלא לטמא לתנור אף ששמו עליו עד שיוסק:

והנה מה מאד דחק הקרבן אהרן איך נדרש מתיבת "אך". ולפי עניות דעתי אפשר לומר לפי מה שידוע דמעין מטהר בכל שהוא ובור מקוה מים הוא עד שיהיה בו שיעור מקוה והוא מ"ם סאה. והטעם דמעין אפילו כל שהוא שם מעין עליו. וזהו שסמך הכתוב "אך מעין" אצל תנור וכירים לומר דרק במעין אמרינן כל ששם מעין עליו יש לו דין מעין ולאפוקי תנור אף ששם תנור עליו, דתיכף משנגמר מלאכתו תנור שמו מכל מקום אין לו עדיין דין תנור עד שיוסק בו:

סופגנים. פירוש דלא בעי היסק גדול כדי לאפות בו פת אלא סופגנים, פת שבלילתה רכה העשויה כספוג דבהיסק מועט סגי ליה:

משיסיק את החדש כדי לאפות בישן. דחדש כדי לאפות בו סופגנים בעי היסק מרובה מן הישן, ואם הוסק החדש היסק מועט דבהיסק כזה היה ישן ראוי לאפות בו סופגנים היינו גמר מלאתכו: